קהילות שונות של אוהבי מכוניות קלאסיות, ואספני רכב, עומדים כעת בפני מחלוקת שטרם הייתה כמותה: האם מותר להסב מכונית קלאסית להנעה חשמלית, או שמא מדובר ממש בחילול הקודש?
יצרנית המכוניות פולקסווגן חברה לאחרונה עם סדנה בריטית שמתמחה בהסבת מכוניות להנעה חשמלית, ויצרה עבורה קיט הסבה מקצועי ו"רשמי" עבור הדור הראשון, הקלאסי, של פולקסווגן "חיפושית". זאת אמנם לא היוזמה הראשונה להסבת מכוניות קיימות להנעה חשמלית, ואפילו לא הפעם הראשונה שיצרנית רכב משתתפת בחגיגה, אבל בהינתן המוטיבציה הרבה של פולקסווגן בקידום התחום החשמלי, החיבור שלה למקורות ייצור של סוללות חשמליות לרכב, והמספר העצום של "חיפושיות" קלאסיות שעדיין מתגלגלות על כבישי העולם – זאת עשויה להיות השותפות שתחולל את המהפך המשמעותי ביותר בתחום הזה עד כה.
שיתוף הפעולה החדש נרקם בין פולקסווגן לבין החברה הבריטית eClassics, והוא מבוסס על ערכות הנעה חשמלית מקוריות של פולקסווגן אשר משמשות את e-Up- המכונית העירונית החשמלית של פולקסווגן. המוצר המוגמר – חיפושית "אורגינלית" ששוחזרה למצבה המקורי עם מערכת הנעה שהוחלפה למערכת חשמלית מושלמת – יוצג השבוע בתערוכת המכוניות של פרנקפורט ויציע טווח נסיעה של 200 ק"מ בין טעינות.
כאמור, פולקסווגן מצטרפת אל מגמה קיימת, ואל אסטון מרטין שמציעה כעת אפשרות הסבה חשמלית לדגמים קלאסיים שלה, למשל DB6 Volante, אל יגואר שמוכרת את ה-E-Type הסופר-קלאסית במהדורה חשמלית, ואל רנו שהציגה אב טיפוס של קטרה-שבו אשר עשוי להתגלגל יום אחד לייצור סדרתי. ובכל זאת מדובר במהפך היות שזה פרויקט עם פוטנציאל רחב באופן כללי. במקביל קיים גם סיכון לבלגאן גדול בקרב אספני הרכב.
מצד אחד, הסרת מכלולי ההנעה המיושנים והחלפתם במערכת הנעה חשמלית מכניסה חיים חדשים, תרתי משמע, למכוניות העתיקות או למכוניות ישנות בעלות ערך אספני. במקום לרוץ אחרי חלקים שכבר לא מיוצרים, ולמצוא בנרות מכונאים שפרשו זה מכבר לפנסיה, אפשר פשוט לנהוג במכוניות שלא נס ליחן, בשקט, בלי לזהם את הסביבה, ואפילו בלי לסבול מחרדת טווח. רוב הנסיעות במכוניות קלאסיות ממילא לא מבוצעות לצרכי תחבורה, אלא לכיף והנאה.
מצד שני, מערכות הנעה חשמליות אולי מכניסות "יותר מידי חיים" למכוניות ישנות אשר יוצרו במקור באמצעים, איך לומר, "פחות מתוחכמים" מאלה שמקובלים כיום. אלה נולדו עוד לפני שמישהו חשב על מבחני ריסוק של Euro-NCAP או על תקני בטיחות. ה"חיפושית", למשל, מעולם לא הצטיינה בהתנהגות דינמית מעוררת השראה או בבטיחות אקטיבית ופאסיבית. כאשר מוסיפים למשקל של היצירה העתיקה הזאת כ-400 קילו של סוללה (עם 14 מודולים חשמליים ותכולת אנרגיה של 36.8 קילוואט שעה) היא שוקלת כמעט 1.3 טונה ומאיצה מעמידה ל-50 קמ"ש תוך 4 שניות, ול-80 קמ"ש תוך 4 שניות נוספות.
אז ברמה השימושית – וכעת אנחנו שמים בצד את שאלת המחיר – אין ספק שבאמת מדובר ב"חיים חדשים", ובמכונית שאפשר לטעון אותה בטעינה מהירה שמוסיפה לה טווח נסיעה של 150 ק"מ בתוך שעה. אבל ברמת הערך האספני… ובכן שם נראה שבקרב משפצי מכוניות עתיקות, ובעיקר מן הזן של מי שלא מתפשרים על אף פרט – אלה עלולים לחטוף לחץ דם גבוה.
