בתום שלוש שנים של ספקולציות חשפה הלילה (ו') פיג'ו את היורש של '504 טנדר' האגדי, חשיפה שאפשר לסכם באכזבה קלה עד מתונה: על אף שההימור ההגיוני ביותר היה על שיתוף פעולה עם טויוטה, שיהיה מבוסס על טנדר 'האילקס' המצליח, הטנדר שנחשף בסופו של דבר מבוסס על ניסאן נבארה שהוצג לראשונה לפני 20 שנים.
הטנדר שפיג'ו חשפה הלילה נקרא בפשטות 'פיק-אפ', והוא נושא בגאון את סמל האריה של פיג'ו וממשיך מסורת מפוארת של טנדרים שהסתיימה בשנת 2005 כאשר החברה הפסיקה את ייצורו של 504 בניגריה.
הקשר בין 'פיק-אפ' לבין פיג'ו עצמה לא קיים כלל, אם כי הוא לא פחות הגיוני מאשר טנדר שהיה אמור להיות חלק משיתוף הפעולה שמתקיים בין פיג'ו לטויוטה בתחום כלי הרכב המסחריים.
מאז שנת 2014 מחזיקה חברת דונגפנג הסינית בכ-13% מן הבעלות בפיז'ו-סיטרואן. דונגפנג היא שותפתה הסינית של פיז'ו-סיטרואן עוד הרבה לפני המשבר הפיננסי שפקד את החברה הצרפתית, וכמו מספר יצרניות סיניות גדולות אחרות היא מייצרת בסין דגמים שונים, במפעלים שונים, אשר מבוססים על שיתופי פעולה עם יצרנים זרים שמתחרים זה בזה.
בשנת 2004 רכשה דונגפנג חברה סינית אחרת, בשם Zhengzhou Nissan Automobile (או ZNA) שהיא יצרנית של רכב מסחרי קל, משאית וכלי רכב צבאיים, וכפי שאפשר להבין מן השם שלה זאת חברה שמבוססת על שיתוף פעולה עם ניסאן – המתחרה הגדולה ביותר של טויוטה ביפן. ZNA מייצרת בין השאר טנדר בעל שלדת סולם נפרדת שנקרא Rich, אשר מבוסס על הדור הראשון (D22) של ניסאן נבארה שהושק בשנת 1997 ועבר מתיחת פנים בשנה שבה הופסק ייצורו של פיג'ו 504. ריץ' עבר מתיחת פנים משמעותית נוספת בשנת 2014, ולמרות שפיג'ו עדיין לא פרסמה תמונות פנים רשמיות של ה'פיק-אפ' שלה, ההערכה היא שבפנים נשמר העיצוב של הטנדר המקורי.
כך או אחרת, הטנדר הזה לא רק שלא מיועד להימכר מחוץ לאפריקה, הוא אפילו לא יימכר בכל מדינות אפריקה אלא רק בצפון אפריקה ובמדינות מערב אפריקה שמדרום לסהרה. המכירה עצמה, אגב, תחל בחודש ספטמבר הקרוב. מדינות מעט יותר מבוססות, למשל דרום אפריקה, צפויות לקבל טנדר של פיג'ו רק בשנת 2021, מה שעשוי להעיד על כך שפיג'ו כבר עובדת על טנדר מודרני משלה (מן הסתם כחלק משיתוף פעולה אחר), והוא זה שיהיה היורש האמיתי של 504.
דבר אחד בטוח, גם הטנדר הלא ממש חדש הזה יהיה חסין ועמיד לכל הפחות כמו הטנדרים של פיג'ו, אם לא יותר מכך. מעבר לשלדת הסולם הנפרדת והסרן האחורי החי הוא מוצע בגרסת הנעה אחורית ובגרסת הנעה כפולה עם תיבת הילוכים ידנית בעלת חמישה יחסי העברה ועם תיבת העברה. יש לו מרווח גחון של 21 או 21.5 ס"מ (בהתאם לדגם), והוא מונע על ידי מנוע טורבו-דיזל (הזרקת מסילה משותפת) בנפח 2.5 ליטר שמספק 115 כ"ס וכ-29 קג"מ.
הפינוקים שמוצעים לבעל הרכב החדש כוללים רדיו עם נגן תקליטורים וחריץ USB, מראות מתכווננות חשמלית, שתי כריות אוויר קדמיות, חיישני חניה אחוריים ומערכת ABS לבלמים. גרסה מאובזרת יותר מציעה גם מיזוג אוויר וחלונות חשמליים. הטנדר מוצע אך ורק בתצורת קבינה כפולה, אורכו 5.08 מטרים, מידות מיטת הארגז שלו הן 1.4 מטר על 1.39 מטר, ובאופן רשמי הוא יכול לשאת מטען של 815 ק"ג.
הציפיה לטנדר קצת יותר רציני מבוססת בין השאר על כך שפיז'ו הייתה בעבר שחקנית חזקה מאד בשוק הטנדרים האירופאי וגם בזה האפריקני. לנו זכורים כמובן הטנדרים שהתבססו על דגמי 404 ו-504 שהוכיחו את עצמם כסוסי עבודה רציניים בשנות ה-70 וה-80 והמשיכו לחיות ולסחוב עמוק לתוך שנות ה-90.
ההיסטוריה של פיג'ו בשוק הטנדרים החלה עוד קודם לכן, עם 403 Camionnette-Bâchée משנת 1956, ואם אפשר להסיק מדבריו של ז'אן פיליפ אימפרטו בראיון למגזין 'אוטוקאר' ("הגיע הזמן שנוסיף טנדר אמיתי להיצע, אנחנו יכולים לפתח רכב כזה בעצמנו או להיעזר בקשרים שיש לנו עם יצרנים אחרים כמו טויוטה") הרי שלא מן הנמנע ש'פיק-אפ' הוא רק סנונית ראשונה בדרך של פיז'ו בחזרה לשוק הטנדרים.
