היום (18 באוגוסט), לפני 22 שנים, הוצגה בתערוכת מכוניות בקליפורניה לימוזינה מפוארת ונוצצת, אחת משלוש מכוניות כמותה ששרדו בעולם ומתוך 17 שאי פעם יוצרו. המכונית, לימוזינה ייחודית על בסיס לינקולן קוסמופוליטן, עברה במהלך שנה שלמה לפני כן שיפוץ יסודי באחת מסדנאות שיפוץ-הרכב הידועות ביותר בעולם, כיאה וכראוי למכונית הנשיאותית הראשונה של מדינת ישראל.
את המכונית המאד נדירה הזאת נבקר השבוע ובעיקר את הבית המיוחד שלצידו היא ניצבת בשטח 'מכון ויצמן' ברחובות – וילה מהממת וייחודית בעיצובה שהייתה למשך תקופה קצרה מידי ביתו האחרון של אבי 'אומת הסטארט-אפ' הישראלית, הדוקטור חיים ויצמן.
"היהודים", כתב חיים ויצמן באחרית ימיו באחד מתוך אינספור כתבי הגות מרגשים ומרשימים שלו, "הם עם קטן מאוד מבחינה כמותית, אבל גם עם גדול מבחינה איכותית. עם מכוער, אך גם עם יפה, עם שבונה והורס. עם בעל גאונים, ועם זאת גם עם של טיפשות עצומה…".
כ-35 שנים קודם לכן, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ויצמן פיתח מספר פטנטים שאפשרו לתעשייה הבריטית לייצר ביעילות בוטיל ואצטון שהיו נחוצים לצורך הפקת חומרי נפץ עבור המאמץ המלחמתי. תרומתו לבריטניה אפשרה למנהיג הציוני לחלץ בשנת 1917 משר החוץ הבריטי הלורד ארתור בלפור את "הצהרת בלפור" שעיקרה הבטחה בריטית להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
ויצמן, שעוד בתחילת המאה שעברה היה כימאי בעל שם ופרופסור מפורסם, הכיר את בלפור שנים קודם לכן. בפגישה ביניהם בשנת 1906, שלוש שנים לאחר שהוא עצמו הצביע נגד "תוכנית אוגנדה" בקונגרס הציוני השישי בבאזל (בטענה שהאומה הבריטית תציע ליהודים הצעה יותר טובה) – שאל אותו בלפור מדוע הוא מתנגד לתוכנית אוגנדה. "מיסטר בלפור", השיב לו ויצמן, "נניח שאני מציע לאדוני את פריס במקום את לונדון, היקבל את הצעתי?" הלורד בלפור השיב: "ד"ר ויצמן, לונדון היא שלנו" ועל כך ענה לו ויצמן: "נכון הדבר. אבל ירושלים הייתה שלנו בזמן שלונדון עוד הייתה אדמת ביצה".
שנה לאחר מכן, בשנת 1907, ויצמן ביקר לראשונה בארץ ישראל, אז עדיין תחת שליטה עות'מנית, והילך על אדמות המושבה רחובות. לימים הוא יזם את הקמתו של מכון המחקר 'זיו', שידוע כיום כ'מכון ויצמן' והיה אחד ממכוני המחקר הראשונים במזרח התיכון ואחד הנבטים שמהם צמחה העשייה המדעית ותעשיית ההי-טק הישראלית.
בתקופת המנדט הבריטי ויצמן פעל רבות לכינון מדינת ישראל ושילובה במרחב. כבר לאחר כיבוש הארץ על-ידי הבריטים יזם ויצמן יחסים עם האמיר פייסל, בנו של חוסיין מלך חג'אז, והשניים חתמו בשנת 1919 על ההסכם שידוע כ"הסכם ויצמן-פייסל" בין התנועה הציונית לבין הממלכה החג'אזית. הסכם זה אמור היה לקבע את היחסים מול הממלכה הערבית המאוחדת בהתאם לקווי הצהרת בלפור, ובין השאר לעודד הגירה יהודית לפלשתינה במהירות ובהיקף נרחב וליצור התיישבות צפופה, תוך שמירת מעמדם של החקלאים והאריסים הערבים.
