הרפיון של בית המשפט הגבוה לצדק, חוסר המעש של מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, אדישות הפוליטיקאים וחוסר העניין של כמה מגופי התקשורת ושל הציבור במהלך הפרטת מבחני הנהיגה המעשיים נותנים את אותותיהם: בכירי משרד התחבורה – אשר הצליחו עד כה לבצע סדרה ארוכה של צעדים לא סבירים במטרה להפריט את מבחני הנהיגה המעשיים – חשים, במבחן התוצאה, שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם.

במהלך הימים האחרונים, אולי בגלל פאניקה ואולי בגלל יהירות, הם איבדו לחלוטין את כל המעצורים ואת גבולות האתיקה שלהם והוציאו את המרצע מן השק: בניגוד מוחלט להבטחה מפורשת לבג"צ – משרד התחבורה לא באמת מתכוון לבצע פיקוח על טוהר מבחני הנהיגה או על התנהלות החברות שזכו במכרז הטסטים.

משרד התחבורה הצליח להדוף לפני כשנתיים עתירה לבג"צ כנגד הפרטת מבחני הנהיגה המעשיים, וזאת, בין השאר, באמצעות התחייבות לבצע פיקוח הדוק על החברות הפרטיות שיעניקו רישיונות נהיגה לנהגים חדשים. כעת, לאחר שההפרטה יצאה לדרך, בכירי המשרד עושים בדיוק את המעשה ההפוך ומעודדים את עובדי המדינה לקבל כסף מן הגופים שאמורים היו להיות מפוקחים על-ידם.

השמועה אודות המהלך המדהים הזה הגיע אלינו כבר לפני כשבועיים, אבל נראתה מוגזמת אפילו על רקע כל הביזיונות של מהלך ההפרטה עד כה: כדי לפתור באופן זמני את המחסור בבוחני נהיגה בחברות הפרטיות שמבצעות מבחני נהיגה יאפשרו מנהלי משרד התחבורה למפקחים, עובדי מדינה, לקחת חופשה ללא תשלום ולעבוד אצל הזכיינים כבוחנים.

כדי להבין במה דברים אמורים צריך לדמיין מצב שבו עובדי המחלקה לחקירות שוטרים לוקחים חופשה שבמהלכה הם מקבלים משכורת טובה יותר מן המשטרה, ששופט כדורגל עובד בזמנו החופשי כמנהל בקבוצת כדורגל, שחוקר של הרשות לניירות ערך עושה חלטורות בחברה שנסחרת בבורסה, שמפקח במס הכנסה עובד בחופשתו עבור חברה שבה הוא אמור לעשות ביקורת מס, שאיש הפיקוח על הביטוח נשכר לבצע עבודה כלכלית לחברת ביטוח, שאיש משרד מבקר המדינה משלים הכנסה באגף הרישוי של משרד התחבורה, שיו"ר ועדת הכלכלה מועסק אצל טייקון, או שאיש הפיקוח על הבנקים מבצע עבודה בתשלום עבור בנק גדול.

כעת אפשר להפסיק לדמיין: במשרד התחבורה סבורים שכל מה שנראה הזוי ולא יעלה על הדעת בכל התרחישים המופרכים שתוארו כאן הוא דווקא הגיוני וסביר כאשר מדובר בגוף שקובע אם תלמיד נהיגה ראוי או לא ראוי לקבל רישיון ולאחוז בהגה על כבישי מדינת ישראל.

באישור בכירי משרד התחבורה, אולי אפילו בעידודם, מוצע כעת לכ-30 עובדי משרד התחבורה אשר עבדו עד לאחרונה כבוחנים, וכעת משמשים כמפקחים על הזכיינים – לצאת לחופשה ללא תשלום למשך 3 חודשים ולקבל שכר מחברות מילגם וטלדור – שתי החברות הפרטיות שמבצעות את מבחני הנהיגה מתוקף המכרז שבו זכו.

במודעה שפרסמה חברת מילגם, למשל, היא מציעה למפקחי משרד התחבורה "הזדמנות חד פעמית לעבוד במילגם למשך 3 חודשים כבוחני נהיגה ולחזור בסיום למשרד התחבורה (חופשה ללא תשלום באישור משרד התחבורה)". במודעה מצוין שמי שייענה להצעה יקבל באותה תקופה את אותו שכר שהוא משתכר כיום במשרד התחבורה, ובסיום התקופה יקבל מענק בסך 25,000 שקלים.