תומס שמאל, מנהל חטיבת הרכיבים של פולקסווגן, צוטט אמנם כאשר אמר ש"החיפושית המחושמלת משלבת בין הקסם של המכונית הקלאסית שלנו לבין ניידות העתיד. מתחת למכסה המנוע נמצאים מכלולי הנעה חשמלית מודרניים, ואנחנו עובדים עם eClassics ב"תהליך רגשי" כדי "לחשמל" כלי רכב בעלי חשיבות היסטורית". אבל לא בטוח ששמאל חשב על התהליך הרגשי שזה יגרום למי שמשפץ כלי רכב ישנים כדי להשיב אותם אל תפארת עברם…
שוק עם פוטנציאל עצום
אנשי מחלקת הרכיבים של פולקסווגן רואים בוודאי את הפוטנציאל המסחרי, מבחינתם, והם כבר זוממים לשתול – בעזרת eClassics – את אותה מערכת חשמלית גם מתחת למרכב של מכונית קלאסית לא פחות נחשבת (וקרובת משפחה של ה"חיפושית": פורשה 356.
אבל זה רק קצה הקרחון, ואולי גם קצה הסבלנות של אוהבי הקלאסיות: שמאל אמר גם שבפולקסווגן חושבים על "הסבת קלאסיקות לפלטפורמת MEB הייעודית החדשה של פולקסווגן, כדי להשיג ביצועים וטווח גדול יותר". ובעברית: שמאל חושב על יצירת רפליקות למכוניות קלאסיות על גבי פלטפורמה מודרנית.
אחת ההוכחות לכך שפולקסווגן נכנסת לזירה מאד מעניינת, גם מבחינה כלכלית, היא עסקה שנרקמה מוקדם יותר השנה כאשר יצרנית מכוניות המירוץ הבריטית 'ווסטפילד' רכשה את חברת Chesil Speedsters אשר מתמחה בבניית רפליקות של מכנוניות קלאסיות, ובין השאר פיתחה בעצמה את מה שפולקסווגן לוטשת אליו עיניים: רפליקה של פורשה 356.
ווסטפילד מייצרת קיטים לבנייה עצמית של מכוניות מסלול דמויות 'לוטוס 7', עם מרכב פיברגלס, ואילו "צ'סיל ספידסטרס" ייצרה עד היום יותר מ-500 רפליקות של פורשה 356, על בסיס מכלולים של חיפושית. במסגרת שיתוף פעולה בין שתי החברות, עוד לפני עסקת הרכישה, פיתחו השתיים את E Speedster שהיא, לטענתם, "המכונית החשמלית הראשונה בשוק המכוניות לבנייה עצמית", והיא מיוצרת במפעל של צ'סיל לצד רפליקת 356 הקונבנציונלית.
מי שלקחה את השילוב בין קלאסיקה לחשמל לרמה אחרת, יקרה הרבה יותר, היא חברת הסטרטאפ האמריקנית "זירו לאבס" אשר החלה לבנות גרסאות חשמליות של פורד 'ברונקו' משוחזר. במקרה הזה החברה לא בונה רפליקות של ברונקו אלא אשכרה משחזרת כלים קלאסיים, ואז עושה את המעשה השנוי במחלוקת של שתילת מערכת הנעה חשמלית בתוכם. כדי לסבר את האוזן, המנוע החשמלי של ברונקו מתוצרת זירו לאבס מספק פי חמישה יותר כח (כ-436 כ"ס) מכפי שסיפק הכלי המקורי ממנוע ה-6 בשורה שלו כאשר הושק בשנת 1965.
אנשי זירו לאבס מתחייבים שההסבה לחשמל לא פגעה ביכולות השטח של הכלי המקורי (אם כי הם מדגישים שהיכולות הדינמיות והבטיחותיות נותרו מתאימות למה שהיה מקובל באותן שנים). באופן ייחודי ומעניין, הכח החשמלי נשלח את הסרן האחורי מבעד לתיבת הילוכים ידנית קונבנציונלית עם חמישה יחסי העברה.
לברונקו החשמלי של זירו לאבס יש סוללה מכובדת עם תכולת אנרגיה של 70 קילוואט שעה, וזאת מספקת לו טווח נסיעה של 300 ק"מ בין טעינות. אנשי החברה מתכוונים "לייצר" סדרה מוגבלת של 150 כלים, ומבטיחים שהם יהיו קלים לתחזוקה וידידותיים לסביבה.
