הדור הראשון של פורד ברונקו זכה להצלחה מסחרית מוגבלת יחסית אבל צבר קהל מעריצים שראה בו רכב שטח שימושי, רב-גווני וקשוח. במהלך השנים השתפר ברונקו והשתבח, ולמרות זאת הוא נותר הרחק מאחור לנוכח שינויים ושדרוגים שעברו כלי רכב אחרים בשנות השבעים. החל מאותה תקופה, למרות משבר בדלק, החלה להתפתח נישת ה-SUV וצברה תאוצה. לקוחות רבים החלו להשתמש בג'יפים בחיי היום יום שלהם ולא רק כרכבי עבודה, וזאת לא מעט בזכות כלים חדשים שהושקו באותה עת, ובראשם הדור השני של שברולט בלייזר (K5), דודג' ראם-צ'רג'ר וג'יפ צ'רוקי אשר הציעו ממדים נדיבים ואיכות חיים משופרת לצג יכולות אמיתיות של נהיגת שטח. ברונקו, לעומת כל אלה, אמנם היה קשוח יותר אבל גם ספרטני, ויותר מכל הוא נתפש כמיושן מידי.
פורד התכוונה להציג דור שני ל ברונקו לקראת מודל 74, ואף קיוותה להשיב איתו מלחמה ב'בלייזר' שמכירותיו נסקו באותה עת, ובצ'רוקי וראם-צ'ארג'ר. משבר הדלק הוליד צורך בהשקעה דחופה יותר במכוניות זולות וחסכוניות בדלק, (בהן גם 'פינטו' הנוראית) והתוכניות של פורד עבור ברונקו נאלצו להידחות. בסופו של דבר התאחרה הופעתו של דור שני לברונקו בארבע שנים והוא הושק רק בשנת 1978, ואנשי המכירות של פורד הביטו בעיניים כלות בלקוחות שנוהרים לאולמות של שברולט, שם נמכרו שישה בלייזרים על כל ברונקו.
בחזרה למשחק
גם עם הדור השני של ברונקו לא היססו מהנדסי פורד להעתיק מהמתחרים. כמו שברולט ודודג', גם פורד ביססה את הדור השני של ברונקו על מכלולי הטנדר הקומפקטי שלה, F100, שהושק כדגם חדש לחלוטין בשנת 1975. ברונקו דור 2 התבסס על השילדה של F100 ולכן הוא גדל משמעותית ונכנס לקטגוריית "פול סייז SUV", כמעט כמו מתחריו, עם אורך של 458 סנטימטרים (ארוך בכמעט 70 ס"מ מברונקו המקורי) ובסיס גלגלים של 264 סנטימטרים. מערכת המתלים הועתקה כמעט אחד לאחד מן הדגם היוצא, עם סרן חי דאנה 44 עם קפיצי סליל מלפנים, וסרן חי 9 אינטש של פורד, עם קפיצי עלה, מאחור.
גם העיצוב של ברונקו דור שני נגזר מזה של הטנדר F100, וחלקו הקדמי, עד לקורה שמאחורי הדלתות, היה זהה. כמו מתחריו, ברונקו הציע גרסת מרכב 3 דלתות שבה החלק האחורי היה ארגז פתוח מכוסה בגג קשיח ("הארדטופ") עשוי פירבגלס וניתן להסרה. לקוחות יכלו לקבל את ברונקו החדש עם שני מנועי V8 בנפחי 5.8 ו-6.6 ליטר, אבל באופן מפתיע שניהם הציעו הספק זהה של 160 כ"ס. הבדל ביניהם היה בנתון המומנט. תיבת הילוכים ידנית עם ארבעה יחסי העברה הוצעה כסטנדרט, וכאופציה הוצע תיבת הילוכים אוטומטית עם שלושה יחסי העברה.
ברונקו החדש הציע אמנם יכולת שטח פחות טובה מזה של קודמו, אבל התהדר בתא נוסעים מודרני כמעט כמו של מכונית רגילה באותה תקופה, ובאיכות חיים משופרת שלא נפלה מזה של מתחריו. ההצלחה לא אחרה לבוא. כבר בשנה הראשונה נמכרו כ-77 אלף יחידות של ברונקו דור 2, ובשנה שלאחר מכן הצליח הסוס של פורד להראות לבלייזר את פרסותיו. פורד חזרה למשחק.
מחליפים סוס מנצח
למרבה ההפתעה, קברניטי פורד החליטו להפסיק את ייצור ברונקו דור 2 בסך הכל כשנתיים אחרי השקתו, וזאת מפני שהוא תוכנן מלכתחילה כדור ביניים. באותה עת שקדו מהנדסי פורד על פיתוח דור חדש, שביעי במספר, לסדרת הטנדרים שלה (F Series). לקראת שנת 1980 השיקה פורד, כמעט יחד, את סדרת F החדשה יחד עם ברונקו חדש שהתאפיין בעיצוב ריבועי ומודרני יותר. החידוש הבולט של דור 3 היה מעבר למתלה קדמי עצמאי שהיה בנוי מזרוע רוחבית לכל גלגל בשילוב סרן דאנה 44. כך פתחה פורד יתרון משמעותי מול בלייזר וגרנד ואגוניר שהתבססו עדיין על סרן חי עם קפיצי עלה ארכאיים.
