לפעמים נוצר הרושם שלחברות ביטוח אחדות יש "קוד התנהגות" לפיו ברירת המחדל שלהן גורסת שמבוטח שתובע אותן הינו רמאי אשר מנסה להוציא מהן כספים שלא כדין.

בחיי היום יום מתבטאת התנהלות כזאת באופן שבו חברות אלה דוחות תביעות – אף אם סכומי הנזק נמוכים – מבלי שיש בידן הוכחות לחוסר הגינות או לכוונת מרמה מצד המבוטחים.

בתי משפט העירו לא אחת שנראה שההיגיון שמוליך את השיטה הזאת, מצד החברות, הוא הנחת עבודה אצלן שלפיה יעדיף תובע שלא להתמודד מולה בהליך משפטי יקר ומייגע, ותחת זאת יעדיף לוותר התביעה או להתפשר.

למרות זאת, גם כאשר הן מפסידות בבית המשפט לא תמיד נגרם להם נזק כלכלי כואב מספיק כדי לשכנע אותן שלא לשוב ולהשתמש ב"שיטח מצליח" כזאת.

שני הצדדים של המטבע הזה נמצאים בפסק דין שכתבה לאחרונה השופטת דרורה בית אור מבית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע, שם נפגשו נציגי חברת הביטוח מנורה מבטחים עם מבוטח שלהם.

הפרשה הזאת החלה כאשר מבוטח של מנורה רצה לעשות מבחן רישוי שנתי במכוניתו ("טסט") ולפני שיצא לדרכו (כך לטענתו) הוא התקשר אל סוכן הביטוח שלו כדי לחדש את פוליסת ביטוח החובה – שבלעדיה אי אפשר לבצע טסט – ואת ביטוח ה"צד שלישי" שלו.

לרוע המזל, בהיותו במכון הרישוי פגע המבוטח במכוניתה של בעלת רכב אחרת, אולם כאשר הוא פנה לחברת מנורה בתביעה לשלם לבעלת הרכב הנפגעת את המגיע לה – נדחתה תביעתו על-ידי אנשי מנורה שטענו שבעת קרות התאונה לא היה לו ביטוח בתוקף. לדבריהם, רק לאחר הפגיעה ברכב האחר מיהר המבוטח להקים פוליסה כזאת – במטרה להוציא מהחברה כספים במירמה.

המעניין במקרה זה הוא שחברת מנורה התמידה בסרובה לפיצוי המבוטח למרות שסוכן הביטוח תמך בגירסתו והעיד שהוא רכש את פוליסת ביטוח החובה והצד השלישי עוד לפני שיצא אל מכון הרישוי, ולמרות העובדה שבמכון רישוי אי אפשר להתחיל את תהליך המבחן לפני שמציגים פוליסת ביטוח חובה בתוקף.

המבוטח פיצה בעצמו את בעלת הרכב על הנזק שגרם לה, ונאלץ לפנות אל בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע, שם תבע מחברת מנורה 4,797 שקל תמורת הנזק וכן בגין הוצאות שנגרמו לו בגלל סרובה של החברה לפצות אותו.

השופטת דרורה בית אור קבעה שחברת הביטוח לא הוכיחה את טענותיה בדבר נסיון רמאות, ובפסק דינה היא מציינת שחברת מנורה לא עמדה בנטל ההוכחה כי התאונה ארעה לפני חידוש הביטוח.

"כפי שציין סוכן הביטוח בבית המשפט, הביטוח נכנס לתוקף באותו רגע בו התובע מסר את פרטי כרטיס האשראי שלו ותעודות הביטוח שוגרו אליו. מאותו רגע ואילך החובה היא על חברת הביטוח, שהיא המבטחת, לכסות נזקים בהם נשא התובע, שכן הביטוחים שלו כוללים גם ביטוח צד ג'. אשר על כן, מצאתי כי יש מקום לקבל את התביעה של התובע כנגד מנורה. התביעה נגד הסוכן נדחתה.

בסיכומם של דברים קבעה השופטת שחברת מנורה תפצה את המבוטח בסך של 2,277 ש"ח בלבד, היא דחתה את התביעה לתשלום שכר טירחת עורך דין של צד ג, וכן חייבה את חברת מנורה לשלם לסוכן שלה 500 ש"ח כהוצאות משפט.

בסיכומו של יום גילתה ככל הנראה חברת מנורה ש"שיטת מצליח" אכן מצליחה: אפילו אם רק 50% מן המבוטחים שלה היו נרתעים מבזבוז הזמן שכרוך בניהול משפט על סכומי כסף קטנים יחסית – ו-50% הנותרים מקבלים מבית המשפט את מה שממילא מגיע להם בדין, העלות היחידה של החברה היא שכרו של נציגה בבית המשפט (שלפי התקנות אסור שיהיה עורך-דין אלא נציג ללא הסמכה משפטית, לכן גם שכרו לא גבוה במיוחד).

לא מיותר לציין שלאחרונה הוצעה הצעה לפיה ייקבע "מכפיל" כלשהו שבו יוכפל סכום הפיצוי שבית משפט יהיה חייב לפסוק לטובת מבוטחים – במקרים שבהם תביעת הביטוח שלהם נדחתה באופן שרירותי וחסר בסיס על ידי המבטח. שיטה זאת אמורה להניא את המבטחים מלפעול ב"שיטת מצליח".

ת"ק 52679-06-15