סמיואל לנגהורן קלמנס, הסופר והסטיריקן האמריקני שידוע בשם העט מארק טוויין, אמר פעם: "לפעמים אני תוהה אם העולם מנוהל על ידי אנשים חכמים שמהתלים בנו, או על ידי טיפשים שבאמת מתכוונים לכך". המשרד לביטחון הפנים, ומשטרת ישראל, החזירו אתמול (ה') לפעולה את מצלמות המהירות האלקטרוניות מסוג א-3, וכך הדגימו לנו כיצד מנוהלת רשות ציבורית בישראל על ידי "טיפשים שמתכוונים לכך". מפני שכל מי שמכיר לעומק את פרויקט מצלמות המהירות לא יכול אלא להתפעל מתפארת טיפשותם של רוב מי שאי פעם קידמו אותו, ולא פחות מכך של כל מי שלא מנסים למנוע אותו.
בשורה תחתונה, מצלמות המהירות שהותקנו בישראל גרמו עד היום למותם בתאונות של לפחות כמה עשרות בני אדם ולפציעתם של מאות נוספים, עלו לאזרחי ישראל מאות רבות של מיליוני שקלים באופן ישיר, ובנוסף לכך גם גרמו למשק ולכלכלה נזקים בהיקף של מיליארדי שקלים. למרות כל זאת, כאילו כדי להוכיח את אמרתו המפורסמת של אלברט איינשטיין לפיה "יש רק שני דברים אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית, ולגבי הראשון אני מסופק" – הטיפשים התורנים במשטרת ישראל ובפרקליטות הוכיחו אתמול שהאגו שלהם חשוב יותר מן השכל הישר: במקום לגרוט את הפרויקט הזה הם החליטו להחיות אותו מחדש.
סקירת ההיסטוריה של מצלמות המהירות בישראל, החל מן היום האומלל שבו עלה הרעיון בשנת 1996 ועד אתמול, מעניקה לכולנו הדגמה מאלפת לא רק לדרך שבה טיפש זורק אבן לבאר ועשרות טיפשים קופצים אחריה – כלומר לא רק לפרויקט האומלל הזה בפני עצמו – אלא בעיקר למנטליות שמאפיינת את ההתנהלות של לא מעט עובדי ציבור ומשרדי ממשלה בישראל, לרמה הרדודה והמייאשת של חברי כנסת שאמורים לפקח על הפעילות הזאת, ולחוסר הנכונות של מערכות ציבוריות בישראל לשקף את פעולותיהן לציבור או לתחקר את עצמן.
נוסף לכשל הניהולי של משרדי הממשלה שעסקו בפרויקט המצלמות – נחשפנו בשנתיים האחרונות לעניין אחר, חמור אף יותר, וזאת תרבות השקר של משטרת ישראל ושל מכון התקנים הישראלי. אלה, בגלל שאינן מטופלות, מהווה לא פחות מאשר סכנה אמיתית לדמוקרטיה שלנו.
קיצור תולדות הטיפשות הישראלית
מצלמות לאכיפת מהירות פועלות בעשרות מדינות בעולם ומניבות מאות מיליארדי שקלים בשנה לקופותיהן של הרשויות שמציבות אותן, ושל חברות מסחריות שמייצרות ומפעילות אותן. למרות זאת, לא קיים בעולם אף מחקר אובייקטיבי שמוכיח באופן מובהק שלמצלמות המהירות הנייחות יש תרומה חיובית לצמצום מספר התאונות והנפגעים. נהפוך הוא: במספר מדינות הסתבר שהמעבר מאכיפת משטרה גלויה וסמויה לשימוש במצלמות מהירות נייחות גרם לעליה במספר התאונות והנפגעים, ומדינות אחדות אף מצמצמות את היקף הפרישה של מצלמות כאלה.
