1. על האמינות
"אמינות", אומרים בחיל האוויר הישראלי, "היא כמו בתולים. אפשר לאבד אותה רק פעם אחת".
סטנדרט זה, שבו לא משנה מה עשית או לא עשית – העולם סביבך מקבל ממך דיווח אמת – הוא נדבך קריטי לתקינות של כל מערכת מקצועית. אמינות ויושרה הן בוודאי דרישת חובה שכולנו, אזרחי המדינה, חייבים להציב בפני כל מי שמכהן בתפקיד ציבורי ומקבל מאיתנו משכורת, ובעיקר מי שבידיו מופקדות סמכויות שלטוניות נרחבות.
"אמינות" היא לא דבר מדיד אלא ערך מוחלט: אי אפשר להיות חצי בהריון, אי אפשר להיות "מטר גמיש", או "כמעט אמין", ואי אפשר להיות זומבי: או שאתה חי, או שאתה מת. או שאתה ישר, או שאתה שקרן.
מכון התקנים הישראלי הוא גוף שמתפרנס ראשית לכל מיושרה (integrity), וזה הרבה לפני שמדברים על סמכויות, שיטות עבודה, ניגודי עניינים, ידע מקצועי או ציוד מדידה. יושרה היא דרישה מקדמית שבה מחויב כל גוף שמספק חוות דעת מקצועית, עדות, ידע ומידע, ולא כל שכן גוף שמתפרנס ממכירתם, מוביל תהליכי קביעת אמות מידה ובוחן את הציות והעמידה של גופים ומוצרים בדרישות תקינה.
בשבוע שעבר נפל דבר בישראל: שופט בית המשפט בעכו, יעקב בכר, קבע שאילן כרמית, מי שמכהן בפועל כמנכ"ל מכון התקנים הישראלי, שיקר מעל דוכן העדים, מול הפרצוף שלו. השופט בכר כבר ראה מולו אלפי אנשים ושמע אינספור עדויות, ואין לו כל אינטרס לקבוע שאילן כרמית שיקר זולת אם זאת התרשמותו השיפוטית. השופט הבכיר יעקב בכר כתב לגבי כרמית באופן הברור ביותר את חמש המילים שפוסלות אותו מלכהן בכל תפקיד ציבורי, ובפרט בתפקיד שקשור במכון התקנים: "המומחה לא אמר אמת בביהמ"ש".
מי ששיקר פעם אחת על דוכן העדים, והמשיך להסתובב סביב השקר שלו במשך חודשים רבים עם סיפור מעשיות – הוא שקרן. אסור ששקרן ינהל מכון שיושרה היא הבסיס לקיומו, ולכן אילן כרמית צריך להודיע היום בבוקר, רגע לפני יום הכיפורים, על התפטרותו.
התפטרות לכשעצמה, אגב, רחוקה מלהיות מספקת: אם מכון התקנים חפץ חיים, מועצת המנהלים שלו חייבת להקים באופן מיידי ועדת בדיקה שתבחן אם מדובר במעידה חד פעמית או בתרבות ארגונית שחייבים לשרש באופן מיידי – יחד עם כל מי שאחראים ושותפים לה.
2. על הטיוח
לפחות שני אורות אדומים מהבהבים ומזהירים אותנו שמשהו בסיסי רקוב במכון התקנים, והראשון בהם הוא הודעה שפורסמה מטעם המכון ממש במקביל להכרעת הדין, ולפיה דוח של מעבדה הולנדית קובע שמצלמות המהירות א-3 אמינות, מהימנות ועומדות בדרישות התקן. מדובר לכל הפחות בגניבת עין ובהסחת דעת שתכליתן שקופה: להסיט את האש מן המכון במקום להודות בטעות ולבקש מחילה.
היות שאנשי מכון התקנים לא היכו על חטא נדגיש את מה שקצת הלך לאיבוד בתוך סוגיית מצלמות המהירות: השופט יעקב בכר קבע לא רק שאילן כרמית שיקר, אלא שגם מכון התקנים, כגוף, כמוסד, הוציא תחת ידיו עדות שקר, או – כפי שנכתב בהכרעת הדין: "מדובר בהליך פגום ומוטב היה בנסיבות שפורטו לעיל שתו התקן לא היה מוענק למערכת מלכתחילה".