מוסטאנג בריטית
כאילו כדי להמחיש את המצוקה שאליה עלולים להיקלע חסידי השימוש, ועבור מי שאוהב את הקלאסיקות שלו על הכביש, מה דעתכם על פורד מוסטאנג בריטית? ובכן (אין צורך לענות, זאת הייתה שאלה רטורית…), קבלו אייקון אמריקני אשר המקור שלו נולד שנה אחת לפני ברונקו וכעת הוא מופיע בתצורה שהוסבה להנעה חשמלית. האחראית להסבה היא חברת הסטרטאפ הלונדונית Charge Automotive.
תמורת כ-300 אלף ליש"ט תוכלו לקנות מהם רפליקת מוסטאנג חשמלית מתוך מהדורה מוגבלת של 499 מכוניות שמונעות באמצעות מנוע חשמלי שמספק כ-470 כ"ס ומוזן מתוך סוללה עם תכולת אנרגיה של 64 קילוואט שעה. אנשי החברה מבטיחים ביצועים עדיפים על אלה שסיפק מנוע ה-V8 המקורי של הדור הראשון של מוסטאנג, עם זינוק מעמידה ל-100 קמ"ש תוך 4 שניות ומהירות מרבית של 240 קמ"ש.
ביצועים כאלה עדיף שיטופלו על-ידי מכלולי מתלים של מכונית מודרנית, ואנשי החברה מספרים על הנעה לארבעת הגלגלים רכיבים חשמליים שמיוצרים על-ידי חברת 'ארייבל' (Arrival) וטווח נסיעה של יותר מ-300 ק"מ בין טעינות, עם אפשרות לטעינה מהירה בעמדות בעוצמה של 50 קילוואט.
אז התחלנו עם פולקסווגן חיפושית ונסיים עם 'מיני', וליתר דיוק עם משקמת המכוניות הבריטית Swind E אשר מציעה מהדורה חשמלית בת 100 יחידות של מיני הקלאסית, למי שמוכן לשלם תמורתה "החל מ-79,000 ליש"ט". מיני קלאסית חשמלית מזנקת מעמידה ל-100 קמ"ש תוך 9.8 שניות ואם לא חוזרים על המיאוץ הזה יותר מידי פעמים אפשר לחלץ ממנה טווח נסיעה של כ-200 ק"מ, בסיוע סוללה חשמלית צנועה עם תכולה של 24 קילוואט שעה בלבד. המנוע ותיבת ההילוכים המקוריים פינו מקום למנוע חשמלי שמספק קרוב ל-110 כ"ס, המשקל הכולל עלה רק ב-80 קילוגרם, בתוך שעתיים אפשר לטעון סוללה מלאה, ומה שהכי חשוב: הגוף המקורי קיבל טיפול נחוץ נגד חלודה, והבלמים הוחלפו בבלמים רגנרטיביים.
לרצף הדגמים הזה יש מכנה משותף אחד והרבה מאד תובנות. ראשית, נראה שמעבר להנעה חשמלית עושה את החיים – בעיקר של מי שמבקש לייצר מכוניות "בוטיק" בסדרות קטנות – קלים מאד ביחס למי שניסה להכניס מנועים ומערכות הנעה לתוך מרכבי פלדה. רמת הגמישות של הצבת המכלולים השונים גבוהה לאין שיעור, זמינות הרכיבים גבוהה, ויש פחות פטנטים מגבילים בתחום החשמל ביחס לתחום ההנעה המזהמת.
אספני מכוניות אדוקים ודאי יאמרו שכל הסצינה של "רפליקות" לא ממש מזיזה להם כי אם מישהו קונה מכונית פיקטיבית – מה זה משנה מה מניע אותה? מבחינתם, כך אפשר לשער, רפליקה היא "דת" שונה בעליל, והמאמינים שלה אולי אוהבים עיצוב קלאסי של מכוניות אבל ממילא לא שותפים לחדוות השימור.
יש שיאמרו גם שתמיד היו אספנים "גמישים" אשר החליפו מנועים ישנים במנועים מתקדמים יותר או שיפרו מערכות שונות אל מעבר לעיצוב המקורי שלהן. אבל גם הם יתקשו להתמודד עם הקלות הבלתי נתפשת של הסבת מכוניות ישנות לחשמליות. מי שמבקש לשפץ לעצמו חיפושית ישנה יצטרך להתמודד מעתה לא רק עם משוגעים כמוהו, אלא גם אם מי שירצו רק את השלדה והמרכב של המכונית, כדי להניע אותו עם מערכת הנעה מודרנית, וחזקה.
