בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת גידלו בישראל גפנים בעיקר כדי לבצור מהן ענבים למאכל, או לכל היותר כדי ליבש את הענבים הללו לצימוקים.
עובדה היסטורית זאת צריכה לאכזב אותנו ולו רק מפני שראשית החקלאות בישראל, בתקופת העלייה הראשונה והשנייה, התבססה במידה רבה על טיפוח כרמים וייצור יין בחסות 'הנדיב הידוע', הברון אדמונד דה רוטשילד, בעיקר בראשון לציון ובזיכרון יעקב.
בתקופת המנדט ובראשית ימי המדינה שינתה החקלאות הישראלית את פניה והתמקדה בגידולים בסיסיים נחוצים, ובפרדסי הדרים לייצוא, ואיכות היין המקומי לא הייתה גבוה במיוחד מפני שזני הגפן שניטעו כאן במקור הותאמו לאקלים החם והיבש שלנו, אבל לא לחיך.
בשנות ה-90 החלה להתפתח תרבות יין אוניברסלית ומסחר עולמי ער עם מדינות "העולם החדש" בתחום היין, כמו ארה"ב, דרום אמריקה, דרום אפריקה ואוסטרליה. למזלנו, ישראלים שראו עולם הביאו ארצה לא רק את תרבות היין מן הצד שלוגם אותו אלא גם את תורת ניהול כרמי היין והפקתו, והקימו לאורכה ולרוחבה של ישראל מאות יקבים בגדלים שונים.
המיקום הגיאוגרפי של ישראל, שהעמיד לרשותנו מגוון עצום ונדיר של נופים ותנאי 'מיקרו אקלים', פוגש את עולם היין בדרך מעניינת במיוחד: נכון להיום מוכרזים בישראל חמישה "אזורי יין" (גליל, שומרון, שמשון, הרי יהודה ונגב) ובתוכם 12 תתי-אזורים, ועל השולחן מונחת הצעה לחלק מחדש את "מפת אזורי היין" של ישראל לשבעה אזורים ובהם 19 תתי אזורים – הכל בהתאם לגובה, מרחק מן הים, קו רוחב (צפון-דרום) וסוג הקרקע.
שטחי גידול של כרמי ענבים משתרעים כיום בישראל על-פני יותר מ-50 אלף דונם, מצפון רמת הגולן ועד להר הנגב, ובימים אלה, ימי בציר, כמעט בכל טיול בכל מקום בארץ אפשר ליהנות מן המראות והנופים, ומן העשייה סביב ייצור היין.
גפן, מעבר להיותה אחת מ'שבעת המינים', היא אחד הגידולים הוותיקים ביותר בישראל ובאגן המזרחי של הים התיכון בכלל, והיא שימשה לבציר ענבים עוד מתקופת הברונזה. בשונה מן האסלאם, שאוסר לחלוטין שתיית אלכוהול ולכן העלים את גידול הגפנים מישראל למשך כ-700 שנים, היהדות והנצרות מעודדות שתייה מידתית של יין כדי לשפר את המורל.
זאת הסיבה שלאורכה ולרוחבה של ישראל נמצאים אלפי (!) שרידים של גתות עתיקות לדריכת ענבים, ואלה מצידן מעידות על הימצאותם של שטחי גידול גדולים של כרמים, ועל כך שבתקופות היסטוריות שונות היה היין מוצר יצוא חשוב. בתל כברי שבצפון התגלה מרתף היין העתיק ביותר בעולם, הוא שכן בעיר כנענית שהתקיימה שם ומתוארך לתקופה של כ-1,700 שנים לפני הספירה, כלומר לפני כ-3700 שנים.
בפרק כ"א של ספר שופטים כתוב: "…לכו וארבתם בכרמים. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחולל במחולות ויצאתם מהכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו". בנות ישראל יצאו אל הכרמים, לבושות לבן, לבצור את הענבים ולחולל בין הכרמים. אחריהן, כנחיל הומה של דבורים, יצאו הגברים הצעירים הלא נשואים "לצוד" לעצמם כלה.
בשנים האחרונות נעשו מספר ניסיונות לשחזר את הילולות תחילת הבציר. כך, למשל, הזמין אחד היקבים הגדולים בשפלת יהודה צעירים וצעירות להשתתף לפנות בוקר בבציר הענבים. מהר מאד הסתבר שבימינו מעדיפים הצעירים "מסיבות טבע" למיניהן, כלומר ללכת לישון מאוחר ולאו דווקא להשכים קום. הרעיון, מכל מקום, נגנז.
כאמור, בציר הענבים בעיצומו ברחבי הארץ ובאזורים שונים אף הסתיים. בישוב האקולוגי 'נאות סמדר' שבהר הנגב כלואים הענבים במכלים לקראת תסיסה ראשונה, ואילו יקבי 'הרי הגליל' שבקיבוץ יראון יתחילו את הבציר בימים הקרובים.
חלק מכרמי הענבים מיועדים לענבי מאכל, ואפשר להשתתף בבציר כזה בכרמי לכיש. מומלץ להגיע לסביבה בשעות אחר הצהריים ולקראת השקיעה, ולהתמוגג על פועלם של חקלאי לכיש שהחיו מסורת בת 2700 שנים של תושבי לכיש הקדומים.
אלה התאגדו סביב המותג 'ענבי טלי' והם מסתייעים בפועלים תאילנדים כדי לטפח כרמים נהדרים למראה על הגבעות שסביב ישוביהם, והם גם מקיימים שם פעילויות שונות לקהל הרחב, כולל בציר עצמי.
אפשר לטייל בסביבה גם בלי לבצור, ברכב או ברגל, והכביש המומלץ ביותר לטיול הוא כביש 358, אחד מן היפים בכבישי ישראל, אשר עוקף את המושב לכיש ומגיע עד מחלף לקיה על כביש 31 (ערד-שוקת).
אפשר כמובן גם לסייר, לטעום ולרכוש יין ביקבים הרבים שבאזור הדרום והשפלה, למשל ביקב קסטל, ביישוב יד השמונה שבהרי יהודה, ביקב צרעה שבקיבוץ צרעה ליד בית שמש או – למדרימים – ביקב רוטה שסמוך לקיבוץ רביבים, וזה כמובן רק על קצה המזלג. חשוב לשים לב שרוב היקבים בישראל סגורים בשבת, מטעמי כשרות.
כך מגיעים: נוסעים דרומה על כביש 6 ויוצאים במחלף קריית גת, פונים מזרחה בכביש 35 ודרומה בצומת לכיש אל כביש 3415 שמוליך עד לישוב לכיש. באותה הזדמנות מומלץ לבקר באתר ההיסטורי המרשים שבתל לכיש.
צילומים: דובי זכאי
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