בהודעתם לעיתונות ניכר שאנשי מכון התקנים התבלבלו. התבלבלו מאד. מצלמות המהירות, בין אם מגיע להן תו תקן או לא מגיע, הן בכלל לא הסיפור כאן. גם מאות אלפי הדוחות שהונפקו, ונהגים ששילמו קנסות או נשללה מהם הזכות לנהוג, הם לא הסיפור. אם במכון התקנים לא מבינים שהסיפור כאן הוא סיפור של אמינות, אם הם לא מבינים שהם מתפרנסים מעסק של שקיפות ושל טוהר מידות – אז לא רק אילן כרמית צריך לשים את המפתחות על השולחן.
האור האדום השני, שמהבהב בעוצמה מאז שנחשפו לראשונה הטענות כנגד אילן כרמית, הוא ההתגייסות המוחלטת של דוברות המכון, יחסי הציבור שלו, והייעוץ המשפטי, להגנה על אילן כרמית ולטיוח של העניין כולו. במקום להוציא את כרמית לחופשה עד שהדברים יתבררו השקיעו אנשים במכון מאמצים רבים להגן עליו ועל השקר שלו, להבאיש את ריחם של "גורמים אחרים" במכון, ואפילו לאיים על הח"מ – אולי גם על עיתונאים אחרים – מפני פרסום טענות כאלה ואחרות.
הגדיל לעשות יו"ר מכון התקנים, אורי דורי, אשר צוטט בהודעה שהוא "מצר על כך שגורמים אינטרסנטיים ניסו להשחיר לכל אורך הדרך את מכון התקנים". לא, מר דורי, חוץ מכם אין כאן "גורמים אינטרסנטים". מי שהכתים את מכון התקנים בכתם שאולי לעולם לא יימחה הוא אתה – בכך שלא יזמת וניהלת חקירה שקופה ולא תלויה לברור ההתנהלות של הגוף שבראשו אתה עומד, ובכך שדחית באופן מזלזל את הדרישה של ועד עובדי מכון התקנים להשעות מתפקידו את כרמית.
ב"מכון תקנים" שבמקום לבדוק את עצמו ואת התנהלותו שלו מושקעת אנרגיה בהכשרת תקלות שנחשפו – חייב השומר בכניסה לסגור את השער ולאפשר לקורי העכבישים ולאבק לכסות לעד את השולחנות ואת הציוד. כל זכות חוקית שהוקנתה למכון כזה חייבת להישלל לאלתר, וכל התניה לעמוד בתקנים שהמכון הנפיק חייבת להשתנות. מי ששיקר פעם אחת ישקר גם בהזדמנויות אחרות, ומי שהעניק תו תקן, וגבה כספים תמורת "בדיקות תקינות" על בסיס שקר – לא יכול לחקור את עצמו ולהמשיך קדימה כאילו כלום.
3. מי ישמור על השוטרים
השופט יעקב בכר נמצא בסיטואציה לא קלה. יום יום מופיעים מולו נציגיה של התביעה המשטרתית, יום יום הם מטיחים דברים בנאשמים, מצטטים הוראות חוק, מציגים לו "ממצאי חקירה" או נתונים של מכשירי אכיפה, וכל אותה עת הוא מצפה מהם שינהגו כנציגי החוק ולא כמי שבעצמם עוברים על החוק.
רק בגלל פרוצדורה משפטית נמנעה בהליך הזה אפשרות להתייחס למסמך שהתביעה המשטרתית העלימה את עצם קיומו, מסמך שמתאר דיון שבו השתתפו בכירים במשרד לביטחון הפנים ובתביעה המשטרתית. אבל השופט בכר ראה את המסמך הזה. הוא יודע על קיומו. הוא יודע שהעיד בפניו אדם שלקח חלק בדיון הזה, מודע למה שנחשף בו, ולמרות זאת המשיך לדחוף מערכת שלמה להציג מצגי שווא לא רק באולם שלו אלא גם באולמות של עמיתיו, שופטי התעבורה האחרים.
השופט בכר אמנם הטיח ביקורת קשה כנגד התביעה המשטרתית על-כך שהסתירה במשך שנה וחצי מבית המשפט ומן הנאשמים את העובדה שאילן כרמית שיקר, אבל הוא לא יכול, או אולי לא רצה, לגעת במורסה היותר ממאירה – אולי בגלל שהמסגרת הפורמלית מחייבת שופט שעולמו יהיה צר כאולמו, ושפסיקתו תתבסס רק על חומרים שמונחים בפניו.
