רבים "מאשימים" את תל אביב כאילו שמדובר ב"מדינה בתוך מדינה" או "בועה", אבל למדינת ישראל יש "בועה" הרבה יותר ותיקה, כזאת שמתקיימת עוד משנות החמישים של המאה הקודמת. אם אנחנו כבר בסביבה, נקפוץ לסיבוב זריחה עם קצת היסטוריה ומורשת ואל המראות המרהיבים של שמש מבצבצת מעל ערי אדום.
בתקופה העות'מנית הקימו התורכים נקודות ביקורת ושיטור בקצה הצפוני של מפרץ אילת ובחוף המערבי של המפרץ, וזאת במטרה לפקח על תנועות שיירות מסחר ותנועת עולי רגל לערים מכה ומדינה שבערב הסעודית. בתחילת המאה ה-20 הייתה מצריים, להלכה, חלק מן האימפריה העות'מנית אבל למעשה נשלטה על-ידי בריטניה. תורכיה, באותה עת, עדיין לא בחרה צד בין הבריתות המדיניות שהתהוו באירופה, וממש עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה לא נמצאה במצב מלחמה עם הבריטים.
הבריטים שאפו למתוח את קו הגבול בין מצרים לבין ה'וילאיט' (מעין "מחוז") לבנון של דרום-מערב האימפריה העות'מנית בין העיר רפיח שלחוף הים התיכון לבין הקצה הצפוני של הים האדום, ובינואר 1906 הם שלחו חיילים מצרים תחת פיקוד בריטי אל נקודת הביקורת בקצה המפרץ, שנקראה אום א-רשראש. המפקד הבריטי ניסה לקבוע עובדות בשטח ולבנות בקתה כדי לסמן באמצעותה את נקודת הגבול, אבל מפקד חיל המצב התורכי – שישב בישוב עקבה הסמוך, הגיב בנחרצות וסילק משם את הבריטים. כתוצאה מכך נקבע שנקודת הגבול בין מצרים למחוז התורכי תהיה בישוב דייגים קטן בשם טאבה, שנמצא קילומטרים ספורים דרומית לקצה המפרץ. כך יצא שבזכות התורכים נותרה אילת של ימינו בתחום הגבולות המוכרים והמוסכמים של מדינת ישראל.
הבריטים קיבלו את המנדט על ארץ ישראל בשנת 1922, אבל רק 11 שנים לאחר מכן הם הקימו תחנת משטרה באום א-רשראש, וזאת שכנה בחמש בקתות דלות שנבנו מלבנים עשויות בוץ מיובש, על קו החוף. השוטרים הבריטים היו בדואים תושבי הסביבה והמפקדים שלהם בריטים, ותפקידם היה לפקח על התנועה ממצרים אל עבר הירדן המזרחי. בשנת 1940 הוקמה במקום גם תחנת מדידות מטאורולוגיות, וכעבור מספר שנים הועבר תפעול התחנה הזאת לידי אנשי חברת האשלג הארץ-ישראלית.
מלחמת העצמאות החלה ב-30 בנובמבר 1947, מיד לאחר שתוכנית החלוקה התקבלה בעצרת האו"ם, והסתיימה בפועל בינואר 1949. באותה עת לא הגיעו כוחות צה"ל אל שטחים שהוקצו בתוכנית החלוקה למדינה היהודית בנגב הדרומי ובצפון מפרץ אילת. במשא ומתן מול הירדנים, מיד בתום המלחמה, הם סרבו להעביר לישראל שטחים אלה, שבהם הם שלטו, ובתחילת חודש מרץ 1949 יצא צה"ל ל'מבצע עובדה' שיכול להיחשב כמבצע האחרון של צה"ל במלחמת העצמאות או כמבצע הראשון שלו לאחר המלחמה.
כדי להימנע מחיכוך בכוחות בריטים, נשלחו חטיבת גולני על דרך הערבה וחטיבת הנגב דרך מרכז הנגב אל עבר ראס אל-נקב, ובתום מסע שארך שישה ימים הם הגיעו אל חוף אילת מבלי להתעמת עם הלגיון הירדני, למעט היתקלות של גולני במחלקה ירדנית שהוברחה בסופו של דבר ללא קרב.
חיילי חטיבת הנגב הקדימו בכמה שעות את הגולנצ'יקים אל אום א-רשראש, ומאחר שלא היה להם דגל ישראל הם אלתרו אחד באמצעות צביעת דיו על גבי סדין לבן. מפקד הפלוגה, אברהם אדן, טיפס על תורן רעוע במרכז תחנת המשטרה הנטושה ותלה את "דגל הדיו" המפורסם. זה היה אקורד הסיום של מלחמת השחרור.
אחרי המלחמה נמצא באילת רק בסיס צבאי של צה"ל, וכעבור שלוש שנים החל לקום סביבו ישוב אזרחי. בשנת 1955 הוקם באילת מזח ראשון במה שהפך לימים לנמל אילת, ובכך הוגשם חזונו של דוד בן גוריון, עוד משנת 1940, להקמת נמל מסחר עם אפריקה והמזרח הרחוק. ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1959, הוכרז הישוב אילת כעיר, ולמעט התקופה שבין מלחמת ששת הימים להסכמי השלום עם מצרים ופינוי סיני – אילת היא העיר הדרומית ביותר בישראל והיחידה ששוכנת על חוף הים האדום.
במהלך שנות ה-60 וה-70 נודעה אילת כ"מושבת העונשין" של ישראל, ורבים מבין "עושי הצרות" ברחבי הארץ נשלחו אליה כדי שלא להתדרדר לפשע ולבתי הכלא. במקביל התפתחה באילת תרבות של חופש אשר הגיעה לשיאה בתקופה שבין מלחמת ששת הימים לבין החזרת סיני, כאשר אילת הייתה תחנת מעבר בדרך אל חופי סיני.
עיר המלונות
בשנות ה-90 והאלפיים גדלה אילת באופן משמעותית ונבנה בה מספר רב של מלונות גדולים, רובם מפוארים ויקרים. מספר אטרקציות אותנטיות נותרו בעיר, למשל המצפה התת-ימי וריף הדולפינים, אבל רוב רובה של התיירות המקומית והבינלאומית מרוכזת כיום בתוך בתי המלון ובמרכזי הקניות הסגורים.
לפני כשנתיים נחנך הטרמינל האזרחי של שדה התעופה על שם רמון, כמה עשרות קילומטרים צפונים לעיר, ומעט לאחר מכן פונו שדות התעופה של אילת ושל תל-אביב והתנועה האווירית לעיר הוגבלה מאד. בנוסף, למרות שאזור אילת פטור ממס ערך מוסף, מחירי הלינה והשהות בעיר גבוהים מאד גם ביחס לישראל ובוודאי ביחס לאירופה. מצד שני, תיירים ישראלים – בוודאי בתקופת משבר קורונה, יכולים להסתדר גם עם לינה באחת ממאות יחידות הדיור הפרטיות שמושכרות בעיר, וגם באחד הישובים שמצפון לאילת.
הטיול שלנו השבוע מבוסס על לינה כזאת, מפני שהוא מחייב השכמה מאד מאד מוקדמת, ממש בתפר שבין קצה הלילה והזריחה. נתחיל את הטיול הרגלי הקצר כאשר נחנה בחניון של קניון 'מול הים' כדי לבקר בנקודה שבה הכל התחיל. למרבה הצער, כמו ערכי מורשת ותרבות ישראלים אחרים גם דגל הדיו המפורסם נעלם עם השנים, וארבע מחמש הבקתות המקוריות של אום א-רשראש נהרסו בשנות ה-60. רק מבנה אחד נותר לפליטה ונשמר, ולפני כחמש שנים הסתיים השחזור שלו והוא נחנך כאתר מורשת לאומית. באתר עצמו יש מצגת קולית, בעברית ובאנגלית, ולצידו ניצב פסלו של האמן דניאל כפרי אשר משחזר את מעמד הנפת דגל הדיו.
מכאן נמשיך ברגל לכיוון מזרח, לאורך הטיילת של אילת, לצד הים הרגוע שמכסה מפרץ בעומק של מספר קילומטרים. על המים נחה בשעות אלה של צפרירי בוקר שמיכה אווירית של שחור עם נגיעות עדינות של ורוד על קו האופק. בהמשך, בכניסה למרינה של העיר, נטפס על גשר ונביט מזרחה, לכיוון ירדן. נראה מראות נוף מדהימים, ואת האורות של עקבה, עיר שגולשת מן ההרים הכהים אל מורדות מפרץ עקבה. מכאן נמשיך ברגל עד לקצה הטיילת, אל מתחת למלון הרודס.
שעה של יופי נחה על מפרץ אילת כאשר ים סוף מתהדר בגוונים של לבן רך כצעיף שמונח על המים. ממשיכים על שביל בטון אל המזח המערבי, בין שתי שורות סלעים שנשלחות אל הים במחצית קשת. קומץ דייגי חכה השכימו גם הם והם מחפשים את מזלם על המזח, כשלצידם מספר חתולים שבונים על דג קטן. אנחנו ממשיכים עד לקצה המזח כדי להתארגן לעמדת צילום נוחה על הסלע האחרון, שנושק למי הים השקטים.
רגע לפני שמטפסים על הסלע כדאי להכין את המצלמה ללהקת השחפים שבואנו יפחיד ויעורר. השחפים נחים להם באופן שגרתי על פני המים בין שני המזחים, והנוכחות שלנו מרימה אותם כלהקה ענקית וצווחנית, ואז הם מחוללים בשמים במעגל גדול עד לחזרתם לנחיתה בנקודה מעט יותר רחוקה. האור הקלוש מתאים לצילום של להקת השחפים ברגישות גבוהה, ולצורך זה רצוי לייצב את המצלמה על חצובה מבעוד מועד.
עם אור ראשון מחליפים פני הים את צבעם הלבן לגווני אדום עדינים. סלעי המזח עודם נראים שחורים, וכך גם הרי אדום שבמזרח, שנראים כעת כמו צללית דקה ומשוננת. מעל פסגות הרי אדום מתחילים שמי המזרח להיצבע בגוון אדמדם, ולאט לאט מתגנב כדור השמש, מציץ מעל ההרים, הולך ונחשף.
כך מגיעים: אילת, מגרש החניה של קניון 'מול הים', ומכאן אל הטיילת של אילת ואל קצה המזח.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
