אם המכונית שלך יוצרה על-ידי הונדה, ב.מ.וו, טויוטה, מאזדה, מיצובישי, ניסאן, פורד, סובארו, ג'נרל מוטורס, קרייזלר או איסוזו – ומותקנות בה כריות-אוויר בטיחותיות מתוצרת חברת טקאטה – היא עלולה להרוג אותך או את היושב לצידך. פשוטו כמשמעו.
במקרה כזה לא מן הנמנע שבעת תאונה – אפילו פגיעה קלה יחסית במכונית אחרת או בעצם נייח במהירות איטית – תופעלנה כריות-האוויר הבטיחותיות ומתוך מנגנון ההפעלה שלהן יישלח לכיוונך סילון של רסיסי מתכת לוהטים מתוך מה שרגע קודם לכן היה מיכל המתכת שאחסן חומר נפץ לניפוח הכרית.
חלקי מתכת אלה יפלחו כל דבר שעומד בדרכם, כולל, למשל עורק הצוואר שלך – ממש כפי שקרה כבר לכמה בני אדם בארה"ב.
אצל הונדה, אחת מאחת עשרה יצרניות הרכב שנזכרו לעיל, התקבלו, נכון לתחילת השנה, 1,729 תלונות אודות פציעות שנגרמו במהלך פתיחת כריות-אוויר, ועד כה דווחו כבר 6 מקרי מוות ועשרות פציעות.
היות שבישראל לא מבוצע חקר תאונות רציני ומקצועי, כנראה שלעולם לא נדע האם קטלו כריות-אוויר שהתפוצצו באופן לא מבוקר גם תושבים ישראלים, אבל מאד ברור שהסכנה קיימת ואורבת לנו – הקריאות לתיקון שמבוצעות בעולם מוכיחות את זה באופן מוחלט.
מיד עם התפוצצות הפרשה, לפני כשנה כאמור, היו צריכים אנשי משרד התחבורה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים בישראל לבחון באילו כלי רכב מדובר, מהי המשמעות של כשל סדרתי כזה על בעלי הרכב, והאם – כפי שבוצע בארה"ב בפרשת "סוויצ'גייט" יש מקום להשבית כלי רכב שונים כדי למנוע פגיעה ביושביהם.
מבחינת אנשי משרד התחבורה שלנו, שכבר קרוב לשני עשורים לא מוכנים "לעשות את הדבר הנכון" בכל מה שקשור לקריאות לתיקון באופן כללי, מדובר אמנם בהגדלת ראש לא אופיינית – אבל מצד שני היא גם לא מאד מסובכת.
שי סופר, מי שמקבל מאיתנו משכורת כדי לשאת את תואר "המדען הראשי" של משרד התחבורה, צריך היה בסך הכל לשלוח מייל לעמיתו במינהל הבטיחות בדרכים האמריקני, ולבקש את רשימת דגמי המכוניות שנמצאות תחת חקירה על-ידי האמריקאים.
את הרשימה הזאת צריך היה להשוות עם קובץ הרישוי של כלי רכב בישראל, ותוך דקות אחדות אפשר היה לדעת בדיוק בכמה כלי רכב מדובר וכמה מתוכם עדיין רשומים ונעים על כבישי ארצנו.
סופר, אגב, אינו האשם היחיד והבלעדי בהתנהלות המשרד – האחראי האמיתי הוא עוזי יצחקי – מנכ"ל המשרד, שמכיר את נושא הקריאות לתיקון מזה כעשור וחצי אבל לא טרח לבנות מערכת אפקטיבית שלא מסתמכת אך ורק על דיווחי יצרניות הרכב בכל הקשור לקריאות לתיקון.
אלא שבמבחן התוצאה מסתבר שהחיים והבריאות של מי שנוהג באותן מכוניות לא באמת מעניינים את אנשי משרד התחבורה. העובדה היא שעד היום – יותר מחודשיים לאחר ששאלנו אותם – עדיין לא קיבלנו ממשרד התחבורה תשובות בנוגע לפרשה, ולמען הזהירות צריך לצאת מנקודת הנחה שהם לא ממש מתעניינים בנושא ואולי אפילו לא יודעים שתפקידם וחובתם לטפל בו.
עד היום, לפי רישומי משרד התחבורה, הוכרזה בישראל קריאה אחת להחלפת כריות-אוויר, ורק לדגם אחד (הונדה ג'אז), וזאת למרות שכל הסיכוניים הם שבישראל שווקו לא מעט דגמים, וככל הנראה אלפי או אף עשרות אלפי מכוניות עם כריות קטלניות לכאורה שעלולות להתפוצץ לכם בפנים.
בעוד שבמשרד התחבורה לא נוקפים אצבע, בארה"ב כבר נקראו לתיקון יותר מ-25 מיליון מכוניות, וביפן הוכרזה אתמול קריאה לתיקון של 6.5 מיליון טויוטות וניסאנים, ומספר לא ידוע של הונדות, ובעקבות זאת הודיעה טויוטה על קריאה צפויה לתיקון 12,000 מכוניות בישראל. אבל מה עם שאר עשר יצרניות הרכב שברשימה?
"פרשת טקאטה", בהקשר הישראלי שלה, דומה דמיון מצמרר ל"פרשת רמדיה" אבל עלולה להתגלות כהרבה יותר חמורה: כאשר מי שממונה על הביטחון שלנו נרדם בשמירה – במוקדם או במאוחר מישהו ישלם על כך בחייו.
בניגוד לפרשת רמדיה – בפרשה זו לא יוכלו פקידי משרד התחבורה לטעון שלא ידעו שעלולה להיות בעיה: "פרשת טקאטה" צברה תאוצה תקשורתית מאז נובמבר שעבר, כאשר הניו-יורק טיימס פרסם כתבה אודות ההיבטים הפליליים לכאורה שלה, ובעיתון 'מעריב' פורסמו לפחות שתי כתבות מקיפות בקשר אליה, כמו גם בנוגע למחדלי משרד התחבורה.
כל זה לא גרם לאנשי משרד התחבורה, או לאנשי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, להזיז את עצמם ולבחון את היקף הבעיה בישראל.
תגובות:
לפני כחודשיים, וגם אתמול, פניתי אל דובר משרד התחבורה ואל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ושאלתי אם הם מכירים את הכשל הסדרתי בכריות-אוויר מתוצרת טקאטה.
שאלתי גם אם בוצעה על ידם בדיקה כלשהי כדי להעריך כמה מכוניות עם כריות תקולות עלו עד היום על כבישי הארץ.
ביקשתי לדעת האם במשרד התחבורה או ברשות הלאומית בוצעו פעולות כלשהן בנושא, ואם כן, מה הן? אם לא בוצעו פעולות – כפי שאנחנו סבורים – ביקשתי לדעת מדוע.
עד כה טרם התקבלה כל תגובה.
