10 שנים בלי טל שביט. צריך לקרוא את המשפט הזה מספר פעמים כדי לקלוט את משך הזמן שעבר מאז אותו יום ארור שבו הוא נהרג בתאונה מקוממת ומיותרת.
בכל שנה, בתחילת חודש מרץ, שב ומציף אותנו הזיכרון של טל, במיוחד כאשר החבר'ה הטובים נפגשים להעלות זיכרונות. החיים ממשיכים להתגלגל קדימה כסדרם, ולפתע עברו עשר שנים. זה כבר פרק זמן שמעניק לנו פרספקטיבה רחבה, כזאת שמבססת עשרות מונים את כל מה שנאמר ונכתב על טל מאז שנלקח מאיתנו.
אלפי אנשים הכירו וקראו את טל שביט, ועבורם קיים זיכרון כזה או אחר שלו. בינתיים מתגנבת השכחה, הזיכרונות מתעממים, ודור חדש של צעירים שבהם בוערת אהבה מוטורית הגיע לפרקו. דור זה לא ידע את "האורך" ועבורם – לא ממקום של "והגדת לבנך" אלא מתוך תחושת הגעגוע הטבעי שצף בכל תחילת מרץ, יש דברים שחשוב לומר.
אני ואנחנו
יש שנוהגים לספוד בסגנון "אני והמנוח" אך דרכם חוטאת לדבר היות שהיא מתמקדת יותר ב"אני" ופחות במנוח. יתרה מכך: ה"אני" תמיד יתאר קשר אינדיווידואלי, וכשמדובר בטל זה הכי לא רלבנטי שיכול להיות: ההשפעה של "שאביט" הייתה הרבה מעבר ל"אני", והרבה יותר על ה"אנחנו".
אנחנו היינו דור של צעירים עם מחלה מוטורית, ועבור הדור הזה, בימים ההם, טל היה מורה נבוכים. כעת, בעידן האינטרנט, כולם טובעים במידע שמופץ ללא רחמים על-ידי מחלקות יח"צ, בלוגרים, קבוצות דיון, ויקיפדיה ואינסוף אפליקציות. מטיבי דעת פוקדים גם את אתרי העיתונות ששרדו. כולם מעמיסים עלינו שפע של מידע אודות מושאי ההתעניינות והאהבה המוטוריים שלנו, וחלקו אפילו מדויק ואמין. זה לא היה המצב שלושה עשורים אחורה, כאשר ידע הגיע במקרה הטוב מקטלוגים שהתמזל מזלנו לאסוף, מעמוד וחצי של תוכן שהתפרסם בעיתונות הארצית על עמודי נייר אחת לשבוע, או מירחונים שתמורתם פדינו את דמי הכיס שלנו.
טל היה חלוץ. הוא לקח על עצמו משימה ראשונית כאשר יצר תוכן עיתונאי מגזיני חכם, מדויק, מלהיב ואמין אודות התחום הדו-גלגלי, ובעברית. זו הייתה משימה חלוצית במלוא מובן המילה מכיוון שהיא לא התמקדה ביצירת תוכן והבאתו לדפוס, אלא ראשית לכל בקביעת והשרשת מושגי יסוד נכונים מבחינה טכנית ומקצועית. למעשה – טל ברא שפה חדשה במציאות שבה מושגים מוטורים נעו במנעד שבין שפה ארכאית לא ברורה שמבוססת על גרמנית מהולה בבריטית משובשת וצרפתית מעוברתת, ועד לשיבושי לשון של תרגומים לא נכונים וסלנג של חרמני גז.
אנחנו מדברים על עידן שבו אפילו מכשיר פקסימיליה נחשב למותרות, והרכישה של כתבות ממגזינים מובילים בעולם, והתרגום שלהן לעברית בהירה, היה שקול ל"מבצע אנטבה" פובליציסטי. ההצלחה של טל ביצירת תוכן מקצועי, אמין, אינטיליגנטי, ויחד עם זאת צבעוני, מושך, והכי מגניב לעין וללב שאפשר היה להדפיס על נייר כרומו – יכולה הייתה לנבוע אך ורק מן האופי של טל, ולגלם את הניגודיות שבו.