כך עבדנו על בג"צ

כדי להבין עד כמה שמדובר במהלך רקוב של מנהלי משרד התחבורה צריך לחזור שנתיים אחורה אל תגובת המשרד  לעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון כנגד מהלך ההפרטה. אחת הטענות המרכזיות של העותרים, בשעתו, הייתה שאסור להפריט "סמכות בעלת מרכיב דומיננטי של שיקול דעת שלטוני", וזאת היות שביצוע תפקידים סטטוטוריים שלטוניים צריך להיעשות בידי עובד מדינה שנתון למרותה וכפוף להוראות הדין והנוהל החלים על עובדים המדינה.

תגובת משרד התחבורה לבג"צ הייתה שתפקיד בוחן הנהיגה יובנה באופן שבו כמעט ולא יהיה לו שיקול דעת. תחת כותרת המשנה "שיפור הפיקוח והבקרה" נכתב בפירוש ש"המכרז מגדיר מנגנון פיקוח ובקרה המבוסס על עשרות תקני מפקחים, עובדי משרד התחבורה, שיפקחו על עבודת הבוחנים, הן באמצעות פיקוח פיזי ברכב הבחינה, והן באמצעות חדרי פיקוח ובקרה על מהלכי הבחינה".
לכך צורפה גם חוות דעתו של מי שהיה בשעתו היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, אשר קבע ש"אין מניעה עקרונית כי עורך מבחן הנהיגה… לא יהיה עובד מדינה… זאת כל עוד תפקיד הבוחן יהיה בעיקרו מקצועי-טכני בלבד, וכל עוד רשות הרישוי, ולא הבוחן או המכון שמעסיק אותו, היא זו שתחליט בסופו של תהליך על כשירותו של המבקש וזכאותו לקבל רישיון נהיגה".

הסיפא של אותה חוות דעת שצוטטה בתגובת המדינה מדברת בעד עצמה: "בצד הגדרה מראש", כתב היועמ"ש מזוז, "ברורה ופרטנית ככל האפשר, של תפקיד הבוחנים כאמור, ותפקיד המכונים במסגרתם יפעלו הבוחנים, יש צורך בקביעת הסדרים ברורים גם באשר לתנאי הכשירות ולאופן המינוי של הבוחנים, וכן הוראות לקיום פיקוח שוטף על ביצועם של ההוראות וההסדרים האמורים. כל אלה מיועדים להבטיח כי שיקול הדעת והאחריות על ביצוע המבחנים וההחלטה בדבר מתן רישיונות נהיגה וייתרו בידי רשות הרישוי, כאשר הבוחנים והמכונים נותנים אך שירותי סיוע מקצועי, תוך פיקוח ובקרה של הרשות".

בהמשך לחוות הדעת הברורה הזאת מתחייבת המדינה בפני שופטי בית המשפט העליון לקיים את האמור בה: "כפי שפורט לעיל", נכתב בתגובת המדינה, האופן שבו יתנהלו בחינות הנהיגה המעשיות במתכונתן החדשה תואם את הנדרש בחוות הדעת של היועמ"ש. רשות הרישוי – ולא הבוחן – היא המחליטה על כשירותו של המבקש ועל זכאותו לקבלת רישיון נהיגה… ונקבעו הוראות לקיום פיקוח שוטף על ביצוע ההוראות… כל אלו – כהכרעת היועץ המשפטי לממשלה – מבטיחים כי שיקול הדעת השלטוני והאחריות על מתן רישיונות הנהיגה נותרים בידי רשות הרישוי, והמנדט של הבוחן מצומצם לסיוע מקצועי, תוך פיקוח ובקרה של רשות הרישוי".

מעניין לדמיין כיצד הייתה משתנה הכרעת שופטי בג"צ לו היה נאמר להם, מיד אחרי הפיסקה הקודמת, שעובדי משרד התחבורה, מי שאמורים לפקח על הזכיינים, על הבוחנים ועל טוהר המבחנים, יכולים לקחת חופשה כדי לעבוד בחברות שמפוקחות על ידם, ולקבל מהם כסף – תמריץ כלכלי בסך 25,000 שקלים. מעניין אם תגובת השופטים הייתה משתנה לו היה נאמר להם מבעוד מועד שבניגוד למצג שמוצג להם – אותם עובדי מדינה שאמורים לפקח על הזכיינים לא יוכלו בכלל לבצע פיקוח שהרי ממש באותו זמן שבו הם אמורים לפקח הם בכלל נמצאים פיזית בעבודה בחברות שמפוקחות על ידם, ומבצעים מבחני נהיגה!

