בשלהי הקיץ החלו לפרוח חצבים ראשונים והטרקטורים הגדולים יצאו לחרוש תלמים באדמת השדות היבשה.
שיני ברזל ענקיות ננעצו ברגבים גדולים שבתוכם נעלמו שרידי שלף זהוב, עדויות אחרונות לחיטה דאשתקד, והפיחו חמצן טרי אל תוך האדמה.
מבין הרגבים צצו גם תולעים וחרקים, בעקבותיהם התרוצצו הנברנים ואל אלה שיחרו הנחשים לטרף, ומעל לפסטורליה הזאת מרחפות להן ציפורי טרף.
גם הפקעות הלבנות של הכותנה נאספו, ולאחר מכן עלו הטרקטורים על השדות הלבנים לרגע, הפכו את האדמה וזו שבה לצבעה החום הכהה והכבד.
הימים הם ימי הכנות לקראת עונת הזריעה, והרגבים הגדולים והכבדים מפוררים כעת באמצעות מקלטרות שטוחנות את הגושים הגדולים לקטנים יותר, רגע לפני שמחרשות עדינות יותר יסדרו תלמים באדמה.
החקלאים ממתינים לגשם ראשון שבעקבותיו נזרעים זרעי חיטה בשדות, ימים שבהם מרחפות להקות ציפורים מעל לטרקטורים כדי ללקט גרגרים, ובשטחים שכבר נרטבו בגשם ראשון כבר ערוכים תלמים ישרים לקראת הגשם הבא.
לפני מספר שנים יצאנו לאחד מ'טיולי השדות' שלנו, אל שדה חיטה שזה מקרוב נזרע, ומאותו רגע נקשרה נפשנו במקום וממש "אימצנו" אותו עם ידידות נפלאה שנמשכה לאורך עונה שלמה, מחזור חיטה מלא.
את זרעי החיטה העדינים מטמין ציוד הזריעה בעומק של כעשה סנטימטרים מתחת לאדמה, ומשם הם נובטים, מבקיעים בהדרגה את דרכם אל האור ואל השמש.
בתחילת העונה שולח קצהו התחתון של הזרע שורש זעיר אל מעבה האדמה, ומקצהו העליון עולה וצומח ניצן ירוק ורענן. בביקור הבא שלנו באותה חלקה מילא כבר גוון ירוק בהיר את השדה כולו, מכסה אותו בפלומה רכה.
לאחר הגשמים צצו ניצנים רכים ולאחר מכן נוספו להם פרחים זעירים, ירוקים. בעזרת זכוכית מגדלת הבטנו בפרחים מקרוב וגילינו בכל אחד מהם שלושה אבקנים שהמתינו בסבלנות לרוח שתישא אותם להאבקה. בהמשך העונה צמחו השיבולים, הזהיבו, יבשו ונקצרו, ואנחנו ליווינו את המחזור כולו בביקורים תכופים, נפעמים בכל פעם מחדש מן התופעה הכל כך מובנת מאליה, ועם זאת כל כך מיוחדת.
החיטה צומחת בכל רחבי ארץ ישראל, וכל אחד יכול "לאמץ" לעצמו חלקה חביבה עליו ולשוב אליה מספר פעמים במהלך עונת הגידול, ומבחינה זאת כל מקום טוב כמו כל מקום אחר.
פאת השדה "שלנו" נמצאת בעמק יזרעאל, מול קיבוץ משמר העמק (לצד כביש 66 המסוכן שמתוח מצומת התשבי למגידו).
קוראיו של מאיר שלו זוכרים אולי את התיאור הבא מספרו 'פונטונלה' (הוצאת עם עובד): "כך שכבנו בשדה גם ביום ההוא כשנפל המטוס בשדות הכפר… כמה שניות עברו עד שהבינו העיניים שהנקודה החולפת מעליהן היא מטוס. כה גבוה עד שקולו לא נשמע.
"זה מוסטנג" אמרתי לה בגאווה…
…ולפתע, גבוה-גבוה, מעלינו ממש, היטה המטוס את כנפיו בפתאומיות שרק תקלה נוראה או החלטה נוראה יכולות לגרום.
