ארבעה חודשים לאחר שג'ילי רכשה מרנו נתח מן הפעילות שלה בדרום קוריאה עשויה יצרנית הרכב הסינית השאפתנית לקנות ממנה גם נתח מחטיבת מנועי הבעירה. כך עולה מדיווחים בתקשורת הסינית והצרפתית, ואם זה ייצא לפועל זאת תהיה עסקה מעניינת ודי אירונית.
רוב יצרניות הרכב בעולם נמצאות כעת במצב מעניין. למעט היצרניות הסיניות – שנדחפו על-ידי הממשלה שלהן לקפוץ אל המים העמוקים של עידן החשמל, מעט יצרניות (כמו קבוצות פולקסווגן ויונדאי-קיה) כבר ביצעו את ההשקעות הנחוצות והחלו לייצר מכוניות חשמליות טהורות, קבוצה אחרת כבר נמצאת בתהליך הזה אבל מוגבלת בהיקף התקציבים שהיא יכולה להקדיש לכך, וקבוצה שלישית מתקשה לעשות את המהלך בהיעדר מימון.
רנו – אשר אך לפני קצת למעלה מעשור נמנתה על חלוצות התחום, מיצמצה, היססה, זיגזגה, ולפתע מצאה את עצמה לא רק בסוף התור אלא גם בעיצומו של משבר ניהולי וכלכלי שנגרם בגלל מערכת היחסים הסבוכה עם ניסאן. במצב כזה היא מתקשה לגייס את המשאבים הכלכליים שנחוצים כדי לקדם בשיא הדחיפות את המעבר לעידן החשמל.
על כן התקבלה שם לפני פחות משנה החלטה ניהולית אמיצה: לארגן את החברה מחדש ו"להפריט" מתוכה את חטיבת מנועי הבעירה. חטיבה זאת נמצאת כרגע "על המדף", ומי שמתעניינת, כאמור, היא ג'ילי – חברה שכבר מחזיקה בלא מעט טכנולוגיה ואמצעי ייצור של מנועי בעירה מתקדמים מבית וולוו, וגם כאלה שהיו בבעלותה בלי קשר לכך.
על פי הדיווחים רנו תמשיך להחזיק ב-40% מן החטיבה המופרטת ותמכור 40% לג'ילי ו-20% לחברת הנפט הסעודית 'ארמקו'. מהלך זה, אגב, יבוצע על-ידי רנו בעצמה, בלי ניסאן, אם כי ניסאן מעורבת בו בעקיפין כאחת מבעלות המניות ברנו.
לקראת הפרטה
התוכנית של רנו, כפי שהוצגה בחלקה במהלך השנה האחרונה ותיחשף באופן רשמי בתוך כחודשיים, היא לפצל את החברה למספר חטיבות ולהפריד בין חברה שתעסוק בפיתוח וייצור של יחידות הנעה חשמליות לבין חברה שתרכז בידיה שליטה בכל משאבי ואמצעי הייצור שיש לרנו בתחום מנועי הבעירה. רנו מייצרת כיום מנועי בנזין ודיזל בצרפת, ספרד, פורטוגל, טורקיה, רומניה ודרום אמריקה.
חטיבת ההנעה החשמלית תיקרא 'אמפר', תעסיק כ-10,000 עובדים, וייתכן שאף תונפק כחברה עצמאית בבורסה במהלך המחצית השנייה של השנה הבאה. חטיבת הנעת הבעירה תיקרא "סוס" (Horse), גם היא תעסיק קרוב ל-10,000 עובדים, וכ-60% ממנה, כאמור, יימכרו.
על פניו, המניע של רנו ברור: היא לא תאבד את היכולת שלה להשתמש בטכנולוגיה שהיא פיתחה ב-123 השנים האחרונות ויחד עם זאת היא תממש נכס שכיום עדיין יש לו ערך ובעתיד כנראה יהיה פחות אטרקטיבי.
אבל מה האינטרס של ג'ילי, חברה שכבר כיום מחזיקה בבעלותה טכנולוגיה ומפעלים לייצור מנועי בעירה בסין ובאירופה?