העניין הוא שהשופט בכר, כאמור, ראה את המסמך, יודע על קיומו, ומבין שמה שהתחולל באולם שלו הוא בקושי קצה קצהו של קרחון שמאיים על התנהלות תקינה של מדינה. כאזרחים שמאמינים בדמוקרטיה שלהם אנחנו רגילים לשמוע על משטרים שבהם נציגי משטרה משקרים בבית משפט ולחשוב שאנחנו נעלים עליהם. שאצלנו זה לא המצב. שאם המשטרה מצהירה על משהו צריך להאמין לה. לטעמי – הטעות המשמעותית של השופט בכר בהליך הזה היא שהוא לא מצא לנכון לאזכר, אף לא במילה, את המשמעויות הקשות של המסמך שנחשף באולם שלו.
היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, נכשל עד היום בתפקידו כשומר הסף בהקשר שלפנינו. מנדלביט, או אנשיו, קיבלו כבר לפני מספר חודשים את המסמך שממנו עולים חשדות חמורים, אם לא מעבר לכך, לשיבוש הליכי משפט מצד רוב משתתפי הדיון הזה, ובראשם נצ"מ שרית פיליפסון שאחראית לתחום תביעות התעבורה. פיליפסון, כידוע, מצוטטת באותו מסמך כמי שאמרה שם: "העד ממכון התקנים חזר בו מעדותו והביא את המשטרה למצב מביך… התקן שהעניק מכון התקנים למצלמות ריק מתוכן ולא ניתן להצביע על אמינות המצלמות בהסתמך עליו… אני מציעה לא לבקש בשלב זה ממכון התקנים לבצע תיקוף חוזר לתקן. זה עלול לסבך את המשפט המתנהל". חשדות כאלה – כנגד קציני משטרה ואנשי המשרד לביטחון הפנים – חייבים להיחקר בשיא הבהילות ובמלוא הרצינות.
4. שקר הבטיחות
כל מי שעקב לאורך השנים אחר ההתנהלות של משרדי הממשלה השונים בנושא מצלמות המהירות מבין שכל השקרים שנחשפו במהלך המשפט בעכו מתגמדים לעומת השקר הגדול מכל, שהוא הטענה לפיה מצלמות המהירות נועדו לשפר את הבטיחות בדרכים ולהפחית את מספר התאונות והנפגעים.
כאשר מפתחים כלי שנועד לבצע משימה, ודאי כשמדובר בכלי מאד יקר – ראוי לבדוק מבעוד מועד את הסבירות שהוא יהיה מסוגל לבצע את מה שהוא אמור לעשות, וכאשר מושקעים כספי ציבור בכלי הזה יש להציג לציבור את כל הממצאים באופן גלוי, שקוף וכנה.
במבחן התוצאה, כל מי שאי פעם טען שמצלמות מהירות יפחיתו את מספר התאונות מעולם לא הביא לכך הוכחות מדעיות מבוססות, לא מבעוד מועד ולא בדיעבד, ומבין מי שדחפו את המדינה להקים את הפרויקט ההזוי הזה ישנם מי שלא אמרו אמת כאשר ציטטו נתונים ומחקרים שכביכול תומכים בגישה בכללותה, ובמערכת הישראלית בפרט.
המערכת הזאת עלתה למשלם המיסים הישראלי מאות מיליוני שקלים, ובוודאי שהיא אמורה הייתה להיות מוקמת, אם בכלל, רק לאחר מחקר כדאיות והוכחת עלות-תועלת. בפועל, מחקר כזה לא בוצע וגם מחקר מלווה, שאמור היה לבחון את יעילות המערכת לפני שהיא מורחבת – לא פורסם.
הוכחה פשוטה לשקר הגדול – מצלמות מהירות לא נועדו ולא יכולות לשפר את הבטיחות בדרכים – היא שהממשלה לא הטילה את איפיון וביצוע המערכת הזאת על הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שהיא הגוף שאמור לנהל את הבטיחות בדרכים בישראל. למרבה האבסורד – ברשות הלאומית אפילו התנגדו לפרויקט במתכונתו הישראלית.