הרעיון להתקין מצמות אלקטרוניות "יעילות" בישראל החל להתגלגל במשרד התחבורה הישראלי באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, ומי שדחפו אותו היו לוביסטים של חברות מסחריות לצד "מומחי בטיחות בדרכים" מטעם עצמם אשר בחרו להתעלם מנתונים שכבר היו ידועים באותן שנים בעולם. כך או אחרת, ההצדקה הרשמית לפרויקט הזה הייתה שהוא אמור לתרום לבטיחות בדרכים באמצעות הפחתת מהירויות הנסיעה – מה שמציב אותו באופן טבעי ב"מגרש" של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (ונכון לאותו פרק זמן מדובר בגוף שקדם לגוף הנוכחי שנושא את אותו שם).
כרגיל בפרויקטים מורכבים בישראל, גם פרויקט זה נדחה במשך לא מעט שנים ובסופו של דבר זכה לדחיפה וחיים חדשים עם הקמת הרשות הלאומית החדשה, הנוכחית, לבטיחות בדרכים – בעקבות "דו"ח ועדת שיינין" ובדחיפה מאסיבית של עמותת 'אור ירוק'. לנוכח ההתנגדות המקצועית והציבורית לראות בפרויקט זה פרויקט בעל ערך בטיחותי הוחלט להטיל על הרשות הלאומית החדשה לחקור את האפקטיביות ואת העלות-תועלת של מצלמות מהירות נייחות עוד לפני שהפרויקט ייצא לפועל, אולם דבר זה לא בוצע עד היום.
בתחילת שנות ה-2000 התקבלו שתי החלטות הרות גורל: פרויקט מצלמות המהירות הוצא מידי משרד התחבורה והרשות הלאומית והופקד בידי המשרד לביטחון הפנים, והתקציב של הפרויקט הזה נלקח מתוך "קרן הבטיחות" אשר מומנה בעבר מביטוח החובה של בעלי הרכב בישראל – ואלה כספים שנועדו במקור כדי לשפר את הבטיחות על הכבישים. כך – עוד לפני שנולד – גרם פרויקט המצלמות לנזק כפול: הגורם שהוביל אותו הוא משרד שלא אחראי לבטיחות בדרכים אלא לאכיפה, והכסף שמימן אותו לא שימש למטרה המקורית לשמה הוא נגבה – שהיא הגברת הבטיחות.
לאחר הקמת הרשות הלאומית הנוכחית, בשנת 2007, הוטל עליה לבצע "מחקר מלווה" לפרויקט המצלמות. מחקר כזה לא החל אלא עד לאחר בחירת הזכיין, בחירת הציוד, ותחילת ההצבה של עשרות מצלמות מהירות. כאשר בוצע לבסוף מחקר כזה הוא הניב תוצאות "לא מובהקות" בלשון המעטה – ובכל מקרה הוא לא הוכיח כל שיפור בבטיחות בדרכים או בהפחתת מספר הנפגעים.
לקריאה נוספת: הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים: מצלמות המהירות לא הורידו את מהירות הנסיעה בכבישים
לאחר הצבת כמה עשרות מצלמות ברחבי הארץ כבר היה ברור לכל מי שעיניו בראשו שמדובר בפרויקט שלא תורם לבטיחות אבל "מפציץ" את אזרחי המדינה במאות אלפי דוחות ופוגע בעיקר בנהגים נורמטיביים עם עבר תעבורתי נקי. לנוכח מחאה ציבורית הוקמה "ועדה ציבורית" בראשות השופט בדימוס עזרא קמא, אלא שרוב רובם המוחלט של חברי הוועדה היו אנשים שעסקו בפרויקט הזה בעצמם, או כאלה שתמכו בו מלכתחילה. אף אחד מחברי הוועדה לא היה אדם שהתנגד לפרויקט.