ויצמן התגורר באנגליה במשך כשלושים שנים ובמשך כמחצית מן התקופה הזאת כיהן כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. "בשנות העשרים היה ויצמן אדם אמיד שעתידו הכלכלי ועצמאותו מובטחים", כותב נורמן רוז הביוגרף של ויצמן. "התגמולים שקיבל מהפטנטים שרשם על שמו, בייחוד באירופה ובארצות הברית, אך גם ביפן, אוסטרליה, הודו, מרוקו ודרום אפריקה, הביאו לו הכנסה קבועה, גדלה והולכת… קשה לאמוד במדויק את הונו אך ידוע שבשלהי שנות העשרים הגיע מחזור עסקיו למאות אלפי דולרים… הוא הסכין בקלות עם עושרו, היה לו בית מפואר באדיסון קרסנט בלונדון, שבו עמדו לרשותו משרת ראשי, נהג, אומנת, טבח ומשרתות. הוא נסע רק במחלקה הראשונה והתגורר במלונות המפוארים ביותר; הוא נסע במכונית הרולס-רויס שלו, עישן את הסיגרים היקרים ביותר ואת ענייניו הפוליטיים העדיף לנהל במסעדת מלון סבוי".
בשנת 1934, מיד לאחר ההקמה הפיזית של 'מכון זיו', ויצמן עלה לישראל יחד עם אשתו ורה שבעצמה הייתה רופאת ילדים ודמות מעורה מאד בפוליטיקה הבריטית והאירופאית. במשך כשלוש שנים הם התגוררו בצריף צנוע בצמוד למכון, ובמהלכן רכשו פרדס נטוש בשטח של כ-40 דונמים על ראש גבעה בסמוך למכון.
על שטח זה הקימו בני הזוג את אחד המבנים הייחודיים ביותר בארץ ישראל של אותן שנים: וילה שתוכננה על-ידי האדריכל היהודי גרמני אריך מנדלסון, מגדולי האדריכלים באותה תקופה. המשא ומתן בין מנדלסון לויצמן נגע בעיקר לצד הכספי (ויצמן הצליח לכווץ את הצעת המחיר באופן משמעותי) אבל גם לצד המעשי והמוסרי: "גם אם יכולתי להרשות לעצמי להוציא כל כך הרבה כסף", כתב ויצמן למנדלסון באחת ההזדמנויות, "לא הייתי עושה זאת מסיבות מוסריות. אסור לעשות זאת בפלשתינה. אני רוצה בית הגון, אבל לא מבנה לוקסוס".
הבית בנוי בצורת האות ח שמקיפה חצר פנימית ובה בריכה, וקומת הקרקע נועדה לעבודה ולאירוח. החצר הפנימית מקורה בגג שנתמך על-ידי שורת עמודים ומרוב חדרי קומת הקרקע נפתחות דלתות אל החצר והבריכה.
מדרגות מפוארות מוליכות אל חדרי השינה שבקומה העליונה שבמרכזה ממוקם חדר השינה של ד"ר ויצמן עם מרפסת שמשקיפה לעבר ירושלים. סביב הבית ניטע גן על טהרת צמחי ארץ-ישראל עם זיתים, תאנים ואלונים וגם עצי הדרים שהיוו בסיס כלכלי לחקלאי המושבות.
בני הזוג ויצמן נכנסו לביתם החדש בשנת 1937, ובשנת 1949 נבחר ד"ר ויצמן לנשיא הראשון של מדינת ישראל, במידה רבה במטרה להרחיק אותו מן הפוליטיקה הישראלית. באותו יום הפך ביתם הפרטי של הויצמנים למעון הנשיא הרשמי, ובו הם ארחו אישים ומנהיגים מכל רחבי העולם. הבית הייחודי, ובעיקר יופיו שלא מנקר עיניים, זכה לתשבחות של המבקרים הרבים. אחדים מתושבי רחובות נהגו להתייחס אל בית הנשיא הראשון כאל "אוניה", בין השאר מפני שבחלקו העליון בנוי מה שנראה כמו גשר פיקוד עם חלונות קטנים ועגולים על ראש מגדל עגול שצופה למרחוק.
