כדי להבחין באחת מן הכוכבות החשובות של תערוכת פרנקפורט, ודאי בראיה ישראלית, צריך לפתוח את מכסה המנוע של 'לוגאן', 'סנדרו' או את גרסת הסטיישן (LCV) של לוגאן, וגם אז נדרשת עין בוחנת כדי לגלות את הזוהר.
לראשונה בתולדותיו מציע דאצ'יה, אחד משני מותגי הלואו-קוסט של קבוצת רנו-ניסאן, תיבת הילוכים רובוטית שמחוברת אל מנוע הטורבו-בנזין הקטן שמניע את הדגמים הנ"ל.
לכאורה, תיבה רובוטית היא לא סיפור גדול – ובטח תיבה בעלת מצמד בודד שמעולם לא הייתה אהודה בישראל.
היא לא אהודה מפני ששני דורות של נהגים ישראלים גדלו על מכוניות בעלות תיבות הילוכים אוטומטיות קונבנציונליים בעלות ממיר מומנט, וכאשר הם התיישבו מול ההגה של מכוניות עם תיבות רובוטיות הם חשו נסוגים אל חוויית שימוש הרבה פחות מעודנת ונוחה.
קבוצת פיאט הציעה את האופציה הזאת בישראל, גם קבוצת פיז'ו-סיטרואן ואופל במספר דגמים, אבל לשיא השפל – אם לשפל יכול להיות שיא – היא הגיעה אצל טויוטה בדור הקודם של קורולה: למרות שזו דווקא הייתה תיבה מעולה (על אף כמה עדכוני תוכנה שהיא נאלצה לעבור) עמישראל ממש לא אהב אותה, ולבסוף מיהרה טויוטה לשוב לתיבות קונבנציונליות.
מצד אחד, הציבור הישראלי לא אהב את התיבה הרובוטית הפשוטה על לא עוול בכפה: תיבה כזאת – אם משתמשים בה נכון – משיגה תצרוכת דלק עדיפה ורמה נמוכה יותר של זיהום אוויר, ובאופן עקרוני היא יותר אמינה מתיבת הילוכים אוטומטית קונבנציונלית או מתיבה רובוטית בעלת מצמד כפול.
מצד שני, כאשר "הציבור הישראלי" לא אוהב משהו כמעט שאי אפשר לשכנע אותו אחרת, ולכן כמעט כל דגם שהיה תלוי בתיבה כזאת לא הצליח להפוך ללהיט מכירות.
סימני נפט
במקרה של דאצ'יה קיימת אפשרות מעניינת מאד לחזרתה של התיבה הרובוטית – ובגדול.
נכון אמנם שלקוחות ישראלים היו מעדיפים מכוניות עם תיבה אוטומטית קונבנציונלית, או לכל הפחות תיבה עם מצמד כפול כמו זו שמותקנת אצל רנו (וכמובן אצל פולקסוואגן), אשר מספקת תחושת נהיגה פחות מקרטעת.
אבל כאשר האופציה היחידה האחרת היא תיבה ידנית, שאותה עמישראל אוהב אפילו פחות – הרי שלידנית-רובוטית (או אוטומטית-רובוטית, תלוי איך מסתכלים אל זה) – יש פתאום סיכוי לא רע להיות מבוקשת.
השאלה כמובן היא מדוע שמי שלא אהב את הרובוטית בקורולה יאהב אותה דווקא בדאצ'יה סאנדרו, ובתשובה לשאלה הזאת טמון סוד ההצלחה האפשרית של התיבה הרובוטית של דאצ'יה בישראל.
התשובה היא שדאצ'יה היא לא טויוטה, ומי שקונה דאצ'יה עושה את זה משיקולים כלכליים, כלומר שמראש הוא מוכן להתפשר על המוצר כדי לזכות במכונית חדשה במחיר נמוך.
במילים פשוטות, לדאצ'יה יש סיכוי גדול להגדיל מאד את מכירותיה ברגע שתקבל אופציה אוטומטית-רובוטית ותצא מן הנישה הידנית הלא אהובה אצלנו – ובתנאי כמובן שתיבה רובוטית כזאת תוצע במחיר אטרקטיבי מספיק.
לדאצ'יה, מצידה, יש יכולת טובה מאד להציע את התיבה הרובוטית תמורת תוספת מחיר צנועה בלבד, מכיוון שעלות הייצור שלה נמוכה מאד: בניגוד לתיבה אוטומטית קונבנציונלית, או לתיבה רובוטית בעלת מצמד כפול, כאן מדובר בסך הכל במנגנון שמפעיל אוטמטית את מוט ההילוכים ואת המצמד ("קלאטש"), ובטכנולוגיה ותיקה מאד בשוק ולכן לא יקרה.
במקרה של דאצ'יה מדובר למעשה באותה תיבת הילוכים ידנית בעלת חמישה יחסי העברה שמוכרת לנו מן הכלים שנמכרים בישראל, ועליה מותקנת מערכת ההפעלה הרובוטית.
דאצ'יה, כך הצהירה בפרנקפורט, מתכננת להכניס את האופציה הזאת לייצור כבר בחודשים הקרובים ולהציע אותה ללקוחותיה "במחיר סביר" (כך הם מבטיחים) עוד לפני סוף השנה, כשהיא משולבת עם מנוע הבנזין TCe 90 שמספק 90 כ"ס ו-15 קג"מ של מומנט.
אגב, אפשר להניח שבניגוד לתיבה אוטומטית קונבנציונלית התיבה הזאת לא תפגע לרעה ב"ציון הירוק" שיקבלו המכוניות לפי נוסחת המיסוי הישראלית, וזאת מכיוון שנתוני פליטת דו-תחמוצת הפחמן שלה ותצרוכת הדלק זהים – כך דאצ'יה – לגרסה הידנית.
המשמעות היא שלא צפויה הכבדת מיסוי, כך שכל שנותר נעלם הוא המחיר שבו ימצבו אנשי דאצ'יה ויבואניה לישראל את האופציה שיכולה להעיף קדימה את המכירות שלהם.
