סף האכיפה במצלמות המהירות שמוצבות בכביש מספר 2 משתנה בימי שישי בערב: במקום מרווח שאמור למנוע אכיפה דרקונית נגד נהגים נורמטיביים, נקבע בשעות אלה "סף מינימאלי". הסיבה, כך מסבירים במשטרה, היא תחרויות בין נהגים צעירים
בימי שישי, בשעות הערב, משנה אגף התנועה את סף האכיפה במצלמות המהירות המוצבות בכביש מספר 2 – "כביש החוף" שמחבר בין תל-אביב וחיפה. באגף טוענים כי בשעות אלה נערכות במקום "תחרויות", ונהגים צעירים נוהגים בכביש במהירויות מופרזות. לכן הוחלט באגף לקבוע סף אכיפה "מינימאלי" במצלמות המהירות שהוצבו לאורך הכביש – סף המייצג מרווח זניח בין המהירות המרבית המותרת והמהירות שבה מתחילות המצלמות לתעד עבירות ולהפיק דו"חות לנהגים.
לשלוט במהירות בהתאם למקום ולזמן
מאחר שכל המצלמות נשלטות ממרכז בקרה, שינוי סף האכיפה הוא עניין פשוט. האגף יכול לשנות את סף האכיפה בכל מצלמה, ובכל עת שיחפוץ בכך. "יש לנו אפשרות לשלוט במהירות הנסיעה בהתאם למקום ולזמן", מסביר בכיר באגף. אלא שההסבר שמספק הבכיר לשינוי סף האכיפה בעייתי: לדבריו, על הורדת סף האכיפה בכביש מספר 2 הוחלט "כדי למנוע תאונות דרכים ופגיעות מיותרת… אנחנו מעבירים בצורה זו מסר לנהג – תיזהר למען עצמך".
הבעיה היא ששינוי סף המהירות אינו מונע את הסכנה המיידית, ולכל היותר אפשר לטעון שהוא עשוי להשפיע על ההתנהגות העתידית של הנהגים הצעירים. אם המשטרה אכן סבורה כי בכביש מסוים קיימת בעיית בטיחות חמורה, הפתרון הראוי הוא הגברת האכיפה "האנושית", שעשויה להשפיע על הנהגים באופן מיידי ולמנוע את הסכנה המדווחת.
ויש בעיה נוספת: צעירים שעורכים תחרויות בכביש ציבורי הם נהגים שבוחרים באופן מודע לעבור על החוק. סביר (מאוד) להניח שנהגים אלה מצוידים באמצעים אלקטרוניים שמאפשרים להם "להתגונן" מפני המצלמות – למשל, אפליקציה פשוטה וחינמית מתריעה על מיקומי המצלמות, ומאפשרת לכל מי שרוצה להימנע מלהיתפס בביצוע עבירת מהירות. למעשה, סביר להניח שאותם נהגים צעירים גם מכירים היטב את הכביש, וממילא נמנעים מלבצע עבירות מהירות בקטעים שבהם הוצבו מצלמות.
כבר עם התחלת הפעלתן המבצעית של מצלמות המהירות החדשות, במרץ 2012, הסבירו באגף התנועה שסף האכיפה עשוי להשתנות. אולם, המקרה של המצלמות המוצבות בכביש מספר 2 מלמד שהשינוי נעשה לעתים תכופות ובהתאם להחלטות נקודתיות של המשטרה. באופן כמעט טבעי (ולמרבה הצער), נראה שהנפגעים העיקריים משינויי סף האכיפה התכופים – ובמיוחד מהנהגתו של סף אכיפה "מינימאלי" – הם נהגים נורמטיביים שעוברים רק במעט את המהירות המרבית המותרת.
ראיות חותכות בבית המשפט?
באגף התנועה מתכננים להרחיב את האכיפה באמצעות מצלמות: מלבד הצבת כ-40 מצלמות מהירות ורמזור חדשות עד סוף 2014 (שיעלו את מספר המצלמות הכולל ל-100), האגף בוחן הקצאת מצלמות דיגיטליות אישיות לשוטרים עצמם. למרות שבמדינות שונות, למשל בארה"ב, משמשות מצלמות אלה בעיקר להגנה על השוטרים – בעיקר מפני עבריינים אלימים – במשטרת ישראל מעוניינים לתעד באמצעותן עבירות תנועה.
"מעבר למצלמות המותקנות היום גם בתוך הניידות, מתוכננות מצלמות שתהיינה גם על השוטר עצמו", מסבירים במשטרה, "(מצלמות אלה) תשמשנה לא רק לביטחונו הוא, אלא גם כראיות חותכות בבית המשפט".
אולם, לפני שאגף התנועה ממהר להכניס לשימוש מצלמות אישיות שיתעדו עבירות תנועה, כדאי שייזכרו בהתנהלותם הלקויה בכל הנוגע להפעלת אמצעי אכיפה חדשים: החל מאקדח הלייזר המיתולוגי (ממל"ז), דרך "הינשוף" לבדיקת שכרות בקרב נהגים ועד מכשיר "הדבורה" ומצלמות המהירות החדשות. ללא תקן מקומי וללא שיתוף הציבור בתהליך הכנסת המכשירים לפעולה, מצאה המשטרה את עצמה מותקפת בכל הערכאות השיפוטיות – מבתי המשפט לתעבורה ועד בית המשפט העליון. ואם יתעקשו במשטרה להמשיך לנהוג בדרך דומה בעתיד, סביר להניח שגם המצלמות האישיות של השוטרים יגיעו לבית המשפט.