מעבר למתלה קדמי עצמאי העניק לברונקו יתרון בנימוסי הכביש, הגם שאלה באו במידת מה על חשבון יכולת השטח. זה הסתדר היטב עם המגמה הכללית בקטגוריית ה-SUV, שנועדה לענות על דרישת לקוחות לרכב שימושי בחיי היום-יום. היצע המנועים של ברונקו דור שלישי התבסס על מנועי V8 בנפח 4.9 ו-5.8 ליטר, ובהמשך נוסף מנוע שישה צילינדרים טורי עם תיבת הילוכים ידנית למוגבלי תקציב.
למרבה האכזבה, בשנתו הראשונה מכר ברונקו דור 3 פחות ממחצית ממה שמכר הדור השני שלו שנה קודם לכן. במקביל צנחו גם המכירות של בלייזר לרמה דומה, של 40-50 אלף יחידות בשנה, ורמת המכירות הזאת נותרה ללא שינוי לאורך כל שנות השמונים. בשונה מג'נרל מוטורס, שלא טרחה לעדכן את בלייזר ו'ג'ימי', אנשי פורד הקפידו לעדכן את ברונקו באופן צמוד לפיתוח סדרת F, וכל 4 שנים הוצג ברונקו מעודכן על בסיס פורד F150/100 מחודש.
דורות חדשים או מחודשים של ברונקו הוצגו בשנות הדגם 1987 ו-1991. בדור הרביעי, ב-1987, העיצוב נראה מעט יותר אירודינמי, בדומה לשינויי העיצוב שעברה באותה עת גם טאוורוס, ובאותה הזדמנות הוחלפה תיבת ההילוכים הידנית בתיבה עם חמישה יחסי העברה. התיבה האוטומטית עם ארבעה יחסי העברה הפכה כמעט לסטנדרט, אם כי עבור החסכנים בחבורה הוצעה גם תיבת שלושה הילוכים. כל המכוניות צויידו במערכת ABS שפעלה על הגלגלים האחוריים.
הדור החמישי הושק בשנת 1992 ולא שינה הרבה בתחום השלדה (שלא השתנתה מהותית עוד מהדור השלישי) וגם לא בתחום יחידות ההנעה. הוא כן הציג שדרוג משמעותי לבטיחות, כמענה לתקנות פדרליות שנכנסו לתוקף באותה עת. הפגושים גדלו, הותקנו חגורות בטיחות עם שלושה עוגנים, ונוספה כרית אוויר לנהג כסטנדרט, מדגמי 94 ואילך. שנוי משמעותי ביותר היה ויתור על גרסת "הארדטופ", ובדור החמישי כבר אי אפשר היה להסיר את הגג. לקוחות עקשנים עם יכולת טכנית כן יכלו להוריד גג אם כי לצורך זה הם היו חייבים להצטייד מבעוד מועד בכלים ייעודיים, ובכל מקרה זה לא שינה ללקוחות ברונקו שבאותה תקופה היו ברובם יאפים שחיפשו פוזה ולא אנשי שטח או תושבי פרוורים שזקוקים לרכב עם כושר עבירות ויכולת גרירה.
סייח קטן וחוצפן
בשנות ה-80 החליטה פורד ש'ברונקו' הוא מותג חזק מספיק כדי לתמוך במספר דגמים שונים, ואם למישהו זה נשמע מוכר אין זאת אלא מפני שזה בדיוק מה שאנשיה עושים כעת עם ברונקו החדש ו"ברונקו ספורט" שקשור אליו רק מיתוגית אבל לא מכאנית.
בשנת 1983 הושק לצד ברונקו אח קטן שנקרא ברונקו II, וזאת הייתה התשובה של פורד לשברולט S-10 בלייזר/S-15 ג'ימי אשר הוצגו שנתיים קודםן לכן על בסיס הטנדר הקומפקטי של GM – 'סונומה'. ברונקו II של 1983 מבוסס על ריינג'ר – הטנדר הקומפקטי של פורד אשר ממוצב מתחת לטנדרים של סדרה F.
ברונקו II נבנה בתצורת 3 דלתות ללא אפשרות להסרת הגג, ועם אורך כללי של קצת יותר מארבעה מטרים, ובסיס גלגלים של 239 סנטימטרים הוא היה דומה במידותיו לברונקו הקלאסי. פורד הציעה את מיני ברונקו עם מנוע V6 בנפח 4.0 ליטר ואופציה למנוע טורבו דיזל של מיצובישי. באופן מעניין, את ברונקו II אפשר היה לקבל גם בגרסה עם הנעה אחורית בלבד, ובמחיר תחרותי. הרעיון להציע גרסאות הנעה אחורית לדגמי SUV חלחל בשנים הבאות גם אל דגמים ויצרניות אחרות מתוך הבנה שלא כל הלקוחות צריכים הנעה כפולה אלא בעיקר את העיצוב והתדמית של רכב שטח. ברונקו II אמנם "סגר פינה" עבור פורד בפלח השוק של רכבי SUV קטנים וזולים אבל כלל המכירות של רכבי SUV עם מרכב 3 דלתות נבלמו היות שלקוחות העדיפו כלים שימושיים יותר, בתצורת 5 דלתות, כפי שהוכיחה ג'יפ עם הדור השני של צ'רוקי.