למרות זאת, "ועדת קמא" מצאה שכל המצלמות שהוצבו עד לתחילת פעילותה לא הוצבו בהכרח בהתאם לשיקולי שיפור הבטיחות (שלא לומר – הוצבו במקומות שבהם הן יכולות לייצר כמה שיותר דוחות), ודרשה ממשטרת ישראל לשקף לציבור באופן קבוע את השיקולים לפיהם ייבחרו בעתיד המיקומים של מצלמות חדשות. מיותר לציין שהמשטרה לא טרחה ליישם את המלצות ועדת קמה עד היום, ודוח הוועדה מעולם לא נחשף לציבור עד שחשפנו אותו אצלנו כאן.
לפני תחילת הפרויקט הזהירו מספר צדיקים בסדום מפני הסיכון של אכיפה באמצעות מצלמות נייחות וטענו שהפרויקט יגרום לעליה, ולא להפחתה, במספר התאונות והנפגעים. קברניטי הפרויקט, כמו גם אנשי משרד התחבורה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, וכן כל חברי הכנסת שעסקו בנושא – בחרו להתעלם מן האזהרות. למרבה האסון – זה בדיוק מה שקרה: ככל שהתקדמה פרישת מצלמות המהירות בישראל כך חלה גם עליה במספר התאונות, ההרוגים והנפגעים. כמובן שזה לא גרם לאף אחד במשרד התחבורה לעשות מעשה, מכיוון שכידוע "אין שכל – אין דאגות", או, כפי שכתב הזמר והמשורר אבנר שטראוס – "חכם כשהוא לא מצליח אומר איזה טיפש הייתי, טיפש כשהוא לא מצליח אומר לא היה לי מזל".
בשלהי חייה החוקיים של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, אי שם בשנים 2014-2017, החלו קברניטיה להביע באופן רשמי פקפוק ביעילות פרויקט המצלמות, ובין השאר התנגדו לו המדען הראשי של הרשות ויושב הראש שלה. קולם של אלה לא נשמע, אולי מכיוון שבשלב זה מצלמות המהירות כבר הפיקו מאות מיליוני שקלים של הכנסות לאוצר המדינה.
טיפשות, רשעות ורמאות
רק בחינה רצינית ועמוקה של מסמכים פנימיים במשרד התחבורה ובמשרד לביטחון הפנים, אולי במסגרת ועדת חקירה ממלכתית, תאפשר לכולנו לדעת אם פרויקט א-3 של המשרד לביטחון הפנים נגוע רק בטיפשות, כלומר אם נכונים לגביו דבריו של אלברט איינשטיין לפיהם "כל טיפש יכול לדעת. הנקודה היא להבין", או שהוא פרי מורעל של מניעים ושיקולים זרים ומושחתים. האם ייתכן, למשל, שמישהו או מספר אנשים דאגו יותר לרווח הכלכלי של מספר חברות מסחריות כאשר ניסחו את המכרזים ובמהלך ביצוע הפרויקט מאשר לטובת הבטיחות בדרכים? בהיעדר אפשרות להוכיח מחשבה או מעשים מושחתים (פלילית או ציבורית) אין לנו אלא לאמץ את המשפט האלמותי של סופר המד"ב רוברט היינלין בנובלה "ההיגיון של האימפריה": "לעולם אל תייחסו לרשעות את מה שמוסבר בצורה מספקת על ידי טיפשות".
למרבה הצער, אי אפשר ליישם הערכה מקלה כזאת על פעולותיהם של מכון התקנים הישראלי ושל משטרת ישראל – וזאת כבר תוצאה ישירה של המשפט המפורסם שניהל הצוות של עו"ד תומר גונן בבית המשפט בעכו. אחת מתוצאות הלוואי המפחידות ביותר של פרויקט מצלמות המהירות היא חשיפת תרבות של שקר וטיוח במכון התקנים – בכך שהנהלת המכון התאמצה, ועדיין מתאמצת, להגן על אילן כרמית שהעיד עדות שקר בבית משפט. במקום להוקיע את כרמית ולהתנער ממנו בחרו אנשי המכון שאמור לייצג את אמות המידה המדויקות והטהורות ביותר להשקיע משאבים ציבוריים בהגנה מי שעדות השקר שלו מייצגת זלזול במערכת המשפט ובאזרחי ישראל.
