עם בוא החורף יצאנו לבקר את האלון הקשיש של עמק יזרעאל. מרחוק הוא לא נראה מרשים במיוחד, אבל כאשר מביטים בו מקרוב הוא נחשף במלוא הדרו. יש גם מי שימצאו בו את השד שכל כך הבהיל פעם את תושבי הסביבה, והקנו לו את השם ג'יני וחסינות מפני גרזנים
נתחיל בסיפור עממי שמתהלך בין הכפרים הערביים, שאותו שמעתי מידידי, איש קק"ל, עמיקם ריקלין.
רועה צאן אחד היה אוסף מידי ערב את צאנו מן המרעה כדי לשוב לכפרו, ובדרכו הביתה נהג לקצץ כמה מענפי עץ האלון כדי להביאם לאמו שתחמם בהם את הכירה.
אנשי הכפר הזהירו את הרועה לבל יפגע בעץ האלון הקשיש אשר נחשב בעיניהם לעץ קדוש, אולם הרועה לא שמע להם והוסיף לכרות את ענפי האלון ערב ערב.
לעת חורף, כידוע, משיל האלון את עליו, ובדיו החסונים והמפותלים משווים לו מראה מעט מפחיד, בעיקר בלילה.
ואמנם, בערב חורפי אחד, ממש באותו הרגע שבו התקרב הרועה אל האלון והניף את גרזנו על העץ, בדיוק באותה שנייה הבהיק ברק באור חזק ונדמה היה שהעץ הענק שולח את ענפיו ומסתער על הרועה האומלל.
רעם חזק שהתגלגל בעקבות הברק גרם לרועה להאמין שמן העץ עולה עליו שד נורא ואיום, והוא נמלט אל הכפר בצעקות: "ג'יני! ג'יני!" (שד, שד). כמו באגדות, מאז ועד היום אף אחד לא מרים יד, או גרזן, על ענפי האלון, ותושבי הסביבה אף מכנים אותו בשם "ג'יני".
לרוע מזלנו, מי שלא שמע על האגדה הנפלאה הזו, או שלא התרשם ממנה, היו התורכים ששלטו בארץ ישראל עד למהלך מלחמת העולם הראשונה.
בשלהי שלטונם, ובמיוחד בעת סלילת הרכבת החיג'אזית מדמשק עד לעיר מדינה, כולל השלוחה הארץ-ישראלית שלה, הם כרתו מאות אלפי דונמים של יערות אלונים נהדרים שצמחו בארץ כדי לבנות את המסילות ולהסיק את הקטרים, תוך שהם מותירים אחריהם שממה אקולוגית.
האלון, אגב, "אלון התבור" בשמו המלא, הוא עץ מותאם היטב לתנאים האקלימיים הקשים שלנו. הוא לא מפונק, עמיד בפני חום ויובש, ואפילו יודע לטפל בעצמו על-ידי כך שארגן לעצמו הגנה מפני מזיקים.
אלון קשיש, גדול ועב צמרת אחד ששרד את התקופה הזו ניצב איתן בפתח עמק יזרעאל. זהו עץ חסון ואדיר ממדים שסביבו פזורים המוני בלוטים בתוך ספלוליהם. אלון זה מפורסם בכל עמק יזרעאל ואף זכה לציון מיוחד בספר '101 עצים מופלאים' (הוצאת עם עובד), כאחד העצים היפים בארץ.
מרחוק, למען האמת, הוא נראה פחות מרשים, אבל כאשר מתקרבים אליו ונשענים על הגזע הכביר מתגלה מלוא גובהו ורוחבו.
בתקופה זו של השנה כבר החל העץ להשיר את עליו, ואלה צנחו סביבו והניחו לרגליו מצע רך. אם נתבונן היטב לתוך העץ, ונבחן את ענפיו הערומים, נודה שיש בהם דבר מה מפחיד.
ענפי העץ הזה שימשו לאורך שנים כגן משחקים עבור ילדי קיבוץ משמר העמק הסמוך, וממש לידו התקינה יד זריזה ומיומנת שולחן נוח לחובבי הפיקניק. בכניסה אל השביל ההולך אליו, סמוך לכביש, הותקן שלט צנוע: "האלון הקשיש".
כך מגיעים: נוסעים דרומה מצומת משמר העמק (כביש 66) בכביש 6953, ולאחר כ-500 מטרים נכנסים לתוך שביל שפונה ימינה בחדות. משמאל ניצב שלט "האלון הקשיש", ומשם ממשיכים לאורך כמאה מטרים נוספים עד לשביל שפונה ימינה, שם מחנים את המכונית וממשיכים ברגל.
לעיתים סגור שער הברזל שבכניסה לשביל, ובמצב כזה אפשר להחנות שם את המכונית ולהמשיך בשביל.
בסביבה 1: לצד כביש 6953, מימין, למרגלות אלון התבור, נמצאת מערת קבורה עתיקה שפתחה חסום באמצעות אבן גולל מסותת היטב.
בסביבה 2 : חורבות הכפר 'אבו שושה' (פירוש השם: 'בעל הכרבולת').
חוקרים מזהים את המקום כהתיישבות מן התקופה הרומית-ביזנטית בשם 'גבע פרשים'.
זהו מבנה אבן מקומר, עם קשת יפה שבמרכזה 'אבן ראשה', שהיא האבן המרכזית שתומכת במרכז גג האבן.
על גג המבנה ישנה נקודת תצפית נפלאה על כל עמק יזרעאל, ולאורך הדרך נטועים שיחי צבר ופזורים שרידי כפר.
כך מגיעים: לאחר הביקור של אלון התבור חוזרים אל השביל הראשי וממשיכים צפונה. בפיצול הדרכים הראשון פונים לזרוע הימנית, וממשיכים עד שמגיעים למזלג שבילים נוסף. גם כאן בוחרים בצד הימני, ומטפסים עם השביל אל מעלה הגבעה. כאן נפגשים במבנה המרשים בעל גג האבן.
מקום לרעבים: על כביש 77 (צומת ישי – המוביל) פניה מזרחה לכפר זרזיר, וכעבור כ-1,000 מטרים ממוקמת מסעדת 'אל סולטאן', שמגישה אוכל בדואי מסורתי מבית סבתא: מקלובה, שולבטה, וגם מאכלים על האש וסלטים. 'אל סולטאן' 04-6514544.
עוד תכניות לשבת באתר הבית של דובי זכאי