מעל לכל ויכוח
טל הפגין פדנטיות על קוצו של פסיק ושילב אותה עם יכולת לנהל ויכוחים ברומו של עולם. בסופו של דבר הוא זה שהכריע, בין אם מפני שצדק או פשוט מכיוון שהתיש את הטוענים אחרת, והכל בתוך כדי שהוא מנפנף באצבע המורה ותמיד מעמיד אדם על טעותו. מהצד האחר, טל הפגין קלילות מחשבתית ונכונות לכל אתגר – מופרע ויצירתי ככל שהוא – וכך הצליח ליצור עניין גם כאשר היה מדובר בקטנוע המשעמם ביותר או במכונית ליסינג אפורה. יין ויאנג של כתיבה מוטורית.
את הניגודיות הזו טל הביע בכתיבה מלאת אופי, הן על מכוניות והן על אופנועים, והייתה לו יכולת להתלהב באותה מידה ממכונית על חדשה של למבורגיני, צ'ופר עבודת-יד שהורכב בסדנא עלומה, אופנוע סופרבייק עתיר טכנולוגיה, או 'טרנספורטר' עתיק משנות ה-60. בשיחות אחד על אחד נשפך ממנו ידע אינסופי, אבל לעולם לא ממקום של התנשאות.
בעידן שבו אנשים קנו עיתונים בזכות כותבים – טל היה הנביא של העיתונות המוטורית הדו-גלגלית, יורש מודרני וממוקד מוטורית של עזריאל קרליבך. הדמיון בין שני אלה גדול יותר מן העובדה ששניהם הסתלקו מוקדם מידי.
המון דברים קרו בעשור האחרון, ונדמה שמה שחסר לנו יותר מכל הם הפרספקטיבה ו"מבט העל", כשם טורו המאוחר של טל. 10 שנים הן שנות דור בעולם המוטורי. יצרניות רכב קמו, נפלו, התאחדו ונפרדו. אופנות באו הלכו ואנחנו בעיצומו של עידן שבו משנות מהפכות טכנולוגיות את העולם. אפילו 'בימוטה' האגדית חזרה לחיים.
עבורנו, שהתחככנו ב"אורך", עולה תהיה בכל התרחשות כזאת: מה היו התובנות של טל"ש לגבי נושא זה או אחר? אילו דיונים היו מתפתחים איתו לגביו? בשונה מטרחנים זקנים שתמיד בטוחים שהקדמה דפקה את כל מה שהיה טוב בעבר – לטל היו תמיד חיבה וצימאון לטכנולוגיות חדשות.
מדהים לחשוב על מה טל היה אומר אודות הספורט המוטורי בישראל, לאחר שנים רבות שבהן פעל לקידומו, מעניין לדעת מה דעתו על תרבות הרכיבה שהוא כל כך התאמץ להטמיע. מצד אחד – נהגים ישראלים מצליחים היום כל כך בזירה הבינלאומית, ולנו יש סוף סוף שלושה מסלולי מירוצים מאושרים. מצד שני – תחום הבטיחות בדרכים מעולם לא היה כל כך מוזנח. לא פחות מעניין לשמוע את דעתו של טל"ש אודות מצב המדיה בארץ ובעולם.
מצד אחד, קשה לדמיין את שאביט מככב בסרטוני טיקטוק, ומצד שני – כמי שתמיד צעד עם הזמן ולפעמים אף הקדים אותו הוא בוודאי היה מפתיע אותנו. מסקרן לדעת כיצד היו מתקבלים היום הגיגי האורך באדפטציה מודרנית. אפשר להיות בטוחים שביום שבו תוזרם מדיה מן העולם הבא – טל"ש יהיה שם, ויהיו לו דברים מעניינים לשתף בהם. עד אז נותר לנו לזכור, להזכיר, ופשוט להתגעגע לאורך שלנו שרוכב על בימוטה בשדות האספלט הנצחיים.
