ברק משולם, שוטר משטרת ישראל, נהרג אתמול (א') בעת שניסה לעצור גנב רכב על כביש 4 בשרון. 17 שוטרים ומתנדבים נוספים נפגעו בשנים האחרונות בפעילות מבצעית כזאת, ולמרבה הזוועה אף דבר לא ישפר את המצב אם לא נפעל יחד ונחסל את גניבות הרכב בישראל.
מותו המיותר של משולם נוסף לא רק אל מותם ופציעתם של שוטרים ואזרחים תמימים אלא גם אל עשרות בני אדם אחרים שנפגעים מידי שנה בגלל אלפי מכוניות לא ראויות לנסיעה וכאלה עם כשלים בטיחותיים חמורים אשר עלו על הכבישים בגלל התעלמות הממשלה מתעשיית הפשע של גניבות רכב – וכל זה עוד לפני שדיברנו על הנזק הכלכלי האדיר ועל הפגיעה בתחושת הביטחון של כלל אזרחי ישראל.
האם גניבות רכב בישראל הן גזירת גורל שצריך פשוט להשלים איתה? ממש לא.
האם אפשר למנוע כמעט לגמרי את גניבות הרכב? בוודאי שכן.
האם ישנם אנשים בישראל שיכולים למנוע את גניבות הרכב ולא עושים את זה? בהחלט, ומיד גם תגלו מי הם.
האם יש משהו שאנחנו – כלל הציבור ובפרט בעלי רכב – יכולים לעשות כדי למגר את גניבות הרכב בישראל? כן, בהחלט.
בכתבה זאת נגלה את אחד הסודות הגלויים ביותר במדינות ישראל – שהוא ההימנעות של הכנסת והממשלה מפעולה אפקטיבית כנגד גניבות הרכב, נתאר את התופעה ואת הגופים שמרוויחים ממנה מבחינה כלכלית, נסביר כיצד אפשר לפתור את הבעיה מהר מאד ובאופן כמעט מוחלט, ונסביר גם מה כל אחד מאיתנו יכול לעשות כדי שזה יקרה ממש בקרוב. כן – אפשר לחסל את גניבות הרכב בישראל, ואפשר לעשות את זה בתוך מספר חודשים בודדים.
סוד גלוי
במסמך פנימי שחיברה משטרת ישראל עוד בשנת 2008, ופורסם בזכות חוק חופש המידע, יש פרק שכותרתו "מאפייני תופעת גניבות רכב" שבו נכתב בין השאר כך: "מזה שנים הפכו עבירות גניבת כלי רכב לתופעה נרחבת ביותר, המתבטאת בעשרות אלפי אירועים מדי שנה… היקפן של העבירות, הנזקים שהן גורמות והסיכון הגלום בהן… פוגעים באופן ישיר בביטחון הציבור ורכושו, בסדרי החברה, בזכויותיהם היסודיות של יחידיה לחיים מוגנים ותקינים, ובאמון הציבור במערכות אכיפת החוק… עבירות גניבת כלי רכב טומנות בחובן סיכון טבוע כי הן יבוצעו באלימות, תוך סיכון חיי אדם, או שלמות גופו… כדוגמת האירוע הרצחני בפתח תקוה שבו גנב הרכב הופתע ע"י צעירה בעלת הרכב, ובתגובה דקר אותה, גנב את הרכב יחד איתה והפקירה לדמם למוות במקום נטוש. במקרים רבים הקרבנות הם תינוקות שהושארו ברכב למספר דקות, והרכב נגנב…
סיכון נוסף לחיי אדם הטבוע בעבירות גניבת כלי רכב נעוץ… בנהיגה של העבריין תחת החשש והלחץ שמא ייתפס בכל רגע בהכרח גורמת לו לנהוג בקלות ראש ובפזיזות, המסכנת את המשתמשים בדרך. הדברים מקבלים משנה חומרה, כאשר מתבצע מרדף אחרי העבריין, והוא נמלט תוך סיכון מודע למשתמשים בדרך. רוב העבריינים נוהגים ללא רישיון ועובדה זו מחמירה את הסיכון הנובע מהם. כמו כן, בנהיגה ללא רשות הבעלים אין תוקף לביטוח הרכב, והציבור כולו נאלץ לשאת בנזקים הנגרמים עקב כך…
סיכון לפעילות חבלנית עוינת – לאורך שנים התפתח בתחום המסחר ברכוש הגנוב בכלל ובכלי רכב גנובים בפרט, שיתוף פעולה בין עבריינים מישראל, המזמינים חלקי חילוף לכלי רכב, לבין פלשתינאים… "שיתוף הפעולה" בין העבריינים הישראלים לבין תושבי השטחים יוצר פוטנציאל של ממש לסיכון בטחוני ומקים פלטפורמה לפעילות חבלנית עוינת – במסגרת זו יכולים כלי רכב שנגנבו מישראל, לשמש כמכוניות תופת, או אמצעי להסעת מחבלים מתאבדים ליעדים וכדומה…
נזק נפשי – הפגיעה הנפשית באה לידי ביטוי בפגיעה בשגרת חייהם של הקרבנות, הנאלצים לחרוג משגרת חייהם המיידית ולהתמודד עם נזקי גניבת רכבם – פנייה למשטרה, לחברת הביטוח, רכישת רכב חדש וירידה לטמיון של כל עמלם וחסכונותיהם".
