פרשת 'דיזלגייט', שבה נחשפה הדרך שבה "עבדה" פולקסוואגן על מבחני פליטות המזהמים בארה"ב ובאירופה גרמה אמנם לזעזוע אמיתי של הרגולטורים משני צידי האוקיאנוס ולדרישה להחמרת המבחנים – אבל ספק אם זה לבד ישנה את האופן שבו מוצגים נתוני הזיהום לציבור הרחב.
ממש כמו בתחום מבחני הריסוק למכוניות, שבו שמרו יצרניות הרכב במשך עשרות שנים את נתוני האמת בסתר – ועשו זאת בחסות הרגולטורים, גם בתחומי זיהום האוויר ותצרוכת הדלק נתון הציבור לחסדי היצרניות, הרגולטורים, ומבחנים שנהגו ואופיינו תחת לחץ של בעלי עניין.
כעת, ממש באותו אופן שפרויקט Euro-NCAP יצר שקיפות ציבורית אשר שינתה לעד את ההתייחסות של יצרניות הרכב לבטיחות, גם תחום פליטות המזהמים, ואולי בעתיד גם תצרוכת הדלק, צפוי להשתנות.
חברה בריטית פרטית בשם Emissions Analytics תפרסם כבר החל מן השנה הבאה, את נתוני פליטות המזהמים של יותר מ-1,000 דגמי מכוניות חדשות שנמכרות בבריטניה, ורובם גם בכל רחבי אירופה ובישראל.
המטרה הראשונית אולי נשמעת לחלקנו מעט מנותקת מן המציאות הישראלית והמנטליות שלנו – אחרי הכל, במדינה שבה לצד מאות כפרים ומקומות ישוב נערמות ערימות אשפה מצחינות למי מאיתנו באמת אכפת כמה גרם תחמוצות חנקן פולטת המכונית שלנו?
אלא שבעיון נוסף מתגלה כאן פוטנציאל לא מבוטל לערך צרכני חשוב עבור כל מי שמשלם על הדלק שלו מכיסו הפרטי.
חברת Emissions Analytics מתמחה במדידה ובניתוח בדיקות זיהום האוויר שנפלט מכלי רכב בעולם האמיתי, כלומר לא במעבדה אלא על הכביש ומתוך צינור המפלט של מכונית נוסעת, ומאז שנת 2011 בדקה כבר יותר מ-1,000 כלי רכב שונים, תוך שאנשיה עושים שימוש בציוד הבדיקה שאומץ לאחרונה על-ידי האיחוד האירופי שישתמש בו לביצוע בדיקות דומות החל משנת 2017 ואילך.
אחד ההבדלים המשמעותיים ביחס למבחנים הקיימים היום הוא שהבדיקות לא נערכות במעבדות אלא על גבי המכוניות עצמן. מתקני המדידה של החברה אוספים את החומר שנפלט ממפלטי המכוניות בתוך כדי פעולתן ובעת נסיעה במתאר שמאפיין שימוש שגרתי בכלי רכב, ולאחר מכן מנותחות הכמויות המדויקות של דו-תחמוצת הפחמן, חד-תחמוצת הפחמן, תחמוצות חנקן, חלקיקים ושרשרות ארומטיות שנפלטו בפועל.
החידוש של אמישנס אנליטיקס הוא הפרסום הפומבי וההשוואתי של התוצאות, אשר ראשית לכל יאפשר לכל מי שהסביבה יקרה לו לבחור בכלי הרכב הכי פחות מזהם.
בנוסף, כמעט תמיד מתקיים קשר ישיר בין כמות המזהמים שנפלטת לבין כמות הדלק שנשרף במנוע, ולכן עד רמה מסוימת (אשר מושפעת מיעילות מערכות הטיפול בזיהום, כמו ממירים קטליטיים) מעידה רמת הפליטות גם על כמות הדלק שנשרף. במילים אחרות, מי שיבחר במכונית הפחות מזהמת יקבל גם את זו שצורכת פחות דלק ועלויות התפעול שלה נמוכות בהתאם.
עצם פרסום התוצאות באופן פומבי יצמצם לא רק את המוטיבציה של יצרניות רכב לרמות במבחני הזיהום אלא גם את היכולת שלהן לעשות זאת.
ואכן, בחברה אומרים שהם מקווים ש"התוצאות שיפורסמו ישפיעו על הפיתוח והיישום של מדיניות (יצרניות הרכב) בעתיד, ואילו צרכנים יוכלו לקבל החלטות רכישה מושכלות יותר".
הצעד המתבקש הבא, אגב, הוא פרסום של תוצאות תצרוכת הדלק של אותן מכוניות – שגם הן נאספות ומנותחות על-ידי אותה חברה.
אגב, התשובה לחשדנים ששואלים את עצמם "מה יוצא להם מזה?" היא שהחברה מבצעת את הבדיקות בכל מקרה, ואילו המודל העסקי שלה מבוסס על ביצוע מבחנים ייעודיים ללקוחות ומכירת מחקרים ואנליזות. פרסום המידע לציבור יכול, וסביר שגם יצליח, לשפר את המודעות לקיומה של החברה ולסייע בשיווק המוצרים שלה.
