אחת השאלות שנשאל מי שמבטח כלי רכב נוגעת ל"זהות הנהג העיקרי ברכב", ומשמעותה פשוטה: מי האדם שעושה שימוש במכונית דרך קבע, ויותר מכל האחרים.
תביעתו של ר.מ, בעל חברת שליחויות ועבר ביטוחי בעייתי, כנגד חברת הביטוח 'ביטוח ישיר' – נדחתה לאחרונה על-ידי השופט אבי שליו מבית משפט השלום בתל-אביב לאחר שזה קבע שר.מ. מסר לחברת הביטוח פרטים כוזבים אודות זהות המשתמש העיקרי ברכב.
ר.מ. רכש מכונית מאחד מדגמי קרייזלר וכדי לקבל הלוואה מבנק לאומי הוא נדרש לבטח אותה ולשעבד את הפוליסה לבנק.
לימים הוצתה מכוניתו של ר.מ. – ככל הנראה על-ידי חורשי רעתו – ונשרפה כליל, והוא פנה אל חברת הביטוח כדי לקבל כ-180 אלף ש"ח – סכום הפיצוי שלדעתו מגיע לו. אלא שבחברת הביטוח טענו שבפוליסת הביטוח נרשם כנהג העיקרי במכונית אדם אחר, תושב אילת (שבינתיים נפטר).
לטענת חברת הביטוח ר.מ. הוא תושב מרכז הארץ, ובשל עברו הביטוחי, שכולל ניסיון הונאת ביטוח, הוא מוגדר כ"מסורב ביטוח".
במקור, כאשר פנה ר.מ. לחברת הביטוח וביקש לרכוש פוליסת ביטוח על שמו, נאמר לו על ידי נציג חברת הביטוח שאף חברת ביטוח לא תסכים לבטח אותו בגלל עברו הבעייתי, וזאת כנראה הסיבה שבגללה נרשם חברו האילתי כנהג העיקרי. חברת הביטוח טענה שהרישום הכוזב הוא נסיון להונות אותה, ולכן היא פטורה מתשלום הפיצוי.
החברה טענה שר.מ. נחשב באותה עת ליעד מבוקש בעולם התחתון, ואחד הקטנועים של חברת השליחויות שלו הוצת בעבר, ולו הייתה יודעת שהוא המשתמש ברכב היא לא הייתה מנפיקה פוליסה על שמו.
בנוסף, המבוטח בפועל, חברו של ר.מ, לא נהג בפועל במכונית (ולכל הפחות לא אמור היה לנהוג בה) מפני שבאותה עת נמצא בשלילת רישיון.
חוקר פרטי שהפעילה חברת הביטוח גילה שמי שבאמת נהגה ברכב הייתה בכלל אשתו של ר.מ, וגם אותה הפוליסה לא כיסתה מפני שזו הוגבלה לנהגים בני 24 ומעלה ואילו היא הייתה בת 23.
בנק לאומי, לזכותו הייתה המכונית משועבדת, תבע את חברת הביטוח, בין השאר בטענה שגם אם ר.מ. לא היה "המבוטח העיקרי" בכל זאת מותר היה לו לעשות שימוש במכונית בהתאם לתנאי הפוליסה. בנוסף טען הבנק שבחברת הביטוח ידעו מי הבעלים בפועל של הרכב ולכן זו לא רשאית לשלול את תגמולי הביטוח.
שלוש טענות נוספות של הבנק היו שזהות הנהג העיקרי ברכב לא רלוונטית למקרה של הצתה, שמי שיעץ לר.מ. לעשות ביטוח על שם אדם אחר היה נציג חברת הביטוח שאיתו שוחח בטלפון, וכן שלא יתכן שחברת הביטוח מוכנה לבטח את המכונית על שם נהג אחר (ולא על שם הבעלים) ואחר כך לטעון שאין לו זיקה ביטוחית לרכב.
השופט אבי שליו מבית משפט השלום בתל אביב, שדן בתיק, דחה את התביעה וקבע שמסירת מידע לחברת ביטוח אודות "הנהג העיקרי ברכב" היא ענין מהותי לפיו נקבע אם בכלל תונפק פוליסה ומה יהיה התעריף שלה. משהוכח שבמקרה זה נמסר מידע כוזב לחברת הביטוח, ובכוונת מרמה, פטורה חברת הביטוח מתשלום פיצוי.
"פוליסת ביטוח אינה אלא חוזה אישי בין המבטח למבוטחו", קבע השופט שליו, "רצונה של המבטחת להתקשר בחוזה ביטוח מותנית בזהותו של המתקשר עמה. בהתאם לכך, חב' הביטוח בוחנת את פרטי המבוטח, לרבות גילו, מעורבותו בעבר בתאונות דרכים, תביעות קודמות וכיוצ"ב. כל אלה מהווים שיקולים לגיטימיים לחברת הביטוח האם להתקשר עם המבוטח, ועל המבוטח ליתן בידה את כל המידע הנחוץ לשם כך.
כך לדוגמא, חזקה על חב' הביטוח שתדחה מי שנתפס בעבר בהונאת ביטוח. משכך, המידע בדבר זהות המשתמש העיקרי ברכב הוא ענין מהותי לחב' ביטוח, ומהווה חלק מהערכת הסיכונים שלה בנוגע לרכב המבוטח".
ר.מ, קבע השופט, "הסתיר מחברת הביטוח מידע ביודעו בברור כי גילוי המידע יגרום למבטחת שלא להתקשר עמו בחוזה הביטוח לאור עברו הביטוחי והאישי… יש לומר כי אין מדובר בהיסח דעת או רשלנות מצידו של ר.מ ובציינו זהות כוזבת של נהג עיקרי מתוך מטרה לזכות בכיסוי ביטוחי, הוא בגדר מי שפעל בכוונת מרמה ולפיכך אין לו כל הגנה בסעיפים אחרים של החוק שמאפשרים לו לקבל פיצוי".
"אף אלמלא הייתי מגיע למסקנה כי הוכחה מרמה", הוסיף השופט, "נראה שלא חלה הוראת סעיף 8(2) לחוק, מאחר ויש קשר בין ההצתה לבין זהות המשתמש העיקרי ברכב, שהרי נחזה שהצתת הרכב ארעה משום שאותם גורמים עבריינים הבינו כי הרכב שייך לר.מ… ניתן להניח כי הנזק שנגרם במכוון לרכב, נעשה בין היתר משום שהייתה ניראות של ר.מ או רעייתו ברכב, ומבקשי רעתו יכלו להסיק כי הרכב שייך לו או מצוי בשליטתו. יתכן שאם היה חברו (זה שהביטוח הוצא על שמו) משתמש ברכב כנהג עיקרי ונוהג בו תדיר, לא היה נודע להם על עניין הבעלות, ויכול שהנזק היה נמנע".
בנק לאומי, שהגיש את התביעה, נותר לפיכך ללא פיצוי ובנוסף גם חוייב לשלם לחברה לביטוח ישיר את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ש"ח.
ת"א 23952-08-12
