לפני אי-אילו ימים צורף לעיתון "הארץ" מוסף לענייני תחבורה, תשתיות ונדל"ן. זה היה אחד מאותם תוצרים של "המחלקה המסחרית" בעיתון. זו נוהגת לייצר חוברות שכאלה לעתים מזומנות, ולשסות אותם בקוראים. תכליתן של החוברות הללו איננה העשרת הקוראים בתוכנן העיתונאי והאינפורמטיבי, אלא גיוס מירבי של מודעות בתשלום, לחדוות קופתו של העיתון.
והפעם, כאמור, תחבורה, תשתיות ונדל"ן. אך בעיקר תחבורה; כבישים, רכבות, נמלים, תחבורה ציבורית.
ומי התכבד בכתיבת המאמר הפותח את החוברת החגיגית לענייני תחבורה? למרבה התדהמה – דווקא שר התחבורה ישראל כ"ץ. מן הסתם רק בזכות אובייקטיביותו העיתונאית וכישרונו הפובליציסטי. עמוד שלם, כולל תצלום דיוקנו חמור-הסבר של הכותב.
לא מעט אפשר ללמוד מן המאמר הזה. ראשית, כדאי לייעץ למר כ"ץ שישתדל לשמור על משרתו הנוכחית. כתיבה היא לא הצד החזק שלו (או של קלדן-הצללים שכתב עבורו את היצירה), והוא יתקשה להפיק ממנה פרנסה למשפחתו. שנית, כבוד השר מאוד-מאוד אוהב את עצמו. ושלישית, הוא גם מאוד-מאוד גאה בהישגיו הצנועים. ועיקר גאוותו – על ההישגים שהוא לא השיג. ואת אלה הוא שש להבטיח בפה מלא, ללא היסוס, ובאותיות-כותרת דשנות: "עד שנת 2020 ישראל תיהנה מרשת תחבורתית מודרנית ויעילה, ובעיקר עם חלופות לנסיעה, הן מהפריפריה למרכז הארץ, והן בתוך המטרופולינים".
הוא שאמרנו; הכתיבה – לא משהו. אבל הפה המבטיח… אוהו! מן הפעילים והמשובחים שיש.
ובעניין הזה של ההבטחות, קצת נרחיב הפעם. כי בעודי קורא, נפעם כולי, את ההבטחה המהדהדת והטרייה הזאת, ציחקקה אליי מן הקיר הבטחה קודמת של שר התחבורה. ולא קשה היה לזהות כי גם מנה גדושה של לעג מחוצף נמהלה בציחקוק הזה.
האמור לעיל דורש הסבר: בחדר שבו אני עובד יש קיר אחד מיוחד. בעצם – הוא לא קיר, כי אם כותל. ולמה כותל? כי הוא מלא וגדוש בפתקאות: גזירי עיתונים, תצלומים, מסמכים, ושאר מוצרי נייר שאפשר להצמיד לקיר בפיסת סלוטייפ. למען האמת, הכותל הזה אפילו ראוי לתואר הנכבד "כותל הדמעות". ואף שדמעות מתוצרת הכותל הזה אינן דמעות של געגוע ויגון, אלא דמעות צחוק וקלס, הכותל נותר כותל, והדמעות הן דמעות. ולכן "כותל הדמעות".
תלוייה עליו, למשל, הידיעה המצחיקה של השנה (לדעתי) על התנגדותו הכעוסה והמוחצת של מיליארדר ההימורים שלדון אדלסון להתרת הימורים באינטרנט בארצות-הברית – "מטעמים מוסריים"…
מתנוססת שם גם הידיעה החביבה עלי מכל: "מחקר ישראלי: כולסטרול גבוה מאריך את חייהם של קשישים". ("מעריב" – היה פעם עיתון כזה – 31.1.2013). זו פיסת מידע בה אני מתעקש להאמין בלהט דתי ממש, שהרי רק על-פיה אני מועמד מוצלח לחיי-נצח.