בהמשך המסמך מתוארים הנזק הכלכלי הרב לאזרחי המדינה ולהכנסות המדינה ממיסים, התופעה המסוכנת של דרישת כופר מבעלי רכב, השימוש המסוכן בחלקי רכב גנוב ועוד – אבל למרות כל זאת בולטת עובדה מקוממת שמוזכרת בתחילת אותו מסמך: "מהנתונים", כך נכתב שם, "עולה כי בממוצע על כל 65 אירועי גניבת רכב הועמד לדין ונדון נאשם אחד בלבד".
שש שנים לאחר כתיבת המסמך המשטרתי הזה פרסם מבקר המדינה דוח שכותרתו " טיפול המשטרה ומשרדי הממשלה בתופעת גנבות כלי רכב", והוא נפתח במילים: "גְנֵבָת כלי רכב היא תופעת פשיעה כלל-ארצית הפוגעת בקניינו של האזרח, בתחושת הביטחון האישי שלו ובכלכלת המדינה". מבקר המדינה חזר על מה שכולם, כולל משטרת ישראל, יודעים ("אחד הגורמים המרכזיים לגנבות כלי הרכב הוא הביקוש הרב לחלקי חילוף…"), והזכיר שלפי נתונים בינלאומיים ישראל דורגה במקום הרביעי והלא מכובד בין המדינות שבהן מספר גנבות כלי הרכב לנפש הוא הגדול ביותר. אם לא די בכך – שיעור כלי הרכב הגנובים שנמצאו בישראל קטן במידה ניכרת משיעורם במדינות אחרות, ושיעור הפיענוח של תיקי חקירה בגין גנבות כלי רכב הוא בין הנמוכים. נכון לאותם ימים, כ-94% מתיקי החקירה בגין גנבות רכב בישראל נסגרו בלי שפוענחו, ורק באחד מכל כ-17 תיקים שכן פוענחו הוגש כתב אישום.
כדי להיאבק בגניבות הרכב הקימה משטרת ישראל בשנת 1998 את יחידת אתג"ר (איתור ותפיסת גנבי רכב) אבל זו נסגרה כעבור 6 שנים, לא לפני ששינתה את המיקוד שלה למאבק בסחר בנשים. זינוק חד בגניבות רכב באותה תקופה הביא להקמתה מחדש של אתג"ר בשנת 2006, אבל בשנים האחרונות שוב שונה המיקוד שלה: בשנת 2019 היא החלה להיאבק בתופעת האמל"ח הלא חוקי, בשנת 2020 היא הוסבה לטיפול בהתקהלויות קורונה, ובשנה שעברה הוסבה יחידת אתג"ר לטיפול בפשיעה במגזר הערבי.
