אחת מקהילות הפייסבוק הפופולריות בישראל היא 'חנית כמו זין' אשר מביישת, ובצדק, נהגים ונהגות שמרשים לעצמם לשים * על כל העולם ולהתנהג כמו בני *.
עם זאת, בעוד שאין ספק שרוב מי שחונים כמו * הם באמת *, מסתבר שיש גם מי שלא עושים את זה מתוך כוונה רעה אלא סובלים מבעיות קוגנטיביות ואחרות שפוגעות ביכולת שלהם לחנות. זה כמובן מעלה שאלה הרבה יותר דרמטית: האם זה אחראי להפקיד הגה בידיים של מי שסובל ממחלת מוח ניוונית?
שינויים לרעה בביצועי החניה של נהגים עלולים להעיד על התפתחות מוקדמת של מחלות ניווניות של המוח כמו דמנציה ופרקינסון. כך טוען ד"ר קלינט סטיל, מומחה לבריאות המוח, שהעלה לאחרונה סרטון טיקטוק שבו הוא מדבר על התיאוריה הזאת. מדבריו עולה שאם אנחנו מבחינים בשינויים לרעה בביצועי חניה של נהגים שמוכרים לנו זה עלול להצביע על סימנים מוקדמים שמתפתחת אצלם מחלת מוח, מפני שאנשים שמתחילים לחנות רכב בזוויות לא רגילות, או מתקשים לחנות באופן ישר, מפגינים בכך ירידה בתפקוד הקוגניטיבי והמוטורי שלהם.
ד"ר סטיל מסביר שתמרוני חניה דורשים קואורדינציה בין המוח לגוף, וכאשר נהגים מתחילים להתקשות בפעולות כאלה זה עלול לנבוע מהפרעות או מבעיות נוירולוגיות. לדבריו, חניה לא ישרה, או קושי בהבנת המיקום של הרכב ביחס לסביבה, עלולים לנבוע מבעיות בתפיסה המרחבית. אם זה בא לידי ביטוי אצל אדם שבמשך שנים נהג לחנות בצורה מדויקת זה עלול להצביע על שינוי לרעה בתפקוד המוחי שלו.
ומה עם קצת מדע?
האם יש בסיס מדעי לתיאוריה של ד"ר סטיל? בעוד שהתיאוריה הזאת מעוררת עניין, חשוב להדגיש שהיא לא נסמכת על מחקרים מדעיים רחבי היקף.
ישנם בהחלט מחקרים שמצביעים על כך שירידה בתפקודים קוגניטיביים ומוטוריים משפיעה לרעה על פעולות יומיומיות, וזה כמובן כולל נהיגה וחניה. למשל, הוכח מחקרית שפגיעה בתפקוד המוחי מובילה לקשיים בתפיסה המרחבית ובקואורדינציה, וזה משפיע בוודאות על יכולת החניה. אלא שעד היום לא נערך מחקר ספציפי לבחינת הטענה שעליה מצביע ד"ר סטיל.
אז מה אפשר לעשות?
אם אתם או יקיריכם שמים לב לשינויים בהרגלי החניה שלכם או של אחרים חשוב להתייחס לכך ברצינות ולהתייעץ עם רופא המשפחה או עם נוירולוג כדי לבצע הערכה קוגניטיבית ומוטורית במטרה להאט או למנוע את התהליכים האלה.
בעיקר צריכים להיות דרוכים ולשים לב לשינויים נוספים בהתנהגות יומיומית, כמו קושי בזיכרון, שינויים במצב הרוח או קשיים בביצוע משימות פשוטות, ובמקרה כזה יש לערב את בני המשפחה ולהסביר את החששות. תמיכה משפחתית יכולה לסייע בזיהוי מוקדם ואפילו בהאטת המחלה באמצעות טיפול מתאים, למשל הגברת הפעילות הגופנית והמנטלית.
החשש הרלוונטי לנו הוא מפני נהיגה במצבים מסוכנים, למרות שאפילו בתמרוני חניה פשוטים קיים חשש לפגיעה בהולכי רגל, בדגש על ילדים. כמובן שהחשש מחמיר ככל שנהג שביצועיו הקוגניטיביים נפגעו חשוף למצבי נהיגה מורכבים יותר, למשל נהיגה על כבישים מהירים.
התיאוריה של ד"ר קלינט סטיל לא מבוססת, כאמור, על מחקר ספציפי אבל מציעה זווית חדשה ומעניינת לבחינת סימנים מוקדמים למחלות מוח ניווניות. הדגל שהיא מרימה, וסימן האזהרה, הם שחשוב להיות ערים לשינויים קוגניטיביים אצל בני המשפחה וחברים שלנו ולפנות לייעוץ רפואי במידת הצורך.
לקריאה נוספת:
תקן חדש ימנע שריפות בסוללות רכב חשמלי
מערכות בטיחות חדישות ברכב: עד כמה זה צריך להיות שיקול בעת רכישת רכב חדש או משומש?
חולמים להתנייד בכיסא גלגלים? שימו את הרגליים שלכם על הדאשבורד