איור: דובי זכאי
אני רואה אותם בכביש מספר 1. בעצם, בשולי כביש 1. בכביש 6 לא ראיתי אותם. אולי מחמת העובדה שאינני משתמש בכביש 6. לטעמי – אם כבר מדברים על כביש 6 – הוא רע ומסוכן מכדי להיות ראוי לכספי. כאשר יהיו לו שוליים ראויים לשמם, תאורה ראוייה לשמה ומפרצי-בטיחות ראויים לשמם, אולי הוא גם יהיה ראוי לכספי. בינתיים – לא.
גם בכביש 4 ובכביש 2 ראיתים. אך, כאמור, בעיקר בכביש 1. מחנים את רכבם בשולי הכביש המהיר, ללא תאורת חירום וללא משולש אזהרה. לא להם לטרוח על זוטות שכאלה. הם ניצבים בין המכונית לבין גדר הבטיחות, לעתים לבד, לעתים בקבוצה של שניים ושלושה. לכולם אותה תנוחה; גופם נע ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, לעתים גם כך וגם כך. ידם האחת תומכת בידם השנייה, וזו – השנייה – תומכת בראשם המוטה אל הצד.
אלה הם צדיקי הכביש.
דווקא כאן, על הכביש המהיר, החליטו הצדיקים האמיצים הללו לעצור (בניגוד לחוק), לחנות על השוליים (בניגוד לחוק), לעמוד ליד המכונית (בניגוד לשכל הישר), וללחוש לחישות מתוקות באוזני הקדוש-ברוך-הוא.
הם מסָכְּנים את עצמם, הם מסָכְּנִים את זולתם, הם יוצרים ללא כל עילה חוקית מיפגע מסמר שיער בשולי כביש צר-שוליים… אבל הם צדיקים. לפחות בעיני עצמם. כי כדי להתפלל תפילת מינחה הם נעצרו. לפלרטט עם אלוהיהם.
השמש עומדת לשקוע, בין-הערביים הופך או-טו-טו לערב, והם – צדיקים רשלנים שכמותם – שכחו להתפלל מנחה, רחמנא-ליצלן. אז הם מתפללים בכביש המהיר. ממש מוסרים נפשם על קידוש-השם. בעצם, גם את נפש זולתם הם מוסרים על קידוש השם. וכי מי יכחיש כי גוש ברזל נייח שכזה, מכשול מיותר ועברייני בדרך מהירה, מהווה סכנה גדולה?
לא בכדי אסר זאת החוק בכל לשון של חקיקה. ולהבדיל מהרבה-הרבה חוקים מטופשים וחסרי-שחר, האיסור הזה מעוגן היטב בשכל הישר, ברצון אמיתי למנוע סכנה ואסונות ולהסיר מכשולים מן הדרך.
האם צרה עיני בתפילתם? חלילה. יתפלל כל איש אל אלוהיו כרצונו (כמעט…). החוצפה – היא שמרתיחה את דמי. היוהרה, השחצנות, האדנות המופגנת, ההתהדרות וההתרסה. "שׁוּפוּנִי" – הם בעצם מכריזים – "ראו איך אנחנו ניצבים כאן לעין-כל, רומסים בצמיג גס את החוק, מאיימים על בטיחותם של כל הנוסעים בכביש, ואיש לא מעז לומר לנו מלה". והם צודקים. מעולם לא ראיתי ניידת עוצרת לידם ומעיפה אותם משם כיאה וכיאות. ראיתי גם ראיתי מכוניות משטרה חולפות על פניהם באדישות מוחלטת. מעולם גם לא שמעתי, או קראתי, שאחד מהם הועמד לדין על החוליגניות הצדקנית הזאת. כי בשם אלוהים – כך נראה – הכל מותר. גם בכביש המהיר.
לכאורה, יש להם סיבה טובה מאוד. הרי אם לא יתפללו מינחה בשעתה – אלוהים ייעלב, יכעס, יפנה להוצאה-לפועל… לכן, רק בלית ברירה הם נעצרים בשוליים. קצת הבנה מגיעה להם, לא-כן? לא כן! כי גם זה בלוף. כאשר המחזה התדיר הזה עלה סופית על עצביי נסעתי ובדקתי, וגם וידאתי את המימצאים במפה: אין אף לא נקודה אחת למלוא אורכו של כביש 1 שבו נמצא הנהג במרחק של יותר מ-7 דקות נסיעה מן האפשרות הקרובה לרדת מן הכביש המהיר, ולהתפלל כאוות-הנפש מבלי להוות פגע.
ממחלף קיבוץ גלויות ועד מוצא שבפאתי ירושלים, לפחות 10 הזדמנויות כאלה (וגם את מחלף ענבה מותר להוסיף לרשימה, אף כי הוא באמת פתרון דחוק).
אך – לא! צדיקי הכביש לא יסעו עוד 2, 4, 6 קילומטרים אל כביש-מבטחים. הם יחנו על כביש 1. שהרי בכביש צדדי – כיצד יקדשו שם שמיים ברבים? כיצד יראו כולם שהם-הם אדוני הארץ ואיש לא יאלפם?
יכולתי כמובן להפנות מכאן קריאה נרגשת למשטרת ישראל שתמהר ותשגר את מיטב אנשיה אל הכבישים כדי לבער את הנגע. אך הרי בתוך עמי אני נוהג. ולא אתפלא אם המשטרה אכן תמהר לשגר אל המתפללים כמה וכמה שוטרים, ניידות, אופנוענים ופרשים, למען יצטרפו אליהם לתפילה, לבל יימצאו צדיקי-כביש מתפללים חלילה את תפילת המינחה שלהם בלא מניין, רחמנא-ליצלן.
אין על-כן מנוס מלהותיר גם את המלאכה הזאת בידי שמיים. ואם האל הרחמן בכל-זאת לא יתערב, ויניח למטרידיו להמשיך ולהפתרחח בכביש המהיר, תהייה זו עוד ראייה לכך שהוא טרם הגיח מן התרדמת שירדה עליו לפני אי-אילו אלפי שנים.