בבת אחת נעשה תכליתי מאוד: חש מטה-מטה אל האדמה, תחילה בקו וישר ואזי משַבְּלֵל מחלץ-פקקים ענקי, מהיר הרבה מעצמו לו נפל נפילה חופשית.
אניה צעקה וקמה והתחילה לרוץ… נשמעו צעקותיהם של אנשים בכפר, ומעל כולנו הצריחה ההחלטית, הלא-חדלה, של המטוס הצולל שעתה שאף ארצה לא רק בכוח מנועו ובכוח האדמה, אלא גם ביתרים הלחים של העיניים המביטות בו ומושכות.
ה"מוסטנג" נחבט בקרקע.
פרח גדול של אש פרח ונבל באחת, מותיר רישום בהיר בעין ועשן שחור באוויר…
כשהגעתי למקום הנפילה הייתי צריך להידחק בעד המעגל שכבר התכנס והצטופף סביב המכתש העשֵן שנפער באדמה. כדור האש כבר כבה, המטוס אוּכָּל כולו, זכר לא נשאר מהטייס".
תיאור זה מבוסס על מקרה שקרה באמת בשדות עמק יזרעאל, ומעשה שהיה כך היה:
שלום רקיר, יליד שנת 1930, עלה עם הוריו בגיל 6 מגרמניה הנאצית, ובגיל 17.5 התגייס לצה"ל שזה אך נוסד, בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות.
בסוף שנת 1948 נשלח רקיר ללימוד טיסה באיטליה, ועם חזרתו הוצב בטייסת 101 ("האחת") – טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר הצעיר.
בשנת 1951 הטיס רקיר מטוס מוסטאנג, ובמחקר שערך עמוס דור בנושא של תאונות אוויריות הוא כותב כך: "טיסות ללא פיקוח בסופי שבוע, שבהן יכול כל טייס לקחת מטוס ולעשות כרצונו, היו רצחניות במיוחד… בבוקר שבת אחד החליט טייס צעיר, שלום רקיר שמו, "לעלות לגובה עשרים וחמישה אלף רגל, ומשם להיכנס לצלילה בכוח מלא כדי לראות לאיזו מהירות יוכל להגיע, ואז למשוך ברגע האחרון… רקיר דיווח ברדיו לבסיס על התקדמותו ולפתע שמעו חבריו צווחה מקפיאת דם ולאחריה דממה. יחידת החיפושים מצאה את המטוס תקוע כמה מטרים בתוך הקרקע לא הרחק מהבסיס. לאחר שניסיונות להוציא את המטוס נכשלו הורשתה משפחתו של רקיר להשאיר אותו קבור עם מטוסו במקום, ולהקים מצבה מעליו".
ואכן, מצבה לזכרו של רקיר נבנתה מזרחית לקיבוץ משמר העמק, במקום נפילתו של המוסטאנג, וסביבה ניטעו שלושה עצי ברוש.
עם השנים הפכה נקודה זאת לנקודת מפגש בטיולים שאותה לא מחמיץ אף אחד מן המטיילים חובבי ספרות בכלל ומאיר שלו בפרט.
בימים אלה, ימי זריעת החיטה, חובקים הברושים את קברו של רקיר והם נראים כצללים כהים, זקופים וענקים, בלב שדה קרח. בין הברושים ניכרת המולה צווחנית של ציפורים, פרפרים מרפרפים בין שיחי בר ונוחתים לרקע על אבן המצבה הקרירה, שמוכתמת בכתמים כהים שהוטבעו בה במהלך 65 השנים שחלפו.
בימים הבאים תחל החיטה לצמוח לאיטה ושדות העמק יוריקו, ולאחר מכן יצהיבו, וחוזר חלילה, ובדרכנו מפה לשם נשוב מידי פעם אל חלקת השדה שאימצנו.
כך מגיעים: הנוסעים בכביש 70 ('ואדי מילק') פונים מזרחה אל כביש 66 בצומת התשבי שסמוך ליקנעם, וממשיכים עד לפניה ימינה (דרומה) אל כביש 6953.
הבאים מ'ואדי ערה' (כביש 65) פונים בצומת מגידו מערבה (שמאלה) וממשיכים עד לכיוון משמר העמק ולכביש 6953.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
צילומים: דובי זכאי