כרגיל, לפורד לקח זמן כדי להגיב ובשנת 1991 הושק אקספלורר, שהחליף את ברונקו II והוצע גם עם מרכב 5 דלתות. אקספלורר הציע גרסאות מאובזרות במיוחד ושדרוג משמעותי של תא הנוסעים ולא נראה כמו טנדר ש"סגר מרפסת". מהר מאד הפך הדגם הזה למבוקש כמו שמן שיזוף בחופי קליפורניה, אם כי הצלחתו כירסמה במכירות של ברונקו.
תהליך פרישה
שנות התשעים לא האירו פנים לברונקו. מצד אחד אקספולרר עשה חייל, ומצד שני ג'נרל מוטורס חזרו למשחק עם שברולט טאהו / GMC יוקון המודרני אשר החליפו את בלייזר העתיק והציעו גרסת 5 דלתות "פול סייז" לשמחת הקהל. הדור החמישי של ברונקו שמר על רמת מכירות יציבה של כ-35 אלף יחידות בשנה, אבל אקספלורר, למען הפרופורציות, מכר כ-300 אלף יחידות בשנה, וגם טאהו וג'יפ גרנד צ'רוקי נמכרו בקצב מסחרר. אמריקה התמכרה לדור החדש של רכבי ה-SUV שהיו שימושיים יותר, מפוארים ומפנקים יותר, וברונקו המיושן פשוט לא היה במשחק, מה גם שלא היו לו יכולת שטח יוצאת דופן כמו אלא של הדור הראשון שלו.
הדגם והמותג שקעו לאיטם אל תהום הנשיה עד שבאחר צהריים אחד, ב-17 ביוני 1994, שידרו כל ערוצי הטלוויזיה בארה"ב מרדף משטרתי מוזר ביותר אחרי פורד ברונקו לבן. 95 מיליון צופים ברחבי העולם צפו בשידור חי בכוכב הפוטבול או.ג'י סימפסון נמלט ממשטרת לוס אנג'לס שבאה לעצור אותו באשמת רצח כפול של אישתו ובן זוגה. הברונקו הלבן שבו נהג סימפסון (שכלל לא היה שייך לו) הפך לסוג של אייקון תרבותי. אם לא די בכך, לאורך מספר שנים שבהן התנהל משפטו של סימפסון שודרו קטעים מן המרדף הזה שוב, ושוב, ושוב. אפשר כמובן להתווכח אם הפרסום הלא צפוי הזה עשה טוב או רע לתדמית של הרכב עצמו, אבל קשה להתווכח עם העובדה שזה החדיר עמוק עמוק למודעות את עצם קיומו. אגב, הכלי הספציפי שבו נהג סימפסון נמכר בשעתו למפיק סרטים ידוע תמורת כ-200 אלף דולר, והוא מוצג כעת במוזיאון הפשע באלקטרז ושוויו מוערך ב-750 אלף דולר.
"נחמת העניים" של פורד היא שפרסום המרדף אחרי סימפסון לא יכלה כמעט לפגוע במכירות. פורד אמנם הוסיפה לייצר את ברונקו למשך שנתיים נוספות, אבל היקף המכירות היה כל כך נמוך שאנשיה אפילו לא טרחו להחליף אותו בדגם אחר. לאחר הפסקת הייצור שלו השיקה פורד את 'אקספדיישן' הענק, והוסיפה לחדש ולמכור את אקספלורר במספרים גדלים והולכים. לא מיותר להזכיר, אגב, שאקספלורר עצמו היה מעורב בפרשה הרבה יותר חמורה וקטלנית, עם צמיגי ברידג'סטון המתפוצצים שקטלו יותר מ-300 בני אדם בארה"ב וברחבי העולם בשנים 1996-2000.
רבע מאה לאחר הפסקת ייצורו של ברונקו הוא שב לזירה, והפעם – למרבה השמחה – לא כטנדר בתחפושת אלא ככלי שטח אמיתי שמהווה יורש ראוי לברונקו המקורי. בכל הדורות הקודמים שלו ברונקו לא היה להיט גדול מבחינת היקף מכירות, והוא גם לא פרץ אף משעול חדש מבחינה טכנולוגית ולא חידש באף תחום. ובכל זאת הוא שייך לדור המייסדים של תרבות רכבי השטח וה-SUV האמריקנית, וכעת יש לו אפשרות לכתוב פרק חדש גם בהלכות שטח.
