לא זה המקום להוסיף שמן למדורת הויכוח הפוליטי שנסוב סביב אירועי ההנצחה והעצמאות בשבוע שחלף, אבל נראה שאסור להתעלם מן "המדורה" עצמה, ובעיקר בימים שבהם אלפי חיילי צה"ל – סדירים ומילואימניקים – פרושים לאורך הגבולות בצפון ובדרום לנוכח המתיחות הנוכחית.
היום (שישי) יתקיימו בעוטף עזה אירועים שונים שנועדו להביע הזדהות עם מי שנאלצו לוותר על חופשה ומנגל במהלך השבוע, וגם עם תושבי הישובים בעוטף, ואין זמן טוב יותר להניח את המחלוקות מאחור ולבחור את אזור דרום מערב הנגב כיעד לטיול.
בדרך דרומה מאד ראוי לעצור בקיבוץ ניצנים, ולו כדי להבין ולהפנים את הסכנות האיומות שמציבה לנו הפלגנות והמחלוקת בינינו לבין עצמנו, כזאת שמאיימת על עצם הקיום שלנו בארץ ישראל. השבוע, ב-17 באפריל ליתר דיוק, מלאו 69 שנים למועד הפרסום של דוח מיוחד של ועדת חקירה שמינה הרמטכ"ל דאז, יעקב דורי, לחקר "פשרת ניצנים", פרשה שרבים מאיתנו לא ממש מכירים.
מבלי להיכנס לעודף פרטים, קיבוץ ניצנים הוקם בשנת 1943 על אדמה שנרכשה מאחד מערביי הסביבה, אפנדי עשיר שביתו, על אותן האדמות, שימש כמרכז הישוב וסביבו ניטעו אוהלים ונבנו צריפים.
יש שטוענים שהבעיה הגדולה ביותר של אנשי ניצנים היא שהם לא השתייכו לזרם הפוליטי הנכון, ושזה מה שגרם לכך שבפרוץ קרבות מלחמת השחרור הם לא קיבלו מן הפלמ"ח, ולאחר מכן מחטיבת גבעתי שנלחמה על הסביבה הזאת – את אותה רמת הגנה ואת אותן כמויות נשק שניתנו לישובים אחרים בסביבה.
לכך יש להוסיף גם את הכישלון של מפקד הגזרה בהבנת תמונת המלחמה, ובעיקר את האסטרטגיה של הצבא המצרי ואת תוכנית המלחמה שלו, והתוצאה הייתה קרב אבוד מראש של מגיני ניצנים אשר נלחמו בחירוף נפש וספגו אבידות כבדות.
33 מאנשי הקיבוץ ומגניו נפלו בקרב, 109 נפלו בשבי המצרי ומהם מתו שלושה נוספים, ועוד בדרכם מצרימה ננעצה בגבם סכין ארסית של מי מאנשי 'גבעתי', אשר האשימו אותם – על לא עוול בכפם – בבריחה מן הקרב ובהפקרת הישוב. קשה לחשוב על עוול גדול יותר שנעשה למי שהקריב כל כך הרבה למען המולדת, עוול שעליו לא כיפרו גם המסקנות הברורות מאד של אותה ועדת חקירה שניקתה את אנשי ניצנים מכל אשמה.
לא חכם לשפוט מגובה המקלדת את מי שגרמו לעוול הגדול הזה ממרחק של 70 שנים, וצריך לומר להגנתם שמדובר בתקופה כאוטית שבה לא היה ברור אם המדינה הצעירה תשרוד את הבאים להשמידה, אבל בהחלט יש מקום ללמוד וללמד את סיפור ניצנים כדי להבין שההיסטוריה חוזרת על עצמה ושהאויבים המסוכנים ביותר לנו באים מקרבנו.
בכל אזור צפון מערב הנגב התרחשו בימי מלחמת השחרור קרבות קשים והייתה בהם סכנה לעצם הקיום של ישראל, רובם התקיימו נגד כוחות סדירים של הצבא המצרי וכנופיות שנתמכו על ידו, ומספר לא מבוטל של אנדרטאות מספר את סיפורם תוך הנצחת הנופלים.
נקודת העצירה המומלצת הראשונה בדרך דרומה היא כאמור בסמוך לקיבוץ ניצנים ולישוב החדש ניצן, שם ניצבת אנדרטת 'יד לאשה הלוחמת'. חונים במגרש חניה קטן שממנו נכנסים ברגל לתוך בית ספר שדה 'שיקמים', ומולנו נישא הבית הערבי הגדול כשהוא נסתר בין עצי אקליפטוס ענקיים. דרומה משם מוליכות מדרגות רחבות למטה, אל אתר ההנצחה שמוקדש ללוחמות ישראליות שנפלו בקרבות.