שתיקת הח"כים
כנסת ישראל, בעקבות מספר ועדות ממלכתיות שבחנו את הנושא, חוקקה עוד בשנת 1998 את "חוק הגבלת השימוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת גניבות)", וזאת לאחר שכולם הבינו שגניבות רכב נועדו בעיקר כדי לספק ביקוש לחלקי רכב גנובים – במיוחד לצורך תיקוני נזקי תאונות. לו חברי הכנסת פעלו אך ורק למען כלל הציבור, ולא היו חשופים ללחצים של לוביסטים, הם היו מחוקקים חוק שיגדיר את כל מערך הפשיעה – על כל רבדיו – כפעילות פלילית. חוק כזה יטיל אחריות אישית וענישה משמעותית על כל מי שקשור לגניבות הרכב ולסחר בחלקים גנובים בין אם במעשה או במחדל, ויעניק לרשויות המדינה סמכויות ביצוע מתאימות. "חוק הגבלת השימוש" עבר מאז מספר עדכונים ושינויים וגם כעת קל להבחין שרוב סעיפי הענישה, ובוודאי אלה שכרוכים במאסר, נוגעים אך ורק ל"חיילים בשטח" – מי ש"מזיזים את הברזלים", אבל לא ב"מושכים בחוטים" – אותם ארגונים ואנשים שגורפים את הכסף הגדול בתעשיית הפשע הזאת. גם כך, הענישה המרבית לפי חוק זה היא 3 שנות מאסר (במקביל, מי שמבצע את גניבת הרכב עצמה חשוף לעד 7 שנות מאסר), אבל מי שנושאים באחריות לצד הכלכלי של מיזם גניבות הרכב צפוי לכל היותר לקנס כספי – וזה במקרה הנדיר שמישהו בכלל טרח לחקור ולהעמיד אותו לדין.
מקוצר היריעה לא נתעמק כאן יתר על המידה בתרומה של שיטת ה"אובדן להלכה" של חברות הביטוח לתעשיית הפשע אלא רק נתאר אותה. כאשר מכונית מבוטחת נפגעת בתאונה ושמאי רכב מעריך שעלות הנזק לא מצדיקה תיקון – חברות ביטוח נוהגות לפצות את המבוטח ו"לקנות" ממנו את שרידי הרכב יחד עם רישיון הרכב כדי למכור אותם לסוחרים. כך הן מקבלות סכום גבוה יותר תמורת שרידי הרכב ביחס למצב שבו השרידים היו נשלחים לפירוק ללא רישיון בתוקף. במקביל, גם חברות ליסינג שלא מבטחות את כלי הרכב שלהם נוהגות באותו אופן ומוכרות שרידי רכב יחד עם רישיונות פעילים. לכאורה, "חוק הגבלת השימוש" אמור היה לוודא שבעת תיקון מכונית כזאת לא ייעשה שימוש בחלקי רכב גנובים, אבל לחצים שהופעלו על חברי הכנסת בעת חקיקת החוק עיקרו אותו.
מבקר המדינה בדק בין השאר את רישומי המשטרה לגבי חברות הביטוח ומצא שהן מחלישות מאד את מטרת החוק, שהיא צמצום "המניע הכלכלי לשימוש בחלפים גנובים המשמש תמריץ לגנבת כלי רכב". המבקר מתאר שהמשטרה גילתה בחברות הביטוח "מאות ליקויים הנוגעים לאישורים…" ובעיקר ש"עלותם הממוצעת של התיקונים של כלי רכב שהיו במצב של אבדן להלכה היו בשיעור של כ-15% מהעלות שנקבעה בחוות הדעת של שמאי רכב. נתונים אלו מעוררים חשש כי איכות התיקון של כלי הרכב הייתה נמוכה, וכי החלפים ששימשו לשיקומם מקורם בכלי רכב גנובים". במילים פשוטות: כולם מבינים ששיטת ה"אובדן להלכה" של חברות הביטוח היא הדלק שמניע את תופעת גניבות הרכב (יחד עם מכירת פגרי מכוניות של חברות ליסינג לסוחרי מכוניות), אבל למרות שמדובר ב"ישראבלוף" לאף אחד לא אכפת.