ראשית לכל צריך לומר שכאשר ג'ילי רכשה את וולוו, בשנת 2010, היא קנתה אוצר בלום של מנועי בנזין ודיזל. כבר בשנת 2006, תחת הבעלות של פורד, החלו השבדים לפתח סדרת מנועי בעירה חדשים – בנזין ודיזל עם שלושה וארבעה צילינדרים. השבדים, תחת פורד כאמור, אף השקיעו הון בחידוש מפעל ייצור המנועים שלהם. סדרת מנועים זאת ראתה בסופו של דבר אור בשנת 2013, תחת ג'ילי, והיא מיוצרת במקביל גם בסין עבור מכוניות מתוצרת וולוו ועבור מותגים שונים של ג'ילי. מנועי ה-3 צילינדרים ראו אור בשנת 2018, שנה לאחר שהסדרה המקורית עברה שדרוג רציני כדי להתאים אותה לדרישות זיהום האוויר המחמירות.
אז אם לג'ילי יש טכנולוגיה צעירה ומתקדמת – מה בכל זאת האינטרס שלהם? התשובה לשאלה הזאת לא לגמרי ברורה אבל אפשר לחשוב על כמה אפשרויות. ראשית לכל – לוולוו יש כעקרון סדרת דגמים אחת של מנועי בעירה מתקדמים, ולרנו יש מגוון הרבה יותר רחב. מנועי הבעירה של ג'ילי בסין כנראה פחות מתקדמים מאלה של רנו. שנית, אם ג'ילי רוצה לייצר רכב באירופה או בדרום אמריקה זה יקצר באופן משמעותי את לוחות הזמנים שלה, וזאת בהנחה שעד לסוף העשור הנוכחי, וכנראה גם לתוך העשור הבא, יהיה עדיין ביקוש לכלי רב עם מנועי בעירה.
שלישית – גם עמוק לתוך עידן הרכב החשמלי עדיין יהיה ביקוש מסוים למנועי בעירה לצרכים ייעודיים, החל ממערכות הנעה היברידיות וכלה במכונות מסוגים שונים וכלי רכב מיוחדים. כמובן שיכולה להיות גם אפשרות נוספת, שלא תפתיע אותנו היות שמדובר בג'ילי: אסור לפסול את האפשרות שהסינים לוטשים עיניים לנתח מן הבעלות ברנו.
האירוניה, בהנחה שעסקה זאת תצא לפועל, טמונה בכך שרנו, אחת מיצרניות הרכב הוותיקות ביותר בעולם ומי שהייתה בין הראשונות לזהות את עידן החשמל – נאלצת למכור נכסים היסטוריים שלה כדי להיכנס לשוק שהיא איבדה בו אמון ולכן פספסה אותו. לישראלים אין צורך להזכיר את 'פלואנס ZE' החשמלית…
אגב, ממש בלי קשר לעסקה הזאת יש אנקדוטה היסטורית שמהווה במידה מסוימת סגירת מעגל. וולוו, ששייכת לג'ילי, תמיד הייתה יצרנית קטנה יחסית ובתחילת שנות ה-70, רגע לפני משבר הנפט, היא הצטרפה אל שתי ענקיות הרכב הצרפתיות פיג'ו ורנו לפרויקט משותף לפיתוח וייצור מנוע V8 חדש בצרפת. בעקבות משבר הנפט השתנה גם המיקוד של הפרויקט ובסופו של דבר יצא ממנו מנוע V6 בנפח 2.8 ליטר ששימוש את שלוש היצרניות משנת 1974 ועד לשנת 1994 (ואצל חלקן אף עד 1998). מנוע זה אף הניע את 'דלוריאן'.
שיתוף הפעולה עם הצרפתיות נמשך גם עם פיתוח וייצור של מנוע ארבעה צילינדרי נוסף, אשר שימוש את וולוו החל מסדרה 300 שלה, וגרסאות מתקדמות יותר יוצרו בצרפת עבור סדרה 400. קצת יותר משני עשורים לאחר מכן עשויה החברה שקנתה מנועים מרנו לקנות את חטיבת המנועים שלה ולמכור לה מנועים כאלה.