לאחר שהפרויקט כבר יצא לדרך הוקמה 'ועדת קמא' כדי לקבוע האם המצלמות נחוצות וכן את מיקומי ההצבה שלהן. ועדה זאת הורכבה ברובה המכריע מאנשים שצידדו בפרויקט, ולחלקם אפילו יש אינטרס אישי בקיומו. למרות זאת – ההמלצות הבסיסיות ביותר של ועדה זאת – בעיקר שקיפות כלפי הציבור בנוגע לשיקולי המיקום של מצלמות – מעולם לא יושמו, ואפילו הדוח המסכם שלה לא פורסם לציבור באופן פומבי.
העובדה המצערת היא שמאז שממשלת ישראל החלה לפרוש את מצלמות המהירות קרה כאן בדיוק הדבר שרק החדים מקרב העיתונאים הזהירו מפניו: מספר התאונות והנפגעים עלה, ממש כפי שקרה, מאותן סיבות בדיוק, בבריטניה ובמדינות אחרות. העובדה המשמחת היא שבחודשים האחרונים מצלמות המהירות נמצאות בהשעיה, ומספר התאונות והנפגעים בירידה.
5. על טעויות משלמים
אליעזר רוזנבאום, סמנכ"ל המשרד לביטחון הפנים, ריכז את פרויקט א-3, וגם מבלי להתייחס לאף אחת מן הפעולות או המעשים שלו בהקשר הזה – במבחן התוצאה עליו לשים את המפתחות על השולחן, ולפרוש. אחרי הכל, מי לידנו יתקע שמי שאחראי לפרויקט תקול אחד עושה עבודה טובה יותר בפרויקטים אחרים?
גלעד ארדן, השר לביטחון הפנים, מכהן בתפקיד זה יותר משלוש שנים, ומתוך התבטאויות שלו בנושא הזה עולה שהוא מכיר אותו לעומק. ארדן, עוד כאשר שימש כיו"ר ועדת הכלכלה, ולפני כן כיו"ר ועדת המשנה לבטיחות בדרכים, התבטא כנגד המגבלות של המערכת שנבחרה, ויודע שיש מערכות טובות ממנה בהרבה.
למרות זאת, השר שאחראי על הפרויקט לא הורה להקפיא אותו או מינה ועדה ציבורית או מקצועית שתבחן אותו מחדש. בתקופת כהונתו של ארדן הוצב המספר הגדול ביותר של מצלמות מהירות חדשות, ותחת אחריותו המיניסטריאלית מועסקים רוב מי שסרחו בנושא זה. ארדן לא פעל עד כה באופן פומבי וגלוי כדי לחקור את התנהלותם של מי ששיקרו ושל מי שנכשלו מקצועית.
שש שנים לאחר שפרויקט מצלמות המהירות יצא לדרך נשמעים כעת קולות במשטרה ובמשרד לביטחון הפנים לזרוק לפח את המצלמות הקיימות ולקנות במקומן ציוד חדיש ומתקדם יותר.
לא יעלה על הדעת שבידי מי שגרם למדינת ישראל ולאזרחיה נזק בהיקף של הרבה מאות מיליוני שקלים, מי שניהלו באופן חובבני, שקרי, אולי אפילו פלילי, פרויקט שמראש נועד לכישלון – תופקד כיום האחריות לניהול כספי ציבור נוספים. אם גלעד ארדן, או כל שר אחר, חושב שמדינת ישראל זקוקה לפרויקט אכיפת מהירות אוטומטית הוא חייב להתחיל את הכל מדף נייר חלק, ולמנות ועדה ציבורית אמיתית, נקיה וחסרת פניות, שתבחן את הנושא באופן גלוי, שקוף ופתוח.
פרויקט מצלמות המהירות א-3 הוא סימפטום למחלה ממארת אשר מקננת בשירות הציבורי בישראל. מי שאמורים לפעול כמשרתי ציבור פועלים בפועל כנגד האזרחים שמשלמים את משכורותיהם ולא לטובתם. יש בהם גם מי שלא מהסס לשקר, לרמות, ולהסתיר מידע ששייך לכלל הציבור – בין השאר כדי לכסות על מחדלים שלו או של המערכת שסביבו. מי ששיקרו לנו במשך שנים ו'שרפו' מאות מיליוני שקלים של כספי ציבור חייבים לשלם בראשיהם וללכת הביתה. מי שנבחרו לנהל את המדינה חייבים להחזיר את האמון של האזרח במוסדות המדינה, רגע לפני שניגרר לאנרכיה.
