הפריחה בכל הארץ מהממת, הטבע ירוק ורענן, והגבעות הנמוכות של פארק עדולם עטופות בצמחיה צפופה שנושקות לשדות חיטה וחומוס ירוקים ומבטיחים. רקפות רבות פורחות בין הסלעים ובשולי הדרכים, צובעות את הנוף במקבצי ורוד ולבן, וכלניות ענקיות מנקדות את התמונה באדום אש ולצידן פורחות עיריות, מנידות את פרחיהן בקידה אל הרוח.
בכניסה אל פארק עדולם, על קיר אבן מרשים, משורטטת מפה גדולה שמתארת את מקומות העניין בשטח הגדול. כבישי הפארק צרים, ומידי פעם מעניקים תחושת נסיעה ברכבת הרים. בעבר היו אלה דרכי כורכר, וסביר שהיו נותרות כך עד ימינו אלה. אבל לפני קצת יותר מחמישים שנים, לפני מלחמת ששת הימים, נהגו מסתננים מירדן להגיע לכאן ולהטמין מוקשים. בתגובה נסללו חלק מן הדרכים באספלט, וכעת אנחנו מתפתלים עליהן לכיוון 'חירבת מדרס', שניבטת אל העצים המלבלבים וסביבתה פורחת עם שפע מרהיב של פרחי דם המכבים.
האזור שבו אנחנו מטיילים היה מיושב בצפיפות עוד מקדמת דנא, ופנינו מועדות אל שרידי ישוב שהתקיים כאן עוד מתקופת הברזל. "חורבת מדרס", או "ח'רבת דרוסיה" בערבית, הוא כינוי שניתן למה שככל הנראה היה ישוב חקלאי שנוסד ביהודה של התקופה ההלניסטית והתקיים ברציפות לאורך התקופה הרומית והביזנטית ועד לתקופה הערבית הקדומה. מן היישוב נותרו חורבות בתים, מערכות קבורה ומערכות מסתור, וכן מערות מתקני קולומבריום חצובים בסלע שבהם גודלו יונים למאכל. כמו כן נותר חלקו העיקרי של מבנה קבורה דמוי פירמידה שבנוי מאבני גזית גדולות.
תושבי הכפר, כמו עשרות כפרים אחרים בסביבה הפורה של יהודה, עסקו בחקלאות, מרעה ועיבוד של תוצרת חקלאית. על כך מעידים, בין השאר, שרידי גתות רבות לייצור יין ושמן, כמו גם משקולות נול ופלך ששימשו בתעשיית טווייה ואריגה. בתחילת תקופת השלטון הרומי הגיע הישוב כאן לשיא גודלו, אבל כמו ישובים נוספים באזור גם הוא הוחרב כתוצאה של המרד הגדול בשנת 69 לספירה, ככל הנראה על-ידי המצביא הרומי צריאלוס.
הארץ שקטה, פחות או יותר, למשך 60 שנים שבמהלכן שוקם חלק מן האזור וכפרים רבים נבנו מחדש. לקראת ובמהלך מרד בר כוכבא נוספו למאות המערות שכבר היו חפורות בסביבה, ושימשו למגורים ולמסתור, מערכות מחילות נוספות שנועדו למלחמת גרילה מול אימפריה שנמצאה אז בשיא כוחה. אפשר להתווכח על הכוונה, המניעים, ההנהגה והשיטה – אבל אף אחד לא יכול להתווכח על התוצאה. הפעם, בשנת 135 לספירה, שיטחו הרומאים כמעט את כל הארץ ובכלל זה את ישובי שפלת יהודה שהפכה לפרובינקיה פלשתינה.
ממערב לישוב נחצבה באבן הרכה מערת קבורה מפוארת בת שני חדרים ובהם כוכי קבורה, וכן חצר ריבועית שבכניסה אליה מונחת אבן גולל. בתקופת בית שני נהגו היהודים לקבור את מתיהם בשיטת ליקוט עצמות: לאחר הקבורה הראשונית היו ממתינים עד שיתאכל הבשר מגופת הנפטר, ולאחר שנותרו מן הגופה רק העצמות היו אוספים ומעבירים אותן לחלל קבורה שבו נאספו כל מתי המשפחה (ומכאן הביטוי "נאסף אל אבותיו"). במערה התגלו גלוסקמות – תיבות אבן אשר בתקופת בית שני שימשו (גם) אוכלוסייה יהודית, ומצאים ארכיאולוגיים שנתגלו במקום מעלים שהמערה שימשה את תושבי האזור מתחילת המאה הראשונה לספירה ועד למרד בר כוכבא.
