מתי צריך להזניק מסוק לצורך פינוי נפגעי תאונת דרכים, מי קובע את זה, ומי חייב לשלם את החשבון?
שאלות אלה עלו לדיון בשתי ערכאות של בתי משפט – בית משפט השלום ברמלה ובית המשפט המחוזי מרכז לוד, בעקבות ערעור שהגישה חברת הביטוח מגדל על החלטת בית משפט השלום ברמלה, שחייבה אותה לשלם לחברות הפינוי בהיטס 'שפירית שרותי תעופה' ו'להק תעופה'.
זאת לאחר ששתי חברות אלה פינו נפגעי תאונות דרכים במסגרת הסדר עם מד"א בשמונה תאונות שונות, אולם חברת הביטוח טענה שבכמה מן המקרים לא הייתה הצדקה רפואית לפינוי מוטס.
חברות התעופה תבעו מחברת 'מגדל' מעל 300 אלף ש"ח בתוספת הוצאות והפרשי הצמדה, וטענו שהחברה הייתה המבטחת של כלי הרכב המעורבים בתאונות במסגרת ביטוח החובה שהנפיקה.
חברת מגדל טענה שבחמישה מתוך שמונה התאונות אפשר היה להסתפק בפינוי באמצעות אמבולנס, שהוא זול משמעותית, ולגבי שלושת המקרים האחרים היא טענה שהסכומים שנדרשו ממנה מוגזמים.
כאמור, בבית משפט השלום נקבע שעל מגדל לשאת במלוא עלות הפינוי האוירי וזאת מתוקף סעיף 2 בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות – אשר מטיל אחריות מלאה ומוחלטת על המבטח.
עוד נקבע שם ש'חוק ההטבה' קובע את האחריות להגשת עזרה ראשונה לנפגעים, ולפיצוי מגישי העזרה – במקרה הזה מד"א וחברות הפינוי בהיטס.
בבית משפט השלום נקבע גם שההחלטה בדבר הזנקת מסוק נתונה לשיקול דעתו המוחלט של מוקד מד"א, שהוא הגוף האמון על פינוי חולים ונפגעים ובכללם נפגעי תאונות דרכים.
לגבי העלויות קבע בית המשפט שמחיר ההטסה נבחן הן על-ידי 'ועדת שמיס' ויועץ כלכלי מטעמה, וגם על-ידי ד"ר מאיר אמיר, שהעיד מטעם הנתבעת.
בסיכומם של דברים קיבל בית משפט השלום את התביעה בגין שבעה מקרים וחייב את מגדל לשלם לחברות ההטסה כ-264 אלף ש"ח בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
מגדל מערערת
חברת הביטוח 'מגדל' ערערה לבית המשפט המחוזי וטענה שלא הייתה הצדקה רפואית לפינוי מוטס של הנפגעים, וכן שההחלטה בנוגע לכך לא תואמת את הקריטריונים שנקבעו על-ידי ועדת שמיס, ולא הייתה עדיפה על-פני פינוי קרקעי.
בא כוחה של מגדל טען ש"אין לקבל את גישתו הגורפת של המומחה מטעם המשיבות… כי יש לפנות במסוק כל נפגע מתאונה שארעה בפריפריה כאשר קיים חשד לפגיעת ראש, גם אם הוא "מתלוצץ עם הפרמדיק בשטח" ונמצא בהכרה מלאה; גישה זו אינה מתיישבת עם עקרון הסבירות הקבוע בחוק ההטבה".
עוד טען בא כח החברה ש" "נוהל מד"א בעניין "הפעלת מסוק אזרחי" הוא אמורפי, נותן משקל למנגנון הפגיעה, ומשאיר שיקול דעת בלתי מוגבל לפרמדיק באופן שאינו מתיישב עם הקריטריונים הרפואיים שעליהם המליצה ועדת שמיס… נטל הראייה להוכחת נחיצות הפינוי המוטס וסבירותו מוטל על המשיבות (חברות ההטסה)".
עוד טענה המבטחת שבין מד"א לחברות ההטסה יש זהות אינטרסים ו"קשר גורדי" שיוצר ניגוד עניינים מובנה. למד"א, לטענתם, "יש אינטרס מובהק בקיום השירות של פינוי בהיטס ולכן גם אינטרס לאשר יותר הזנקות לפינוי מוטס – כל זאת כדי שלמשיבות תהיה זכות קיום כלכלית, שאם לא כן – השירות ייסגר".