ד"ר חיים ויצמן השתתף במסעות רבים לגיוס כסף למדינת ישראל, בין השאר גם עם פרופסור אלברט איינשטיין, ובעצמו תרם מהונו האישי כספים רבים למדינה. לאחר מותו, בשנת 1953, ומות רעייתו ורה, נתרמו האחוזה, הבית וכל תכולתו לציבור הישראלי באמצעות מכון 'יד חיים ויצמן'. לימים, לאחר אי אילו "תהפוכות אופייניות" לישראל, הוכרז המקום כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרים, וכיום הוא פתוח לביקורי הציבור (הכניסה בתשלום סמלי של 15-20 שקלים, 70 שקלים למשפחה).
איש העולם
לצד בית ויצמן בנוי פביליון זכוכית צנוע ובתוכו שמורה ה'לינקולן קוסמופוליטן' ששופצה בשנת 2000 לאחר כ-40 שנות הזנחה והתפוררות. הסיפור של המכונית הזאת מעניין בפני עצמו גם בזכות הערך המוטורי שלה, וגם בגלל הרקע ה"מסחרי" שלה.
ד"ר חיים ויצמן היה, כאמור, איש עשיר שלא הזדקק למתנות אלא דווקא תרם מהונו. אבל אחרי הקמת מדינת ישראל, בשנת 1950, פנה איש מכירות אמריקני מבריק, לי אייקוקה שמו, אל הנרי פורד השני, נכדו של חלוץ תעשיית הרכב ואחד הבעלים של פורד מוטור קומפני – והציע לו לתרום מכונית שרד נשיאותית לנשיא המדינה היהודית הצעירה שקמה בארץ ישראל.
כל חובב רכב מכיר את אייקוקה (מי שבין השאר "המציא" את פורד מוסטאנג), אבל לא כולם יודעים שהנרי פורד הראשון, אחד מגאוני תעשיית הרכב ואחד התעשיינים החשובים באמריקה, היה אנטישמי ידוע שהעריץ את היטלר, הפיץ בחינם אלפי עותקים של 'הפרוטוקולים של זקני ציון' ולא חסך בהתבטאויות אנטישמיות במהלך חייו. יהודי ארצות הברית, באופן טבעי, החרימו את המותגים של חברת פורד, כולל מרקורי ולינקולן.
הנרי פורד נפטר בשנת 1947 ואייקוקה החליט לשבור את החרם באמצעות גימיק שלטובתו נעזר בידידו – יהודי בשם ויקטור פוטמקין שהיה אחד הדילרים הגדולים והמצליחים של פורד בפילדלפיה. פוטומקין "שידך" את הצד הישראלי של הסיפור ואייקוקה ארגן את התרומה מצידה של פורד, ובשנת 1949 הוענקה ה'קוסמופוליטן' המהודרת והנהדרת לד"ר ויצמן למרגלות מלון וולדורף אסטוריה בניו יורק.
המתנה שהוענקה לנשיא מדינת ישראל הייתה מהממת. לינקולן, מותג הפאר של פורד, ייצרה בשנת 1950 בסך הכל 12,525 מכוניות מדגם 'קוסמופוליטן' ורק 18 מתוכן, עם מנועי V8 "עוצמתיים" שסיפקו 152 כוחות סוס, נשלחו אל סדנאות מתמחות במטרה להפוך אותן ללימוזינות, כלומר מכוניות מוארכות.
אחת מאלה נשלחה לסדנה שהסבה אותה ל'קונברטיבל' (מכונית פתוחה), וה-17 הנותרות נשלחו אל חברת הני מוטור קומפני (Henney Motor Company) באילינוי, שם פורק המרכב שלה מן השלדה וזו נוסרה והוארכה ב-50.8 סנטימטרים. מרכב המכונית הורחב והוארך ונבנה בתוכו סלון מפואר ומאובזר לשבעה נוסעים.
רק שלוש מ-17 המכוניות נבנו ברמת הפאר הגבוהה ביותר ואלה שימשו את נשיא ארצות הברית הארי טרומן ובני ביתו, ומכונית רביעית, כמעט זהה למכונית 'מספר אחת' של נשיא ארצות הברית, היא המכונית שניצבת כעת בישראל, ברחובות, בצמוד לוילה של חיים ויצמן. שמונה מבין 18 המכוניות המוארכות שאי פעם יוצרו לא שרדו ואחת מהן – דווקא 'מספר אחת' של הנשיא טרומן, אבדה כליל בשריפה. מכאן נובע שמכוניתו של ויצמן היא אחת מתוך שלוש יחידות מסוגן המדויק ששרדו בעולם עד ימינו.
