מזה קרוב לשמונה חודשים, ולא בפעם הראשונה, פועלת הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ללא מניין חוקי של חברי מועצה, כלומר ללא גוף אשר יכול לבחון מה נעשה עם התקציב שהקצתה המדינה לשיפור הבטיחות בדרכים, והאם הוא מנוצל בדרך ראויה.
למעשה, היות שמספר חברי מועצת הרשות נמוך מ-6, מועצת הרשות לא יכולה להתכנס ולקבל החלטות כלשהן.
מאז אמצע אפריל, כאשר תמה תקופת כהונתו של ד"ר יעקב שיינין כיו"ר הרשות ולאחר התפטרותם של יעקב משה אייכלר ועו"ד גלית אחיעזרא אשר שימשו כנציגי ציבור – חברים במועצת הרשות רק 5 מתוך 15 חברים ו-3 מהם הם נציגי משרדי הממשלה שמתוקצבים על ידי הרשות. חבר נוסף בדירקטוריון, אחד מתוך שני נציגי הציבור – הוא פעיל ליכוד.
במצב זה פועלת הרשות הלאומית בניגוד לחוק הרשות, ובאופן שבו אין מניין חוקי לגוף שאמור להנחות את המנכ"ל ולבקר את פעולותיו בכלל ואת חלוקת תקציבי הרשות בפרט.
חוק הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, אשר קיבל תוקף משפטי בשנת 2006, נוסח לאור מסקנותיה של ועדת שיינין אשר בחנה את הכשל ארוך השנים בשיפור הבטיחות בדרכים בישראל והציעה להקים גוף אשר ירכז עבור המדינה את כל הידע המקצועי בתחום הבטיחות.
הרשות אמורה להיות כפופה ישירות לשר התחבורה ולייעץ לו בנושאי בטיחות בדרכים, ולהעביר תקציבים ייעודיים לשידרוג הבטיחות למשרדי ממשלה שונים – בהם למשל בטחון הפנים, חינוך, בריאות ועוד.
אחת המסקנות של ועדת שיינין הייתה שכספים שהקציבה מדינת ישראל למאבק בתאונות הועברו במהלך השנים למשרדי ממשלה מבלי שנבחנה האפקטיביות שלהם להשגת היעדים ("מועצת הרשות מורכבת מנציגי גופים, שהרשות מקצה להם תקציבים והם שותפים להחלטות על חלוקת התקציב. יו"ר מועצת הרשות הוא מנכ"ל משרד התחבורה, משרד שהרשות צריכה לפקח על פעילותו בתחומי הבטיחות בדרכים") – ולכן הוצע שבמועצה של גוף חדש שיוקם כדי לרכז את מאמצי המדינה בתחום הזה "רוב חברי המועצה יהיו אישי ציבור ואנשי מקצוע חיצוניים, אשר אינם תלויים ברשויות השלטון" (פרק 5 לדו"ח הוועדה).
בפועל, בגלל לחץ של נציגי המשרדים, נוסח החוק באופן שבו שני שלישים מתוך 15 חברי המועצה יהיו נציגי ציבור ו-5 יהיו נציגים של משרדי התחבורה, האוצר, המשרד לביטחון הפנים, הבריאות והחינוך.
בחוק נקבע שעשרה נציגי הציבור יהיו "בעלי ידע וניסיון בתחום מתחומי פעולתה של הרשות, ארבעה מהם לפחות בעלי ידע וניסיון בתחום הכלכלה, ההנדסה או התכנון", וגם שיושב ראש המועצה חייב להיות נציג הציבור.
כדי להבין את חשיבות מועצת הרשות אין אלא לעיין בחוק שבו מוגדרים תפקידיה כך: "להתוות את קווי הפעולה של הרשות; להנחות את המנהל במילוי תפקידיו ולפקח על ביצוע מדיניות הרשות ותכניותיה; לאשר את התקציב השנתי של הרשות, וכן לאשר את התכנית הרב שנתית, התכניות השנתיות והדין וחשבון הכולל האמורים, לפקח על פעילותה השוטפת של הרשות ובכלל זה לדרוש מהמנהל דיווחים על פעילותה".