ויש גם מודעה מטעם קק"ל, בלועזית צחה, המציעה לבני-אדם להפקיד בידיה את הטיפול בצוואתם וברכושם, לאחר שילכו לעולמם (מן-הסתם מחוסר כולסטרול).
וממש השבוע הצטרפה אל הכותל עוד ידיעה מרנינה ומאירת עיניים: "מחקר קנדי מצא: טוקבקיסטים סידרתיים נוטים לסאדיזם ולפסיכופטיות". דברי אלוקים חיים.
ויש אסופת קריקטורות משעשעות במיוחד, ומבחר טרי מהבליו של שר האוצר יאיר פיילין, ואסופה נפלאה של שטויות שי אגסי ומכוניתו המושבתת, ועוד ועוד ועוד…
ובין כל אלה, במקום של כבוד, קורצת אליי כותרת גדולה מתוך העיתון "דה מרקר", 1 במאי 2013. כותרת שנגזרה ביד רוטטת מצחוק, מייד ביום פירסומה. כי לא היה שמץ של ספק בליבי שהיא תשעשע אותי ימים רבים בכסילותה וביומרתה. וכך נאמר בה:
"שר התחבורה: "אל תקנו כלי רכב חדשים – חכו לירידת המחירים"
כך, מלה במלה. ציטוט מדוייק מתוך דף הפייסבוק של ישראל כ"ץ, מי שכבר אז היה שר התחבורה.
שבתי ובדקתי את תאריך הפרסום. אכן, 1 במאי. צריך היה להיות 1 באפריל. צחקתי, גזרתי, הדבקתי. והשבוע, כאשר השר הבטיח כיצד תיראה ישראל 2020, הסתערה עלי מן הקיר בתרועות צחוק אותה כותרת נחרצת על "או-טו-טו הוזלת האוטו".
(למען האמת, די התפלאתי שהפעם חסך מאיתנו השר כ"ץ המלצה נרגשת לא לצאת מהבית, אלא לחכות עד אשר "ישראל תיהנה מרשת תחבורתית מודרנית ויעילה, ובעיקר עם חלופות לנסיעה, הן מהפריפריה למרכז הארץ, והן בתוך המטרופולינים", כפי שהבטיח…)
דומה, אגב, שלא רק אני שועשעתי ע"י הבטחות השר. גם שאר האוכלוסיה לא התייחסה ברצינות יתרה להבטחותיו. הבריות נהרו אל סוכנויות המכוניות בהמוניהם, וקנו מכוניות חדשות כאחוזי בולמוס. שהרי כאשר השר מבטיח הוזלה, מן הסתם צפוייה התייקרות.
וכך היה. המכוניות לא הוזלו בגרוש. חלקן התייקר. שנת 2013 היתה שנת-שיא במכירות מכוניות חדשות. וגם 2014, בינתיים, שוברת שיאי מכירות.
נראה כי לפעמים אפילו אנחנו לומדים משהו מן הניסיון.
את הפטפטת הריקה דלעיל הנפיק השר במסגרת מאמציו להעביר "רפורמה חשובה בתחום התחרות בענף הרכב", (כך כתוב באותה התייהרות פייסבוקית). אך אם הבנתי נכון את עיקריה של אותה רפורמה, יעדה המרכזי הוא להכביר עד אין קץ את סמכויותיו ואת כוחו של שר התחבורה. הוא יביא והוא יוציא, הוא יאשר והוא יפסול, הוא ינווט והוא יקבע. הוא. רק הוא. רק כ"ץ.
במלים יותר נהירות: נראה כי לשר התחבורה לא די בהיותו שר התחבורה. הוא רוצה להיעשות צאר התחבורה.
ולהמוני בית-ישראל לא נותר אלא להתנחם בהרהור אחד: שרדנו את הצאר ניקולאי, יש סיכוי סביר שנשרוד גם את צאר התחבורה.
