במשך עשרות שנים הייתה אחיזה בין מפלס הכינרת לבין מצב הרוח הלאומי, וככל שהחריף משבר האקלים העולמי ידענו יותר עונות שחונות, עם מפלס שנושק לקו האדום התחתון, מאשר שנים גשומות עם מפלס גבוה.
לפני כשנתיים הושלמה הקמת "המוביל ההפוך" אשר מזרים עודפי מים ממתקני ההתפלה אל מאגר המים הלאומי שלנו, אם כי מדובר ב"טיפה בים", תרתי משמע: גם כעת קרוב מפלס הכינרת באופן מדאיג לרמה שבה עלול להיגרם לאגם הזה נזק לא הפיך.
בינתיים, בזכות פסיקת בית משפט, מצאנו מקום מושלם לשבת ולבהות במי הכינרת, להתענג על נוף נהדר ולשקוע במחשבות על פתרונות למשבר המים. זאת גם נקודת יציאה מושלמת לטיולים בסביבה, או למנוחה כאשר חוזרים מטיול כזה.
חוף ימק"א והכנסייה הרוסית-פרובוסלאבית נמצא כמטחווי קשת מן העיר טבריה ובמשך עשרות שנים היה סגור ומגודר כחלק ממתחם בבעלות פרטית. מאבק ארוך של תושבים שדרשו ליישם את חוקי החופים ומקורות המים הוביל בסופו של דבר לפסיקה משפטית שבעקבותיה פורקו גדרות שמנעו גישה לחוף, אם כי הרשויות הרלוונטיות עדיין לא פיתחו אותו או את דרכי הגישה אליו.
התוצאה: חוף ימק"א עדיין נסתר יחסית מעין הציבור והגישה אליו מעט בעייתית, אבל יודעי ח"ן וחן – וכעת גם אתם – יכולים להגיע לשם וליהנות מן המקום.
מצפון-צפון-מזרח ועד דרום-דרום-מזרח פרושה לפניכם הכינרת הנפלאה על רקע נופי רמת הגולן, הבשן והרי מואב, ועל הגבעה שנישאת ממזרח בנוי מבנה נטוש, חרוך, שמספר סיפור טראגי.
אנחנו משכשכים רגליים בבריכה קטנה, מרוצפת אבנים, שמתמלאת במי מעיינות רקת שנובעים בשטח שנרכש במאה ה-19 על ידי הכנסייה הרוסית-פרבוסלאבית כדי למשוך לכאן צליינים נוצרים ולהציג בפניהם נופים שבהם התהלך המשיח. השטח נקרא במקור "גני מגדל" (Novaya Magdala) והכנסייה הרוסית רכשה אותו בשעתו כחלק מתחרות בין המעצמות על אחיזה בארץ הקודש.
אנשי הכנסייה הקימו בחלק הצפוני של השטח מתקן שאיבה שמופעל על-ידי בהמות ובאמצעותו שאבו מי כינרת אל בריכת אגירה ומשם אל אמת מים שפעלה כסדרה לכל הפחות עד לשנת 1920.
בשנת 1930 רכש ד"ר ארצ'יבלד ס. הארט, שכיהן בשעתו כיושב הראש של YMCA בפלשתינה-א"י, חלקת אדמה סמוכה והקים עליה וילה מרשימה מאבני בזלת. ארצ'יבלד הארט נחשב בתקופה המנדטורית כדמות מפתח בירושלים והיה מיודד עם פקידי ממשל בריטים ועם המנהיגות הציונית והערבית כאחד. זה הפך את הבית שעל שפת הכינרת למוקד של דיפלומטיה שקטה, ושימש אותו כביתו הפרטי עד מותו בשנת 1946.
הארט הוריש את הבית לארגון ימק"א שפיתח שם בית הארחה לצליינים, עם חדרי מגורים ומסעדה – הכל מול הנוף הנהדר של הר האושר מחד והכינרת מנגד.
לקראת ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 2000 פותח המקום עוד יותר ונבנו בו חדרי אירוח, והוא רוהט וקושט בחפצים מרשימים שחלקם בני יותר מ-100 שנים. בין השאר המקום התפרסם בזכות "החדר הדמשקאי" – יצירת אמנות של עץ מגולף שהובאה מסוריה בשנות ה-30 של המאה הקודמת.
ב־15 במאי 2016, במהלך גל חום קיצוני, התפתחה שריפת קוצים גדולה בפאתי העיר טבריה על חוף הכינרת וזו פגעה במבנים שונים במתחם וכילתה את כל תכולתם. מעולם לא פורסם האם האש הוצתה באופן ספונטני או בגלל הצתה מכוונת או רשלנות פושעת, ועל אף שיש מי שטוענים שאסור להתעלם מסכסוך מתמשך סביב הגישה לחוף – ככל הידוע אף אדם לא הואשם מעולם בהצתה.