עוד קובע החוק שישיבות המועצה יתקיימו אחת לחודש לפחות, ושלצורך דיון במועצה נדרש מניין חוקי של שמונה חברים.
במקרה שאין מניין חוקי מותר לקיים ישיבה גם עם 6 חברים, "ובלבד שבעת קבלת ההחלטות נכחו שישה חברים לפחות ובהם יושב ראש המועצה או ממלא מקומו".
מי שאחראי על ביצוע החוק בכלל, ובפרט על מינוי חברי מועצה מקרב נציגי הציבור, הוא שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ – שאחראי כמובן על הבטיחות בדרכים בישראל לטוב ולרע.
אלא שמאז שישראל כץ נכנס לתפקידו, לפני קרוב ל-7 שנים, כמעט ולא היה מצב שבו היו מאוישים 15 התפקידים, ולכל הפחות מונו עשרה נציגי הציבור שאמורים להנחות את מנכ"ל הרשות ולבקר את פעולותיו.
בשמונה החודשים האחרונים התדרדר המצב לשפל חסר תקדים, כאשר במועצת הרשות מכהנת רק נציגת ציבור אחת – מיכל קורקוס, ולצידה – מי שמשמש כמ"מ יו"ר הרשות, הוא פעיל ליכוד אשר שימש בעבר כראש מועצת הכפר חורפיש ומנכ"ל של תאגידי מים. לשיוכו הפוליטי של מ"מ מועצת הרשות יש רלבנטיות למצב המועצה גם מפני שהוא עלול להימצא בניגוד עניינים כאשר מוקצים תקציבי הרשות לפרויקטים שתכליתם הבטיחותית לא מוכחת, גם מכיוון שהוא קשור ל"רשויות השלטון", ובעיקר מפני שחסרים 8 נציגי ציבור נוספים שיכולים היו לאזן את החלטותיו במידת הצורך.
יחד עם שני נציגי הציבור מכהנים גם שלושה נציגי משרדי ממשלה, אולם אלה משרדים שנהנים מתקציבי הרשות ולכן הם נמצאים בסוג של ניגוד עניינים מהותי (אבל לא ניגוד עניינים חוקי, היות שמעמדם לפי סעיף 19 א. לחוק מוגדר כאילו שאינו כזה). בכל מקרה, מבחינת החוק אין די חברי מועצה כדי לקיים ישיבות, או כדי להנחות את המנכ"ל ולבקר את תוכניות העבודה של הרשות.
גם לפני סיום כהונתם של אחיעזרא, שיינין ואייכלר לא מינה שר התחבורה מניין חוקי של נציגי ציבור למועצה, ומועד סיום הכהונה היה ידוע זמן רב מראש, לכן לא הייתה כל סיבה שלא להיערך לכך מבעוד מועד. המסקנה המתבקשת, לכן, היא אחת משתיים: או שנעשתה טעות גדולה שלא תוקנה במשך 8 חודשים, או שלשר התחבורה או לאנשיו יש אינטרס שתקציב הרשות ופעולותיה לא יהיו מבוקרים, ושמנכ"ל הרשות יפעל ללא הנחיית מועצה חוקית.
עניין נוסף: בהתאם לחוק אמורה הייתה הרשות להגיש לשר התחבורה את תקציב 2016 כבר בחודש יולי שעבר, וכך להכין את הרשות ואת משרדי הממשלה לפעילות לקראת השנה הבאה. אלא שללא מניין חוקי של חברי מועצה אי אפשר גם לאשר תקציב, וקיים חשש שבהיעדר פיקוח יועברו כספים ליעדים שונים שלא בהכרח מקדמים את הבטיחות בדרכים באופן אופטימלי.
שר התחבורה, אשר אחראי על מינוי חברי המועצה, סרב להגיב לפנייתי, וגם את תגובת הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לא קיבלנו.