המשטרה, למשל, אשר מצאה ממצאים שמדברים בעד עצמם, אפילו לא טרחה לדווח עליהם למשרד התחבורה, ואילו "מנגנוני הבקרה, האסדרה והאכיפה של המשטרה ומשרד התחבורה, האמורים להתמודד עם מניע פשיעה זה, אינם יעילים דיים ואינם מביאים למיגור או להפחתה ניכרת של גנבות כלי הרכב… תהליך השיקום (של רכב שעבר "אובדן להלכה" – ג.מ.) מתבצע באופן העלול אף לגרום לסכנת חיים".
בנוסף, המבקר מצא בשעתו ש"מידע על כלי רכב שהיו מעורבים בתאונה אינו נגיש לציבור", וזאת למרות שברור מאליו, כפי שציין המבקר, שמידע כזה "חשוב שיהיה נחלת הכלל על מנת לאפשר לרוכש פוטנציאלי של כלי הרכב לקבל החלטה מושכלת על בסיס מידע מלא".
כשנה וחצי לאחר פרסומו התגלגל דוח המבקר לוועדה לביקורת המדינה, שם דשו בו שלושה חברי כנסת מפוהקים, אבל במבחן התוצאה שום דבר לא השתנה. יחידת אתג"ר, כאמור, יצאה לטפל בנושאים אחרים, הכנסת לא שבה לדון באמצעים למיגור גניבות הרכב, מגפת קורונה צמצמה לכמה רגעים את הביקוש לגניבות רכב אך מיד לאחר מכן הזניקה במאות אחוזים את הביקוש לחלקי רכב גנובים – ומעכשיו לא רק לצורך תיקון תאונות אלא גם כמקור לחלקי חילוף שקשה להשיג.
מאז הדיון בוועדה לביקורת המדינה התקיימו כבר ארבעה סבבי בחירות וחברי הכנסת עסוקים בעיקר בעצמם ולא בנו. ברקע פועלים בכנסת לוביסטים שמייצגים כוחות כלכליים חזקים עם אינטרס מובהק לשימור המצב הקיים, ואף חבר כנסת או מועמד מטעם אחת המפלגות עדיין לא הצהיר על נכונות או רצון להתגייס למען כלל הציבור.
פתרון הבעיה, כאמור, קל מאד ומונח לפתחם של שר התחבורה והשר לבטחון פנים בממשלה הבאה, כמו גם לפני חבר או חברי כנסת שירימו את הכפפה וישנו אחת ולתמיד את כללי המשחק. איך נדע מי מבין חברי הכנסת נמצא בצד של "הטובים" ופועל למען בעלי הרכב, ומי משרת אינטרסים אחרים? פשוט מאד: נשאל אותם.
לקראת הבחירות הקרובות, מיד לאחר שיפורסמו רשימות המתמודדים במפלגות השונות, נשלח אליהם תוכנית פשוטה מאד למיגור גניבות הרכב בישראל ונשאל אותם אם הם מתחייבים להירתם לקידום התוכנית הזאת או לא. לאחר מכן נפרסם כאן את התוצאות כך שבבחירות הבאות יוכל כל בוחר להחליט אם להעדיף או לפסול מועמד או מפלגה בהתאם לעמדתה בנושא גניבות הרכב. כך גם נוכל כולנו לדעת אם למי מחברי הכנסת יש אינטרסים אחרים, שאינם טובת הציבור.
אז מה התוכנית?
כאמור, אפשר לצמצם לפחות 70-80% מגניבות הרכב באמצעות מנגנון פשוט ביותר שימנע את האפשרות לתקן מכונית שעברה תאונה באמצעות שימוש בחלקי רכב גנובים. המנגנון זול וקל מאד ליישום: בכל מקרה של תאונה שמחייבת גרירת רכב למוסך יחויב כל בעל הסמכה שקשור לתיקון הרכב לודא שמספר הרישוי שלו מוזן לאפליקציה ייעודית של משרד התחבורה אשר תקפיא את רישיון הרכב. מרגע זה ועד ל"הפשרה" של הרכב, אסור לנסוע במכונית או להעביר עליה בעלות. מבחינה חוקית זה יבוצע באמצעות הוספת סעיף חדש לחוק הקיים, אשר יחייב את בעלי ההסמכה הרלבנטיים להזין את פרטי הרכב או לוודא שהם כבר הוזנו. החיוב יחול, כאמור, על כל גורם בעל הסמכה מטעם משרד התחבורה שבא במגע עם מכונית שנפגעה: גורר, בעל מוסך, שמאי, קצין בטיחות בתעבורה, חברת ביטוח או בעל תפקיד בחברת ליסינג.