מותו של פורד האב והמחווה לנשיא מדינת ישראל הפשירו את הקרח, וכפי שכתב על כך אייקוקה בזכרונותיו: "כמה רוכשי מכוניות יהודים מסביב למדינה החלו להרגיש נוח עם פורד… לעולם אל תזלזל בכוחו של גימיק. גימיק אולי לא יכול להזיז הרים, אבל הוא יכול להזיז מכוניות, הרבה מהן". ויצמן, אגב, הצליח "לשנורר" מנכדו של פורד הרבה יותר: ערכה של ה'קוסמופוליטן' היה כ-6,000 דולרים, כערכם באותן שנים, ואילו ד"ר ויצמן השיג מפורד תרומה כספית בסך 50,000 דולר עבור מדינת ישראל.
אגב, מקורבים לד"ר ויצמן העידו בשעתו שהוא דווקא לא ממש אהב את המכונית עצמה, וזאת משתי סיבות. ראשית, היא צרכה ליטר דלק לכל שלושה קילומטרים וחצי של נסיעה. ויצמן, על פי עדותו, "לא אוהב מתנות שאוכלות", ודאי לא בנזין שהיה יקר מציאות בישראל באותן שנים. שנית, ויצמן התנשא לגובה 1.82 מ' והיה בעל מבנה גוף מוצק, והוא לא אהב את מרחב הראש של המכונית. על כך אמר הנשיא: "המכונית טובה לישבן, אבל לא לראש".
סיור בבית הנשיא הראשון מתחיל בכניסה למכון ויצמן המטופח. כאשר נכנסים בשער המכון יש לומר לשומר שהיעד שלכם הא מוזיאון יד ויצמן, ומשם מגיעים אל מגרש חניה מוצל על-ידי עצי פיקוס ענקיים שמסתירים את הבית.
עולים באמצעות מספר מדרגות לכיוון הכניסה ובבת אחת מתגלה בראש הגבעה מבנה גדול ומרשים שמשקיף על העיר רחובות. המקום עטוף בצמחייה עשירה שפורחת בירוק גם בתוך השרב הגדול. הקוסמופוליטן, כאמור, מוצגת בפביליון לצד הבית והסיור בבית מלווה בהסברים באמצעות קוד חיבור לטלפון הנייד, ובכל נקודה בשטח הבית מקבלים הסבר, רקע היסטורי ומידע אודות משפחת ויצמן.
סיורים בבית ויצמן מתקיימים, בתיאום מראש, בימים א'-ה' 9:00 – 16:00, והביקור מרתק גם עם ילדים. לרישום מוקדם: 08-9343230.
שנותיו האחרונות של ד"ר חיים ויצמן בביתו ברחובות היו שנות סבל גופני ונפשי. הוא היה תשוש מבחינה בריאותית, שבע מאבקים מול ראשי הציונות, ויותר מכל חש נבגד על כך שלא היה אחד מחותמי מגילת העצמאות ויותר מכך – שתפקיד הנשיא נתפר באופן ייצוגי ונטול כל השפעה מעשית. באותן שנים הוא כינה את עצמו "האסיר מרחובות".
"במשך דור שלם", כותב נורמן רוז בהקדמה לביוגרפיה של הנשיא הראשון, משנת 1917, השנה שבה ניתנה הצהרת בלפור, ועד לשנת 1946, עמד ויצמן בראש התנועה הציונית; בין אם היה בתפקיד רשמי ובין אם לאו, תמיד הנהיג אותה, שלט בוועידותיה ובאסיפותיה וטיפח אותה מינקותה הפוליטית ועד לבגרותה כמדינה ריבונית… בניצוחו הייתה התנועה הציונית, חרף מגבלות ואכזבות לרוב, אחד מסיפורי ההצלחה הפוליטיים הבולטים ביותר במאה ה-20. מעטים המנהיגים בעולם הדמוקרטי שיכולים לזקוף לעצמם הישג שכזה, ומעטים שבמעטים איתרע מזלם ודימויים הציבורי סותר בצורה כה מחפירה את פועלם האמיתי".
ד"ר חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, הלך לעולמו ב-9 בנובמבר 1952 כשהוא כמעט בן 78.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי.
