מה שהתחיל כתמריץ יחיד לרשויות לאכוף עבירת נסיעה בנתיב תחבורה ציבורית, התגלגל ליוזמה חמורה של אכיפת תקנות התעבורה על ידי הרשויות המקומיות – כולל העברת חלק מההכנסות אליהן. בדרך ליישום עולה גם שיתוף פעולה הכרחי עם המגזר הפרטי. לכולם יהיה כדאי לרשום לכם דוחות

לאחר עיכובים רבים, החלה לאחרונה ועדת הכלכלה של הכנסת לדון בהצעת חוק ממשלתית, שאחד מחלקיה העיקריים עוסק בהעברת סמכויות אכיפה של עבירות תנועה לרשויות המקומיות. ההצעה להעביר את סמכויות האכיפה עלתה כבר ב-2012, ובתחילה תוכנן להתמקד בעבירה אחת – נסיעה בניגוד לחוק בנתיבי תחבורה ציבורית (נת"צים). על-פי תוכנית הממשלה, ההכנסות מהאכיפה יועברו ישירות לקופת הרשויות המקומיות, וזאת במטרה לעודד אותן להקים ולהפעיל מערכות אכיפה נרחבות.

 אולם, ועדה בראשות מנכ"ל משרד התחבורה, עוזי יצחקי, צפויה להמליץ להרחיב את סמכויות האכיפה של רשויות מקומיות לעבירות תנועה נוספות, וזאת עוד לפני שהסתיים אישור הצעת החוק במתכונתה הראשונית. לדברי בכיר במשרד האוצר, הוועדה בראשות יצחקי גיבשה "המלצות להרחיב חלק מן הסמכויות האלה לעבירות נוספות, או אולי לשיטות (אכיפה) נוספות".

 אלא שעל-פי בכירה במשרד התחבורה, בין משרדי הממשלה והעיריות הגדולות נתגלעו מחלוקות שמסכלות את העברת סמכויות האכיפה לרשויות המקומיות. לדבריה, "אין זה סוד שיש מחלוקות מסוימות, שחלקן (הן) מחלוקות של תפיסה לגבי התפקיד של הרשויות המקומיות וסמכויות שלגיטימי לתת להן". הצדדים צפויים להציג את עמדותיהם, בסדרת דיונים, בפני המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (פלילי), רז ניזרי.

אכיפה – ושכרה הכספי בצדה

העברת סמכויות האכיפה של עבירות תנועה – שהן עבירות הנדונות לפי סדר הדין הפלילי – מעוררת בעיות רבות. בעיה אחת וחמורה במיוחד היא ההסדר הלקוי שמציעה הממשלה לרשויות, ולפיו ההכנסות מגביית קנסות תעבורה יועברו ישירות לקופת העיריות. בכך ייווצר אינטרס כלכלי מובהק להגברת האכיפה, שכמובן מנוגד לכל תפיסות היסוד של המשפט הפלילי. ועוד לא דיברנו על תועלת האכיפה המוצעת להגברת הבטיחות בדרכים, שאינה מוכחת ובשלב זה אף אין כל כוונה לבחון את יעילותה.

 בעיה נוספת, אך דומה במהותה, נוגעת לעצם הקמת מערכות האכיפה ברשויות המקומיות. פרויקטי אכיפה עירוניים ידרשו השקעה כספית של מיליוני שקלים, שתממן הקמה והפעלה של מרכז שליטה ובקרה (שו"ב) ורכישה של מצלמות אלקטרוניות שיתעדו את עבירות התנועה.

 כדי "להצדיק" השקעה שכזו נדרשת אכיפה בהיקף נרחב, ולכן כבר כעת מקדמת הוועדה בראשות מנכ"ל משרד התחבורה את הרחבת הסמכויות שיועברו לרשויות, כך שיכללו עבירות נוספות – כמו למשל עבירות מהירות ואי-ציות לתמרורים ורמזורים.

 אולם אין בכך די, שכן חלק מהרשויות עשויות להידרש לגיוס מימון חיצוני להקמת מערכות האכיפה, למשל באמצעות זכיינים פרטיים. חלק מהמודלים הכלכלים שזכיינים כאלה מציעים (כיום בחו"ל, אך בעתיד אולי גם בישראל), מבוססים על "חלוקת רווחים" – ההכנסות מגביית הקנסות מחולקות בין העירייה והזכיין. חלוקת רווחים יוצרת תמריץ כלכלי לזכיין לאכוף "ככל יכולתו", במטרה להגדיל את רווחיו, וכמובן שגם בכך יש פגיעה חמורה בעקרונות היסוד של המשפט הפלילי (וגם במינהל תקין, חוקתיות וצדק).

 ללא ביטול של האינטרס הכלכלי, והפרדה מוחלטת בין ההכנסות ובין הפעלת מערכי האכיפה, התקדים שתייצר תוכנית הממשלה מסוכן עבור כל אזרח. זאת, גם ללא בחינת המשמעות של התקנת מצלמות אלקטרוניות בכל הנוגע לפרטיות, שהיא זכות חוקתית (כן, אפילו בישראל).

 יש יתרון בכישלון הישראלי

נדמה שהתקווה היחידה כעת של נהגים (ואזרחים באשר הם) היא שהמחלוקות בין משרדי הממשלה והרשויות המקומיות לא ייפתרו במהרה, ולכל הפחות עד שיתעשתו הצדדים ויבינו את ההשלכות המסוכנות של ההצעה הממשלתית. האם יש יסוד לתקווה שכזו? מעבר לדברי הבכירה במשרד התחבורה, שהודתה בקיומן של מחלוקות, יש לזכור שבכל הנוגע לחלוקת סמכויות בין הממשלה והרשויות המקומיות – לישראל יש היסטוריה ארוכה של אין-אונות.

 למעשה, אפילו אכיפה של עבירה אחת בלבד – עבירת נסיעה בניגוד לחוק בנת"צים – מעוררת שלל בעיות בין הרשויות והממשלה. למרות שבשני הצדדים מצהירים על תמיכה (נלהבת) בהרחבה משמעותית של רשת הנת"צים בערים הגדולות, בפועל רק מעט (מאוד) מההצהרות של שרים וראשי עיריות התממשו. הסיבה לכך היא חוסר יכולתם של הצדדים להסכים על עניין מהותי (בלשון המעטה) – מי יקבע היכן יעבור נתיב תחבורה ציבורית?

 וכאשר שני הצדדים אינם מסוגלים להחליט מי יהיה אחראי על מיקום הנת"צים, גם ההחלטה להעביר סמכויות אכיפה לרשויות נדחית, שכן היא מחייבת פתרון לבעיית המיקום. וכך, הודות למלכוד 22 תוצרת ישראל, מעוכבת התוכנית הלקויה לאפשר לרשויות להרוויח כסף (רב) מאכיפת החוק. ציבור הנהגים והאזרחים יכול לנשום לרווחה, אבל רק לעת עתה. אינטרסים כלכליים נוטים להוות תמריץ מצוין לפתרון בעיות במדינת ישראל.

 (אבל לפני שתתפנו לנשום לרווחה, כדאי שתזכרו שקיימים פתרונות רבים למיתון התנועה בתוך הערים, שאינם כרוכים באכיפה. הקמת מעגלי תנועה, התקנת "מהמורות מהירות" והפרדה בין כבישים ומעברי חצייה – כל אלה יכולים לתרום משמעותית לבטיחות, ובעלות כמעט זניחה. כמובן שהבעיה היחידה של פתרונות אלה היא שהם אינם מכניסים לקופת האוצר או הרשויות אפילו שקל אחד).