"הפשרת רישיון" תבוצע על-ידי בעל הסמכה בכל אחד מאלפי המוסכים המורשים על-ידי משרד התחבורה, וכך לא תהיה פגיעה בתחרות החופשית או בבעלי רכב. עם זאת, כך ישמר תיעוד מפורט של כל תיקוני התאונות בישראל ומי שיבצע פעולת הפשרה לוקח על עצמו את מלוא האחריות לתוצאות, ובכלל זה אחריות מקצועית ופלילית. "המפשיר" יהיה חייב לדווח למערכת אם נגרם למכונית נזק בטיחותי, מי הגורם שתיקן את הרכב, מה מקור החלקים שבהם נעשה שימוש לצורך התיקון, והאם איכות התיקון נבדקה. כאשר לנזק יש משמעות בטיחותית, או כזאת שמורידה מערך המכונית, תתווסף הערה קבועה לרישיון הרכב כדי שכל מי שירצה לקנות אותו בעתיד יידע שהרכב עבר תאונה קשה.
מערכת כזאת מבוססת על מאגר המידע של משרד התחבורה והעלות שלה זעומה. אבל כדי לזרז עניינים ולא להיות תלויים בחסדי אגף המיחשוב של משרד התחבורה אפשר להוציא את ההפקה שלה למכרז חיצוני. עלויות ההקמה והתפעול בטלות בשישים, ויהיה אפשר לממן אותן באמצעות אגרה של 20 שקלים לכל רישום במערכת. שימוש באפליקציה כזאת תתעד באופן מלא ומדויק את כלל המכוניות שעברו תאונה, וחשוב מכך: לא תהיה יותר אפשרות לחמוק מן האחריות המקצועית לטיב התיקון היות שהגורם שהפשיר את רישיון הרכב אחראי, מקצועית ופלילית, לתוצאות.
חברות ביטוח וליסינג יוכלו למכור שרידי מכוניות לסוחרי רכב, אבל סוחרים לא יוכלו לתקן אותם במוסכים פיראטיים בשטחי הרשות מפני שמי שיאשר תיקון כזה יסתכן באובדן תעודת ההסמכה שלו ובהרשעה פלילית. שיטה כזאת תצמצם בין לילה את גניבות הרכב בישראל ותוך חודשים ספורים נגלה לא רק הפחתה במחיר פרמיות הביטוח שכולנו משלמים אלא – חשוב יותר – צניחה במספר "הפצצות המתקתקות" שחוזרות לכבישים אחרי תאונות.
הפחתת המוטיבציה הכלכלית לגניבות רכב היא עמוד השדרה של התוכנית ובמקביל נדרשת חקיקה שתמנע את שאר הגניבות, כמו גם שיפור משמעותי בתיאום בין כוחות הביטחון. למשל, צריכה להיות אפשרות לדיווח מהיר על גניבת רכב, ומרגע הדיווח חייבות כל המערכות המשטרתיות להיות מסונכרנות ולעקוב אוטומטית אחר נתיב נסיעה של רכב גנוב. פעולה כזאת אפשרית כיום באמצעות מערכת 'עין הנץ' המשטרתית – מערך ארצי של מצלמות שמזהות באופן קבוע את כל כלי הרכב על הכבישים. מערכת זאת אמנם לא הוכשרה מבחינה חוקית – אבל היא פעילה ולכן אפשר לגייס אותה לטובת מאמץ מדינתי, וזאת במקביל למספר פעולות אופרטיביות נוספות שצריכות להתבצע באחריות השר הבא לביטחון הפנים.
אפשר לחסל באופן מהיר ויעיל את גניבות הרכב בישראל, וכל מה שנדרש לצורך זה הוא לגרום לחברי הכנסת לפעול למען הציבור. קולו של הציבור חייב להישמע. נשמח לקבל מכם הצעות ורעיונות נוספים, או דברים שתרצו לומר או לשאול את המועמדים לכנסת בבחירות הקרובות. כתבו אלינו אל editor.thecar@gmail.com