הצצה ראשונה אל תרבות השקר של משטרת ישראל סביב מצלמות המהירות הוענקה לנו לראשונה על-ידי מבקר המדינה בדוח חמור מאד שפורסם בשנת 2016, ובין עובדות רבות אחרות שעולות ממנו הסתבר שהמשטרה השביתה, בפועל, חלק ממצלמות המהירות היות שלא הצליחה להתמודד עם המספר העצום של דוחות שהופקו על-ידם, וכן שדוחות רבים כנגד אנשי משטרה ומקורבים נמחקו "בתוך הבית".
אבל אף אחד לא הכין אותנו לגילויים מעוררי הבחילה שהתגלו במהלך המשפט בעכו תודות לנחישותם של עו"ד גונן וחברי הצוות שלו. צוות ההגנה חשף, למעשה, את הדרך הנלוזה שבה התאמצו מכון התקנים ומשטרת ישראל לעוור את עיני המחוקק והציבור עם תקן ישראלי מצוץ מן האצבע למצלמות המהירות, וכיצד נהנה מכון התקנים מהכנסה קבועה של מיליוני שקלים מבדיקות תקופתיות שמבוססות על מכשיר דמה שיוצר על-ידי היצרנית של מצלמות המהירות.
לקריאה נוספת: בלעדי: פרשת "דיזלגייט" של מצלמות המהירות האוטומטיות בישראל
למרבה הזוועה, כל מה שנכתב עד לכאן מתגמד יחסית לשערוריה הגדולה ביותר שהחלה להיחשף במהלך המשפט בעכו, וקיבלה לימים אישור של השופט בדימוס דוד רוזן. עו"ד גונן וצוותו חשפו מעשים חמורים ביותר, ספק פליליים, של בכירים במשטרה – וכאן כבר לא מדובר בטיפשות אלא ברשעות וברמאות שאין מקומם המערכת הציבורית, ובוודאי שלא במערכת אכיפת החוק.
לקריאה נוספת: השופט רוזן: התביעה המשטרתית שיקרה בנוגע לאמינות מצלמות המהירות
מיותר לציין שהשר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, האיש ש"במשמרת שלו" התרחשה הנבלה הזאת, לא טרח לנקות את המערכת או אפילו להתבטא כנגד ממצאיו של השופט דוד רוזן – ובכך הוא נושא באחריות מיניסטריאלית להשחתת המנגנון המשטרתי.
לקריאה נוספת: חמש הערות על מצלמות המהירות ושקרים כנגד האזרח
גם הציבור טיפש, ולכן ישלם
אתמול (ה') פרסמה דוברות אגף התנועה הודעה סתומה אשר צוטטה בהרחבה ברוב כלי התקשורת, ובה נכתב ש"בחודשים האחרונים פעלה המשטרה בתאום מלא עם פרקליטות המדינה לקבלת חוות דעת מקצועיות מכלל הגורמים הרלוונטיים, על מנת לבסס את אמינות ודיוק מערכת א-3 במישור המשפטי. לאחר קבלת כל חוות הדעת הנדרשות נמצא כי מערכת א-3 אמינה ומדויקת, וניתן אישור מפרקליטות המדינה לחדש את האכיפה ובהתאם לחזור ולהנפיק דו"חות. לאור האמור, תחודש באופן מלא האכיפה באמצעות המצלמות אשר ימשיכו להיות חלק מסל האמצעים הרחב שבשימוש המשטרה במשימתה החשובה – להיאבק בקטל בכבישים ולהציל חיים!"