מה שכן ידוע זה שמבנים ואתרים נוצרים אחרים בסביבה הוצתו בתקופות שונות בידי קיצונים יהודים שאף ערכו הפגנות באזור, ומה שיותר חשוב זה שמאז, במשך כמעט עשור, נותר בית ההארחה חרוך, פרוץ ונטוש – מצבה שחורה ומאיימת שמתארת את הישגי האדם מחד ומאידך את קוצר ידו ונפשו.
כשלוש שנים לאחר השריפה, בשנת 2019, החל מאבק של פעילים להסרת גדרות המתחם ופתיחת הגישה לחוף ולמעיינות רקת הסמוכים. בשנת 2021 התגלגל המאבק אל בית המשפט ובעקבות פסיקתו החלה בשנת 2022 הסרה של הגדרות שמנעו גישה לחוף ולמעיינות. למרות זאת – הרשויות הרלוונטיות לא פעלו כדי להסדיר את החוף כחוף רחצה ואין בו שירותי הצלה או פיקוח. ביקור בחוף זה, שלא לדבר על רחצה בו – באחריות המבקרים.
בסמוך לחוף ימק"א נמצאים 'עינות רקת': ארבעה מעיינות שנובעים ממרגלות תל רקת. אלה מעיינות מליחים וחלק מנביעה נרחבת יותר שחלקה נובעת בתוך הכינרת עצמה. בתקופה הרומית נבנו "בריכות הרמה" מוגבהות שאספו את מי הנביעות כך שהם "נמזגו" מחלקן העליון להשקיית שדות מעובדים על הרמה הסמוכה. בבריכה הצפונית נמצאה כתובת בארמית שמייחסת תרומה של האמוראי רבי עולא ואחיו, שנתנו שלושה דינרים לבית הכנסת. רבי עולא חי בטבריה במאה החמישית לספירה וזכור בעיקר בזכות אמרתו הידועה: "אסתרא בלגינא קיש קיש קריא" שאין טובה ממנה כדי לתאר אי אילו דמויות ציבוריות בימינו.
מכאן אפשר לעבור בזהירות את כביש 90 לכיוון מערב ולטפס במעלה שביל אל תצפית מהממת מראש תל רקת, לצד עץ חרוב בודד, אל מראה פנורמי נהדר כאשר כל הכינרת פרושה למרגלותינו.
אם הגעתם למקום עם אנרגיות לטיול אפשר לשוב לכיוון החוף וללכת מרחק קצר אל תל 'אל קוניטרה' שמזוהה עם העיר 'רקת' שנזכרת במקורות. על אף שמדובר בעיר שהתקיימה כאן עוד מתקופת הברונזה הקדומה, בתחילת האלף השלישי לפני הספירה – היא עדיין לא נחפרה ונחקרה. הערכת הארכיאולוגים היא שהעיר התקיימה החל בתקופה הכנענית הקדומה ועד לשלהי התקופה הישראלית, ולמרגלות התל זורם נחל רקת מרמת ארבל אל תוך הכינרת.
הגישה אל חוף ימק"א מעט מורכבת וכרוכה בהליכה לאורך כ-200 מטרים על חוף שחלקו, בהתאם למצב מפלס הכינרת, מכוסה מים. המאמץ משתלם: אל הבריכה שבחוף זורמים מי המעיינות אשר בתקופות שונות יוחסו להם סגולות מרפא. המים חמימים לרוב ובוקעים מבעד לסלעים גדולים מעל הבריכה, ובמבט כלפי מעלה רואים את המבנים החרוכים והנטושים של מתחם ימק״א.
כך מגיעים:
נוסעים על כביש 90 שמקיף את הכינרת אל חוף "בורה בורה" שלידו יש אזור חניה חופשית. ממשיכים משם ברגל לכיוון תחנת שאיבה כחולה של חברת מקורות, ומשם פונים צפונה על שביל שמתפתל בינות לעצי דקל גבוהי צמרת. כאמור, בהתאם למצב הכינרת ייתכן שחלק מן ההליכה תבוצע בתוך מים רדודים.
כדאי להגיע לחוף מוקדם בבוקר או אחרי הצוהריים וצריך לשים לב לכך שהאבנים בחלק משטח החוף חלקלקות בגלל מגע המים, לכן יש לנעול נעליים מתאימות להליכה. כאמור – אין שירותי הצלה ופיקוח וחשוב לשמור על המקום נקי ויפה.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי.
לקריאה נוספת:
