כביש 232 נמתח מצפון לדרום – מן המפגש עם כביש 4 בצומת אשכולות (ניצנים) שבין אשדוד לאשקלון, ודרך מפגשים עם כבישים 3 ו-35 שאחריהם הוא מוליך אל אזורי הקטל של טבח ה-7 באוקטובר 2023.
232 פולח את העיר שדרות לכיוון מערב, חוצה את כביש 34, ממשיך כ"סיבוב המוות" סביב קיבוץ מפלסים, ונמתח דרומה דרך כפר עזה, צומת סעד, עלומים, ובארי אל צומת רעים – שם נערכה מסיבת 'נובה'.
מצומת רעים מוליך כביש 232 דרומה ומערבה – לצד ניר עוז, סופה וחולית – עד שהוא פוגש את כביש 10 במרחק של כקילומטר מגבול הרצועה, לא הרחק מכרם שלום. כך משלים הכביש כ-80 קילומטרים של כביש דמים בכל המובנים.
מאז ה-7 באוקטובר, ועד סוף כל הדורות, יהיו כל אחת מן הנקודות האלה – וכל אחד מן הישובים שהופקרו – פצע פעור בלב החברה הישראלית וזעקה לעולם כולו.
בפברואר יקושט הנוף המדהים של צפון מערב הנגב במרבדי כלניות וימשוך אליו את המוני בית ישראל, והשנה הוחלף שמו השגור של האירוע – 'דרום אדום' – בשם מתאים יותר למצבנו: 'דרום בלב'. אנחנו מציעים לכם טיול מקדים שבו תוכלו לעטוף באהבה את העוטף, לגעת בהיסטוריה ולכוון אל עתיד טוב יותר למדינת ישראל.
כביש דמים
ההפקרה וההזנחה של כביש 232 ושל תושבי עוטף ישראל לא החלה ב-7 באוקטובר 2023.
תשע שנים קודם לכן, ב-21 בספטמבר 2014 – כחודש לאחר סיום מבצע 'צוק איתן' – ממשלת ישראל אישרה "תכנית אסטרטגית רב-שנתית לפיתוח שדרות ויישובי עוטף עזה". מטרת התוכנית: "לחזק את יישובי העוטף" והיא מסכמת שורת החלטות ממשלה קודמות, שהראשונה בהן התקבלה עוד בספטמבר 2013.
בתוכנית, שהוגדרה לביצוע תוך 4 שנים, הבטיחה ממשלת ישראל ליצור "עדיפות לאומית… לפעול להעמקת ההשקעות והסיוע הממשלתי לאזור שדרות ועוטף עזה… לעודד צמיחה כלכלית ולחזק את ההתיישבות באזור בכלל, וביישובי הקו הקדמי סביב רצועת עזה בפרט".
בין השאר הוחלט "להרחיב את כביש 232, מצומת סעד ועד למעבר כרם שלום עד לשנת 2019, וזאת לנוכח העובדה שמדובר במה שכבר אז היה אחד הכבישים הקטלניים ביותר בישראל מבחינת הרוגים בתאונות דרכים.
עשר שנים לאחר מכן יכולה חברת 'נתיבי ישראל', שאמונה על הביצוע, לזקוף לעצמה רק את ההרחבה לכביש דו-נתיבי ודו-מסלולי של קטע כביש באורך 8 קילומטרים בלבד, בין כרם שלום לניר יצחק. גם לצורך זה נדרשו 7 שנים מיום החלטת הממשלה הראשונה.
בשנת 2020, בקדנציה הראשונה של מירי רגב כשרת תחבורה, היא פרסמה הודעה לעיתונות ובה הבטיחה לחדש ולהרחיב את כביש 232 מפני שהיא "רואה חשיבות רבה בפיתוח התשתיות בעוטף עזה, שיאפשרו תנועה בטוחה במרחב לתושבי עוטף עזה ויתנו מענה לצרכים הביטחוניים". באותה הודעה נכתב בשם שרת התחבורה ש"ממשלת ישראל קיבלה החלטה בשנת 2014 להרחיב למען ביטחונם של תושבי עוטף עזה את כביש 232. כולנו יודעים שמאות המשאיות שנוסעות בכביש בדרך למעבר כרם שלום מסכנות את חיי התושבים. לצערי בחמש עשרה השנים האחרונות, נהרגו בכביש 50 בני אדם".
מיותר לציין שממשלת ישראל לא הרחיבה את כביש 232 כמובטח, וב-7 באוקטובר 2023 – כאשר אלפי אזרחים במאות מכוניות ניסו למלט את נפשם מאימת רוצחי חמאס שביצעו עליו זוועות עולם – הכביש הצר הפך למלכודת מוות. אגב, לא מדובר בספקולציה שלנו אלא בעובדה שמוסברת היטב על-ידי משרד התחבורה עצמו: בתיאור הפרויקט הבודד ש'נתיבי ישראל' ביצעה בין 2018-2020 – אותם 8 מתוך 80 קילומטרים – נכתב בין השאר ש"כביש 232 הוא הציר הראשי של יישובי עוטף עזה, תוואי אסטרטגי ובעל משמעות ביטחונית… מטרת הפרויקט… מתן מענה לכלי רכב של כוחות ההצלה ומערכת הביטחון בעת מצב חירום ביטחוני…"
ב-7 באוקטובר הציבו מחבלי חמאס וג'יאהד איסלאמי עשרות מארבים ותפסו את הצמתים העיקריים לאורך כביש 232. רבים מ-364 נרצחי 'מסיבת הנובה' נרצחו בעת שנמלטו מצומת רעים, ולפי עדויות של כוחות ההצלה וזק"א בוצע וידוא הריגה בנרצחים במאות מכוניות לאורך הציר.
באופן שמעורר השתאות וחלחלה – אחת הפעולות הראשונות שאנשי משרד התחבורה ביצעו בסמוך לאחר הטבח הנורא הייתה צביעה בלבן של כל המיגוניות שמוצבות לאורך הכביש, שבתוכן נרצחו עשרות ישראלים.
כך, למרות החשיבות ההיסטורית וההסברתית – משרד התחבורה העלים את רוב שרידי הטבח ואת התיעוד ההיסטורי לרצח המתועב שבוצע במיגוניות. כמובן שהפעולה הזאת לא תמחה את העובדות: אלפי משפחות של נפגעים שוקדות – כל אחת בדרכה – להנציח את יקיריהן במאות נקודות לאורך כביש 232.
נתיב הזיכרון
את טיול הזיכרון שלנו אנחנו מתחילים בסמוך לישוב ניצן שמצפון לעיר אשקלון. קטע הכביש הזה – עד לניר עם – נסלל בתקופת המנדט הבריטי ובמלחמת העצמאות ניטשו סביבו קרבות קשים מול חיל המשלוח המצרי.
כשלוש שנים לאחר הקמת המדינה הושלמה סלילת הקטע הבא, שמחבר את יישובי הנגב המערבי : בארי, מגן, תל רעים, כיסופים, עין השלושה ונירים. בשנים 1954–1955 הוארך כביש 232 עד לניר יצחק, וארבע שנים לאחר מכן הושלמה הסלילה עד לכרם שלום.
בחלק הראשון של הכביש, עד לעיר שדרות, פזורות אנדרטות זיכרון לחללי צה"ל ממלחמות ישראל – לאו דווקא באזור הזה. מזרחית לקטע הצפוני של הציר, לא הרחק מקיבוץ רגבה, נטוע על 'גבעת תום ותומר' גן בוטני מרשים לצמחי ארץ ישראל כאתר הנצחה ל-73 נספי אסון המסוקים. המעוניינים יכולים להגיע לגבעה בנהיגת שטח, אבל עדיף להגיע אליה דרך כביש 3612 שמחבר את נגבה עם כבישים 4 מצפון ו-35 מדרום. על גבעת תום ותומר נטועה צמחיה ארץ ישראלית ופזורים עליה סלעים שעליהם סותתו שמות 73 נספי אסון המסוקים.
בהמשך הקטע הצפוני של 232 נמצאים 'גבעת ארנון' לזכר חללי גדוד 51 מחטיבת גבעתי שנפלו במלחמת השחרור (גבעה 113), אתרי ההנצחה של גדודים 52 ו-54 של גבעתי, ואתר ההנצחה לקרבות משלטי חוליקאת.
בהמשך הדרך חולפים על פני חלום ישראלי שלא התגשם: סימני הנפט של שדות חלץ, ו'מחנה לפידות' – שם הוצבו מתקני הקידוח, וגבעה נטולת שם שעליה נפרוש להתארגנות וקפה לפני שנגיע לעוטף עצמו.
מול הכניסה למחנה לפידות סלולה רחבה גדולה וכ-200 מטרים אחריה, בהמשך השביל, הוא מטפס אל גבעה שעל ראשה נטוע בית אריזה נטוש עם סככה גדולה וריקה. מכאן יש תצפית נפלאה דרומה, וזה מקום מומלץ לפרוש עליו מחצלת או לפתוח כסאות ופשוט להירגע רגע מול שדות החיטה המלבלבים, מטע האפרסקים ובתי קיבוץ גברעם.
מכאן נחזור את 232 ונמשיך לכיוון העיר שדרות שנמצאת כעת בתנופת בנייה חסרת תקדים, ונשים פעמינו אל אתר ההנצחה שלצד תחנת המשטרה ההרוסה של העיר.
יוצאים מן העיר שדרות ומגיעים אל צומת מדורג שבו פונים ימינה ושמאלה, דרומה, לכיוון קיבוץ מפלסים ו"סיבוב המוות" שמשני צדדיו מפוזרות אנדרטאות שהקימו משפחות הנספים לזכר יקיריהם שנרצחו ב-7 באוקטובר.
אנדרטת חץ שחור, שגם היא נכבשה על-ידי המחבלים, תפוסה כעת לצורך ביטחוני אבל אפשר להיכנס לשטח הכניסה שלה ולחנות בו, ומכאן לסייר רגלית, בזהירות, לצידי הכביש.
בתלות במצב הביטחוני אפשר להמשיך מכאן רגלית דרך השטח דרומה לכיוון כפר עזה, או להמשיך דרומה עם הכביש ולחנות בתחנת הדלק שצמודה לכניסה לישוב.
לאחר מכן ממשיכים על הציר לכיוון צומת סעד הסמוך, שבו אפשר לבחור בין פניה ימינה לכיוון נחל עוז לבין נסיעה בהמשך הכביש לכיוון עלומים ובארי.
בשני המקרים כדאי לעלות על ציר העפר שמוליך בין נחל עוז לבין מצפה אנז"ק שליד קיבוץ בארי, ולבקר בשרידי 'בארות יצחק' הישנה ובנקודת ההתיישבות המקורית של בארי.
צריך להדגיש שהביקור בקיבוצים ובמושבים עצמם אפשרי רק לאחר תיאום מראש, אבל לאורך הכביש והצירים יש לא מעט נקודות תצפית ומצפי זיכרון, כמו זה שהקימו משפחות התצפיתניות לזכר הנרצחות ולקידום שחרור החטופים והחטופות.
בהמשך כביש 232 מגיעים לצומת רעים, אל אתר ההנצחה העצום לזכר נרצחי מסיבת הנובה. במקום הוכשר מגרש חניה גדול מאוד, והביקור במיצגי ההנצחה חשוב ומצמרר כאחד.
משואה לתקומה
יותר משנה ורבע חלפה מאז יום האסון הקטלני ביותר לעם היהודי מאז השואה, ו-98 חטופים עדיין נמצאים בעזה בידי שונאי ישראל.
לכל אחד ואחת מאיתנו יש חלק כזה או אחר בתוצאה, אבל מה שהרבה יותר חשוב הוא שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים וצריכים לקחת חלק בתיקון ובתקומה. עבור רבים מאיתנו זה יכול להתחיל בטיול אחד שבו נעטוף באהבה את העוטף ואת אנשיו.
מספרת טל ארזי-זכאי:
"הם הגיעו אלינו ביום ראשון בבוקר באוטובוסים יחד עם השמש. בלי נעלים, בפיג'מות, עם הילדים על הברכיים, עם הכלבים והחתולים. עם תינוקות בלי הטיטול ובלי שמיכי. המון אנשים בלי מזוודות ועם פחד בעיניים.
זאת לא פעם ראשונה שתושבי נחל עוז מגיעים אלינו לקיבוץ. ככה זה בכל סבב של לחימה ברצועה: בכל פעם שיורים רקטות וטילי נ"ט בכינון ישיר הם מגיעים לקיבוץ משמר העמק, ולצערי גם אנחנו וגם הם כבר מתורגלים בכך.
בלילה של ה-7 באוקטובר פינינו את חדרי הנערים שלנו במוסד החינוכי שומריה, חדרים קטנים עם שירותים ומקלחת, בלי מטבח ועם מיטות יחיד מברזל ומזרוני ספוג. ארגנו את החדרים ועל כל דלת כתבנו את שם המשפחה. החברים הביאו מצעים ומגבות, ולקראת הבוקר הכל היה מסודר ומוכן לקראתם.
אלא שבאותו יום ראשון הם נראו אחרת. הפעם הגיעו לא רק נשים וילדים כמו תמיד אלא גם גברים ומבוגרים שבדרך כלל לא היו מתפנים.
עברה שנה. אוקטובר שוב הגיע והביא עימו את החגים, את רוחות הסתיו, וגם את הלחימה הבלתי פוסקת בעזה. נחל עוז נותר עדיין שטח צבאי סגור ותושביו עדיין פה, בשכונת קרווילות שהוקמה במקום מטע השקדים שלנו. חברי קיבוץ ניר עוז נותרו עדיין פליטים בארצם ורחוקים מביתם, מתפללים לעסקה שתחזיר מציפורני חמאס את יקיריהם ואת שאר החטופים, מתאכזבים שוב ושוב מפני שזה לא מתממש.
אני, במקביל, השלמתי את לימודיי והוסמכתי על-ידי אוניברסיטת חיפה כמורת דרך בישראל, רק כדי למצוא את עצמי כמדריכת תיירים בלי תיירים. מורת דרך בלי תלמידים. אף אחד לא מטייל כאשר יורים טילים ומטילים אימה.
שיחות הטלפון הראשונות הפתיעו אותי: הוצע לי להדריך סיורים בעוטף עזה. רבבות ישראלים רצו לראות בעיניהם ולחוש ברגליהם את גודל האירוע ואת משמעות האסון שהונחת עלינו. לכבד את זכר הנרצחים והנפגעים, להדליק נר זיכרון. החשש שלי היה מפני תיירות אופל, תיירות אסונות, אבל מנגד התבררה גם חשיבות המשימה הלאומית: לתאר במילים את מה שאי אפשר לתאר בדימיון ובמחשבות.
לראשונה דיברתי מעט, דיברתי בשקט, ביראת כבוד ועם דמעות בעיניים. התמונות של הנרצחים ממסיבת הנובה מחייכות אליי והם בגיל של הילדים שלי. איך זה ייתכן? אלה היו יכולים להיות הילדים של כל אחד מאיתנו.
המסיירים איתי המומים וכואבים כמוני, לא מפסיקים לבכות.
אנחנו עוברים יחד על הסיפורים, אני משמיעה שיר וביחד אנחנו שרים את התקווה ונושאים תפילה להחזרת החטופים ולשלום החיילים.
מאתר מסיבת הנובה בחניון רעים אנחנו עוברים לאתר המכוניות השרופות ליד הישוב תקומה. שם, בשדה חיטה שהוסב לחניון, רוכזו כל המכוניות שננטשו ונשרפו ב-7 באוקטובר מהקיבוצים ומכביש הדמים 232. קיר גבוה של מכוניות שרופות, חלודות, ללא גג, ללא גלגלים. קיר ארוך וכל אחת מן המכונית שמרכיבות אותו מתעדת את סיפור החיים והרצח של צעירים עם משפחה, וחלומות, ואהבות, וחברים, וחפצים.
בכל סיור אני בוחרת סיפור אחד מתוך כל כך הרבה: אין סוף לעצב. אין סוף למה שאפשר וצריך לומר כדי לזכור ולהזכיר, אבל לכוס הדמעות יש שפה, והיא הגבול למה שאפשר להכיל.
במרכז קיר המכוניות – אולי ביוזמת אחד המנופאים שהחליט לטעת בנו תקווה – ממוקמת מכונית אחת בצבע כחול. כחול של תקווה, של חיים ושל תקומה.
הצעות לפעילויות נוספות בסוף השבוע – באתר הבית של דובי זכאי.
לקריאה נוספת:
טיול לסופ"ש: הביתה, לפני שהחיטה תצמח שוב
טיול לסופ"ש: אל פארק עין נון שמדגים איך יהיה טוב בארץ שלנו
טיול לסופ"ש: אל כביש 767 וערש הציונות