במקום ניצבים מספר פסלי ברונזה שפיסלה הפסלת שוש חפץ לזכר שלוש לוחמות שנפלו ממש בסמוך לכאן על הגנת קיבוץ ניצנים. אחת מהן, מירה בן ארי בת ה-22, יכלה להתפנות מן הישוב יחד עם בנה התינוק לפני הקרבות, אבל בחרה להישאר בו ולהילחם. לימים הפך הסיפור האישי שלה, כולל פתק שהטמינה בבגדיו של תינוקה בעת שפונה מן הישוב, לאחד המיתוסים של תקופת הקמת המדינה. בסמוך לשם נמצא גם אתר ההנצחה של הישוב, לזכר הנופלים בקרב, ומיצג אור קולי מספר את סיפור ההקמה וההגנה על ניצנים.
לא הרחק מקיבוץ ניצנים ניצבת "גבעה 69" שקרויה כך על שם גובהה, 69 מטרים מעל פני הים. על הגבעה הקימו הבריטים, בתקופת המנדט, שלושה מגדלי מים שסיפקו מים לבסיסי צבא שלהם שהיו פזורים באזור, אחד מהם ליד קיבוץ ניצנים.
לאחר כיבוש ניצנים בידי המצרים התמקמו כוחות גבעתי על גבעה זאת, וניסו לשוב ולכבוש ממנה את הקיבוץ. הם נהדפו, ובקרב קשה שהתקיים מול המצרים נאלצו לסגת מן הגבעה כשהם מותירים אחריהם נפגעים רבים.
כיום נטועה חורשת עצים נאה על מדרונות הגבעה, ועליה נמצא אתר להנצחת חללי גבעתי שנהרגו בסביבה זאת.
לא הרחק משם נמצאת אנדרטת ההנצחה לגדוד 53 של גבעתי, להנצחת 145 מחיילי הגדוד שנהרגו בקרבות, בעיקר בדרום בין גדרה לנגבה, ובין ניצנים עד גלאון. לפני עשור, לקראת חגיגות ה-60 לעצמאו ישראל, נשתלה חורשה סביב האנדרטה וטופחה פינת הנצחה יפה, שעטופה כעת בצמחי בגונווילה אדומים.
במהלך מלחמת העצמאות נהרגו בנגב כ-1,500 חיילים וקצינים של הצבא המצרי. במסגרת הסכמי השלום עם מצרים, במטרה שהמצרים יכבדו וישמרו על אנדרטאות שהוקמו על-ידי ישראלים בשטחי סיני שהוחזרו לידיהם, הוסכם על הקמת שתי אנדרטאות לזכר החיילים המצרים. אנדרטאות אלה הוקמו על ידי מצרים, האחת בסמוך למצודת יואב, והשנייה בפארק 'עד הלום' שליד העיר אשדוד.
האנדרטה הראשונה מציינת את הנופלים המצרים בקרב כיס פלוג'ה, ואילו זאת שבפארק עד הלום היא לזכר חללי הצבא המצרי שנהרגו במקום. האנדרטאות הוקמו בשנת 1989 מאבן גרניט מצרית, והן מעוצבות בצורת אובליסק שניצב על פודיום מאבן וסביבו רחבה נאה מרוצפת. על האנדרטה הראשונה מצוינים רק ארבעה שמות – שני אלופי-משנה, רב"ט וטוראי, והכתובות עליה הן בעברית, ערבית ואנגלית. על האנדרטה בפארק עד הלום יש כתובות בערבית, עברית, אנגלית ובכתב חרטומים
כך מגיעים: ניצנים. נוסעים דרומה על כביש 4 עד לצומת ניצנים ופונים מערבה אל כביש 3631 שמוליך לישוב ניצן. ממשיכים לפי השילוט "בי"ס שדה שיקמים" ואתר "יד לאשה הלוחמת".
כדי להגיע אל גבעה 69 חוזרים לכביש 4, פונים מזרחה לכיוון ניצנים (כביש 232), וממש לפני הקיבוץ פונים בחדות שמאלה אל כביש צר שמטפס אל גבעה 69.
בהמשך, הדרך אל גבעת גדוד 53 מתחילה ביציאה בחזרה לכביש 232, שאיתו ממשיכים דרומה עד לצומת הודיה (כביש 3). ברמזור פונים מזרחה, חולפים על פני צומת נגבה ומיד לאחר מכן פונים ימינה אל הכניסה לאתר. האובליסק המצרי נמצא ליד הכניסה ל'חמי יואב'.
צילומים: דובי זכאי
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