טענה אחרת של חברת מגדל היא ש"אין לקבל מצב שהתעריף בגין פינוי אווירי אינו נתון לפיקוח של הרגולטור, ונקבע למעשה על-ידי המשיבות. יש להחיל בענייננו את הוראת סעיף 7א' לחוק מד"א, המטילה מגבלות על מד"א לגבי תעריפים הנגבים עבור שירותי עזרה ראשונה… דו"ח ועדת שמיס קובע שיש להסדיר את נושא מערך הפינוי המוטס כפרויקט לאומי כולל. לא ניתן להשית על גורם פרטי או ציבורי את עלויות מימונה של פעילות נחוצה ברמה הלאומית רק בשל כך שהרגולטור והממשלה לא תיקצבו את השירות ולא יישמו את המלצות ועדת שמיס".
מקוצר היריעה לא נתמקד בטענות המשפטיות של חברות הפינוי בהיטס, למעט זו שאין מקום לערער על קביעת בית משפט השלום לפיה "בכל החלטה על מתן טיפול רפואי קיים מתחם של טעות מקובלת… אף אם נניח שחלה טעות לגבי מקצת הפינויים אין בכך כדי לאיין את חובת התשלום…".
אחד הטיעונים החשובים של חברות התעופה הוא ש"אין להתעלם מנקודת הזמן הראויה לבחינת נחיצות הפינוי המוטס… ויש לבחון את השיקולים והמידע שנשקלו בעת הזנקת המסוק ולא את הנתונים שהתבררו בדיעבד".
בית המשפט המחוזי קבע שעילת התביעה של חברות התעופה מעוגנת בחוק, וכי יש לראות בהן "מיטיב" בהקשר של פינוי נפגעים – ולכן יש להן עילת תביעה (מוצדקת) – ובלבד שהסכום שהן דורשות עומד במבחן הסבירות.
"ועדת שמיס", נכתב בהכרעת הדין, "עמדה על החשיבות שבהבאת הנפגע לטיפול רפואי בזמן הקצר ביותר, דבר שמשפר את סיכויי ההחלמה ומקטין סיכויי התמותה, ועל היתרון בפינוי מוטס של חולים ונפגעים מאזורים גאוגרפיים מרוחקים בדרום הארץ ובצפונה… שאלת סבירות הזנקת פינוי מוטס צריכה להיבחן על בסיס הנתונים שהיו בידי מוקד מד"א ב"זמן אמת" דהיינו, במועד ההזנקה, להבדיל ממידע או נתונים נוספים שהתבררו לאחר מכן עם הגעת המסוק למקום התאונה או הגעת הנפגע לבית החולים… (ועם זאת) נטל הראיה להוכיח את סבירות ההטסה מוטלת על חברות התעופה, בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה'".
בהערה כללית מוסיפים השופטים: "רגולציה נדרשת בהקשר זה, הן במישור קביעת קריטריונים לפינוי מוטס (ויצוין כי נוהלי מד"א אינם תואמים בהכרח את המלצות ועדת שמיס לגבי הקריטריונים לביצוע פינוי מוטס), והן במישור קביעת התעריפים ומקורות המימון של מערך הפינוי המוטס. בהעדר רגולציה המסדירה את סוגיית הפינוי בהיטס של חולים ונפגעים, ונוכח קביעתנו כי המקור הנורמטיבי המעגן את עילת תביעתן של המשיבות הוא חוק ההטבה, הרי שעליהן להוכיח את סבירות ההטבה בכל מקרה לגופו…"
לסיכום מציינים השופטים: "חשיבות קיומו של מערך פינוי אווירי הודגשה הן בדו"ח וועדת שיניין הן בדו"ח ועדת שמיס, ודומה כי אין חולק על כך.
עם זאת, סוגיית מימון קיומו ותפעולו של מערך פינוי מוטס, לטובת כלל ציבור החולים והנפגעים, לא הוסדרה עד היום. מטיעוני שני הצדדים עולה הצורך ברגולציה להסדרת קיומו ותפעולו של מערך הפינוי המוטס, לרבות קביעת קריטריונים לפינוי מוטס, קביעת מקורות המימון לצורך הפעלת השירות, והתעריפים שייגבו מהצרכנים בגין פינוי אווירי של נפגעים. אין לנו אלא להצטרף לקריאת הצדדים להסדרת סוגיה זו בדרך שתבטיח קיומו והפעלתו של השירות ותייתר את התדיינויות בנושא תשלום עבור שירותי פינוי בהיטס".
בסיכומם של דברים קיבל בית המשפט את הערעור של מגדל באופן חלקי וקבע שהיא תשלם לחברות ההיטס 264,298 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית
ע"א 33241-02-15