לא מיותר לציין שדוברות המשטרה לא פרסמה אף לא אחת מ"חוות הדעת הנדרשות" אשר מוכיחות לטענת המשטרה ש"מערכת א-3 אמינה ומדויקת". זה לא מפתיע: אנשי המשטרה סבורים כנראה שכל הציבור מטומטם, ובעיקר שרוב העיתונאים מטומטמים ולכן לא ישאלו את השאלות הנכונות. האמת היא שמבחינה זאת יש לאנשי המשטרה על מה להתבסס. לא מעט אנשי תקשורת אשר כיסו עד היום את פרשת מצלמות המהירות הוכיחו שהם לא חרוצים במיוחד או לא חכמים במיוחד, או שהם מוכנים לבלוע כל שקר שהמשטרה מספרת להם.
הדוגמא הבולטת ביותר בהקשר זה היא אותו "דוח טכניון" מסתורי שמשטרת ישראל הזמינה, ואשר לטענתה אמור היה להוכיח את אמינות מצלמות המהירות. רוב העיתונאים שכיסו את הסיפור קיבלו בעבר את טענת המשטרה לפיה באמת יש דוח כזה ושהוא באמת מכשיר את אמינות המצלמות, והם פרסמו את הודעות המשטרה מבלי לאמת אותן. המדהים הוא שמשטרת ישראל התייחסה לדוח הטכניון – אשר מומן מכספי ציבור – כאילו שמדובר ברכוש פרטי שלה ושזכותה להסתיר אותו מן הציבור. אנשי המשרד לביטחון הפנים סרבו בשלב ראשון לחשוף את דוח הטכניון אפילו במסגרת בקשה מיוחדת לפי חוק חופש המידע.
הייתה להם סיבה טובה. כפי שחשפנו כאן, דוח הטכניון לא רק שלא מכשיר את אמינות המצלמות אלא בדיוק להיפך: הוא מוכיח לכאורה את חוסר אמינותן!
במצב דברים זה – גם אם יש כעת בידי המשטרה ממצאים או דוחות אחרים – ראוי היה להתייחס בקצת יותר כבוד לציבור הישראלי. המשטרה, במקום לשחרר הודעה לאקונית לעיתונות, צריכה הייתה לכנס מסיבת עיתונאים ולהציג את הממצאים שלה באופן גלוי, שקוף וברור, ובאותה הזדמנות גם להיות מוכנה לענות לשאלות קשות שעולות מן ההתנהלות שלה בשנים האחרונות.
פתגם איטלקי עממי אומר ש"האמא של המטומטמים תמיד בהיריון", וזה אולי מה שמנחה את הממשלה הזמנית הנוכחית ואת השר גלעד ארדן ואת אנשי המשרד לביטחון הפנים. מבחינתם לא נראה להם שעניינים פעוטים כמו בטיחות בדרכים או הרוגי תאונות יכריעו בדרך כזאת או אחרת את עתידם הפוליטי או המקצועי, והם חושבים שהציבור הישראלי מספיק מטומטם כדי לבלוע כל "לוקש" שהמשטרה מוכרת.
למרבה הצער, הדבר המקומם ביותר בהודעת המשטרה הוא הטענה לפיה "המצלמות ימשיכו להיות חלק מסל האמצעים הרחב שבשימוש המשטרה במשימתה החשובה – להיאבק בקטל בכבישים ולהציל חיים!" במציאות – עד היום, למרות משך הזמן הארוך שחלף, המשטרה – או כל גוף אחר – לא הצליחו להוכיח כל קשר בין מצלמות המהירות לבין הצלת חיים אלא בדיוק להיפך: בתקופה שבה המצלמות הוצבו ופעלו ניכרה עליה עקבית במספר התאונות והנפגעים, ומרגע שהמצלמות הושעו מפעילותן, והמשטרה החלה לפעול בדרכים אחרות – חלה ירידה במספר התאונות והנפגעים. אלה נתוני האמת שמשטרת ישראל והשר גלעד ארדן מעדיפים שלא תדעו, מפני שכפי שאמר מארק טוויין: "מה שעלול לסבך אותנו זה לא מה שאנחנו לא יודעים, אלא מה שאנחנו יודעים בוודאות שהוא פשוט לא נכון".