בחורבת מדרס נחשפה מערה שמוליכה אל מערכת מחילות מסתור תת קרקעית מסועפת באורך כולל של 100 מטרים. בכל שפלת יהודה נמצאו מאות מערות כאלה ועשרות מערכות מחילות, ואלה שימשו למגורים, מרתפי אחסנה, מקוואות טהרה, אסמי תבואה, בתי בד תת קרקעיים וחללים לגידול יונים למאכל – שנקראים קולומבריום. ענף גידול יונים נחשב לאחד מענפי החקלאות החשובים בתקופות ההלניסטיות והרומית. בשר יונים שימש למאכל, ואילו הלשלשת שלהן שימשה לזיבול שדות.
בתקופת מרד בר כוכבא נאטמו חלק מן הפתחים ונחצבו מנהרות ומחילות למסתור ולתנועה תת קרקעית ברשת המחילות. מבין מספר רב של מערכות כאלה שנמצאות בסביבה רק חורבת מדרס פתוחה כיום לביקור קהל, לאחר שהוכשרה ואורגנה לצורך זה על-ידי הקרן הקיימת לישראל. אל מערכת המחילות נכנסים מבעד לפתח רבוע שחצוב בדופן מערה, בצמוד למקווה טהרה. התנועה בתוך המחילה היא בזחילה, הישר אל חלל קולומבריום ובו מאות כוכים שחצובים בדפנות הסלע בצורת משולשים. מכאן זוחלים לצומת מחילות שאחת מהן מוליכה ליציאה בדופן מערה. התנועה בתול המחילות היא בזחילה, כאמור, וגם בטיפוס על סולמות, לכן היא לא מתאימה למשפחות עם ילדים קטנים מידי או עם עגלות ילדים, ולמוגבלי תנועה.
האתר כולו, כאמור, מתוחזק על-ידי הקרן הקיימת לישראל ומותאם לקהל, וממגרש החניה מוליך שביל מעגלי מסומן דרך מחילות מסתור, פירמידת הקבורה, מערת הקבורה והקולומבריום. לפני קרוב לעשור בוצעו חפירות ארכיאולוגיות שבהן נמצאו שרידי כנסייה מן התקופה הביזנטית, ובה רצפות פסיפס שנשמרו ברמת השתמרות גבוהה, ותחתיה נמצאו שרידי קירות של מבנים וחללים חצובים משלהי תקופת בית שני ומרד בר-כוכבא. בין השאר התגלו פריטי שיש מיובאים ובהם עמודים וכותרות קורינטיות. לא הרחק משם נמצאה מערת קבורה אשר מיוחסת לזכריה הנביא שמתואר במפת מדבא.
כך מגיעים: נוסעים על כביש 38 דרומה מבית שמש וחולפים את צומת האלה (שימו לב למצלמת המהירות), וממשיכים עד לצומת שריגים. ממשיכים כמה מאות מטרים עד שמוצאים מקום בטוח לסיבוב פרסה זהיר, ולאחריו פונים ימינה לכביש שמסומן בסימון שבילים שחור. ממשיכים עוד כשני קילומטרים ופונים ימינה לפי שילוט לחירבת מדרס וחרבת עתרי.
בימים אלה קשה ואין צורך לעמוד בפני קסם הנוף שמסביב, לכן המלצתנו היא לא להגיע עד לרחבת החניה אלא לחנות את המכונית כבר לאחר הירידה מן הכביש, לטפס על גבעונות שמשמאל לדרך, ולהמשיך למשך עשר דקות הליכה עם שביל קטן שמתפתל בצמחיה ובין עצי אלון צפופים עד לאתר. כך אפשר ליהנות מפריחת האביב המהממת, ומן האוויר הצלול. כאשר מגיעים אל רחבת החניה מוצאים עץ חרוב ענק ורב בדים ולא הרחק ממנו שורת עצי זית, ומכאן ממשיכים לאורך השביל המעגלי שמסומן בירוק.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי.