מכל מקום, השופטת אסתר חיות, אשר כתבה בשעתו את פסק הדין שבו נדחתה העתירה כנגד ביצוע ההפרטה, לא ידעה על התעלול הזה ולכן קיבלה כלשונה את הבטחת המדינה. בהכרעת הדין שלה היא כתבה בין השאר: "… מכלול הנתונים שנסקרו לעיל מלמד כי בצדק טענה המדינה שמאפייני המכרז מותירים את האחריות, שיקול הדעת המהותי ויכולת הפיקוח בידי רשות הרישוי…"

השאלה הציבורית, והאתית, שעולה כעת היא כיצד יכול אדם שקיבל כסף ושכר מגוף מפוקח, ואין גם כל מניעה חוקית שאי פעם בעתיד הוא ישוב לעבוד באותו ארגון, יכול לבצע פיקוח הגון, ראוי וענייני על אותו גוף?

אפשר בקלות לדמיין מצב שבו תלמיד נהיגה מתיישב ליד ההגה בשעת המבחן, ורגע לפני שהבוחן מתיישב על כסאו הוא מותיר מעטפה מלאה במזומנים על מושב הנוסע. אפשר לדמיין מצב שבו מנהל מטעם אחת הזכייניות מורה לעובד שלו "שלא להחמיר" עם נבחן זה או אחר מסיבות ששמורות איתו. אפשר כמובן גם לדמיין מצבים הפוכים, שבהם עובדי הזכיין מקבלים הוראה לגרום להכשלתם של 85% מן הנבחנים רק כדי שאלה יצטרכו לעבור מבחנים נוספים וכך להגדיל את ההכנסות של החברות הפרטיות אשר מתוגמלות בהתאם למספר המבחנים שהן מבצעות.

לפי המצג שהוצג לבית המשפט העליון תרחישים כאלה לא אפשריים בגלל שהמערכת הטכנולוגית כל כך מתוחכמת, שיקול הדעת של הבוחנים כל כך מוגבל, ובעיקר מכיוון שכל התהליך מתבצע תחת העין הפקוחה של מפקחים, עובדי מדינה, מטעם משרד התחבורה. מעשי שחיתות כאלה, כך הובטח, במשתמע, לבג"צ, לא יקרו, גם בזכות תיעוד הוידאו של מהלך המבחנים. אלא שיש בעיה: מישהו הרי אמור להפעיל את מערכת הבקרה, לצפות בסרטוני המבחנים וגם לוודא שאין בוחני נהיגה – עובדי קבלן – מושחתים.

בפועל, מאז תחילת הרפורמה ידוע לנו על עשרות מקרים שבהם נבחנים שנכשלו במבחן לא קיבלו אפשרות לצפות בתיעוד המבחן שלהם – וספק אם מערכת התיעוד בכלל פועלת כסדרה. יתרה מכך: משמעות ההחלטה של מנהלי משרד התחבורה לאפשר למפקחים לעבוד בחברות שמפוקחות על-ידם היא שבמהלך שלושת החודשים שבהם הם יעבדו שם לא יהיה פיקוח על המבחנים, ולכל הפחות לא יהיה פיקוח של מי שמכירים בעצמם את עבודת הבוחן.
אגב, במהלך תקופת החגים וחוה"מ סוכות, כאשר עובדי משרד התחבורה נמצאים בחופשה, מוסיפים מבחני הנהיגה להתנהל כסדרם על-ידי הזכייניות – וגם זה מוכיח שעובדי מדינה הציגו בפני בג"צ מצג שווא, ושלא הייתה כוונה אמיתית למלא את ההבטחות שניתנו לבית המשפט אודות "פיקוח בידי רשות הרישוי".

פנינו אל דובר משרד התחבורה וביקשנו ממנו את פרוטוקול הדיון, אם היה כזה, שבו הוחלט לאפשר למפקחים, עובדי מדינה, לעבוד בחברות שעליהן הם אמורים לפקח ולקבל מהם כסף. ביקשנו גם לקבל את נוהל הפיקוח, אם קיים כזה, אשר מגדיר את עבודת המפקחים ואת הנושאים שהם אמורים לפקח עליהם. בנוסף ביקשנו לקבל גם את חוות הדעת המשפטית, אם קיימת כזאת, אשר מאשרת למשרד התחבורה לבצע את המהלך שתואר כאן.

הניסיון שלנו מול דובר משרד התחבורה מלמד שאין סיכוי שנקבל ממנו מסמכים כאלה, או תשובות ענייניות, ללא התערבות משפטית, ולכן בקשה זאת תוגש גם בהליך לפי חוק חופש המידע.

כרגיל, דובר משרד התחבורה לא ענה עניינית לאף אחת מן השאלות אלא שלח את התגובה השגרתית: "שוב אתה טועה ומטעה את הקוראים".