עוד לפני הקמת המדינה נהגו חניכי תנועות הנוער "לחרוש" את הארץ לאורכה ולרוחבה ברגליהם, ובשנות ה-50 וה-60 התפתחה אצלן אופנת טיול בנתיב "ים אל ים" – מסלול לאורך 89 ק"מ בין חוף אכזיב בים התיכון ועד לשפת הכנרת.
שביל ישראל, שנחנך בשנת 1995, מתאים לתקופה האינדיבידואליסטית שבה אנחנו חיים, והוא יצר סביבו פעילות רבה, פולקלור ייחודי, ולא מעט ספרי הדרכה, הגות, רומנים, ואפילו סדרת רשת שבהם הוא מככב, והוא גם מהווה דוגמא לפעילויות וליוזמות אחרות בתחום סימון ופריצת שבילי טיול בישראל.
ב-9 באוגוסט 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, נמצאו כוחות של אוגדת הצנחנים 98, אשר מורכבת ברובה מיוצאי סיירות, בכפר דבל. שני טילים שנורו על-ידי אנשי חיזבאללה פגעו בבית שבו נמצאו, וכתוצאה מכך נהרגו תשעה מלוחמי גדוד ההנדסה של האוגדה, ו-29 לוחמים נוספים נפצעו. לוחם נוסף מאותו כח נהרג בתקרית אחרת במהלך אותו מבצע.
עוד באותה שנה הוקמה עמותת 'בדרכם', אשר שמה לה למטרה להנציח את חללי גדוד החבלה של הצנחנים במילואים, לקיים קשר עם משפחותיהם, ולבצע פעולות גיבוש לחיילי הגדוד בעבר ובהווה. העמותה מקיימת בין השאר טיולים ומכשירה שבילי טיול ברחבי הארץ, ופרויקט הדגל שלה הוא הכשרת השבילים בנתיב ההיסטורי 'מים אל ים', ובכלל זה גם פריצת מספר קטעים שבעבר לא היו עבירים.
בשנת 2010 הפיק מכון יד בן צבי את הספר "הולכים מים אל ים", אשר נכתב על-ידי דוד תירוש, והוא מוקדש לזכר עשרת לוחמי הצנחנים. זהו ספר מיוחד אשר מוגש באופן ברור ומדויק וכולל תצלומים יפים ועיצוב נאה. המסלול ש"חותך" לרוחבה את צפון הארץ, כולל לא מעט פניני חמד בגליל, מן החופים הסלעיים של אכזיב, דרך האפלולית הצוננת של נחל כזיב, פארק גורן, הקירות החסונים של מבצר ה'מונפורט', מעיליא, מעלות, הר מירון, סלע עכברה, ומסיים בגלישה דרך נחל עמוד התחתון אל חופי הכנרת.
הספר, שמציג ביטוי לאהבת הארץ, מעביר גם מסר ברור של אהבת החברים הנופלים, רעות, וגם של געגוע אליהם.
בעזרת "הולכים מים אל ים" אפשר לבחור בחירה גמישה מאד של מסלול ההליכה – בין אם קשה ומהירה או איטית וקלה. אפשר לעבור את הנתיב כולו בשלושה, ארבעה או חמישה ימים, ולהיעזר בחניונים לחניית לילה שפזורים לאורכו, למצוא מקורות מים או מקום לנטוע אוהל, ואף "לפזול" אל מסלולי טיול נוספים בסביבה.
כמקובל ב'שביל ישראל', גם כאן אפשר כמובן להפסיק את רצף הטיול בנקודה מסוימת ולשוב אליה כעבור זמן כדי להמשיך ממנה הלאה, ומי שייקח איתו את הספר לדרך יוכל להיעזר בו עם מידע אודות הצומח לצד הדרך, המבנה הגיאולוגי והטופוגרפי, מבנים בעלי ערך היסטורי, ואף מידע בנושאי הידרולוגיה – כל אלה נכתבו על ידי אנשי מקצוע בתחומיהם. לדוגמא, מי שמקדיש ארבעה ימים להליכה במסלול יכול לעבור ביום הראשון את הדרך שבין מאכזיב למונפורט, ביום השני בין המונפורט לגשר אלקוש, וביומיים הבאים בין אלקוש לנחל מירון ומן המירון עד לכנרת.
מתוך ספר זה בחרנו מסלול קצר ויפה במיוחד: מערה שנקראת 'מערת המקדש' (מערת איג'לליה), או 'מערת החייל הרומי'. מערה זאת ממוקמת מעל לנחל כזיב, מול המצוק האדיר של הר זיו. היות שאי אפשר לטייל בגליל בלי מעט הווי וצ'יזבטים, ראוי לספר את הסיפור האגדתי אודות גילוי המערה בידי קיבוצניק מקיבוצי הסביבה אשר נהג לשוטט בשבילים שמעל נחל כזיב, בין השאר כדי לאסוף פסולת שמטיילים רשלנים הותירו אחריהם.
כאשר הגיע אותו קיבוצניק אל סמוך לפתח המערה הוא חש, כך האגדה, כאילו מישהו מתבונן בו מאחור. הוא קרא בקול וציפה לתגובה, שלא הגיעה, אולם רגע לפני ששב על עקבותיו הוא חזה, לאור השקיעה, בדמות ענקית של לוחם, בגובה של 2.5 מטרים. הדמות, לבושה ב'טוגה' וחגורה בחרב, חצובה בסלע ולשמאלה נמצא פתח של מערה.
עם מעט דמיון, ובתנאי תאורה מתאימים, אפשר להבחין בדמות, וגם אם לא מתמזל המזל אפשר פשוט לבקר במערה הענקית, בעלת שלושת המפלסים. המפלס התחתון שימש למקלט לצאן, וממנו אפשר לטפס על סולם שניצב בתוכה ולהציץ אל חלקה העליון. מול פתח המערה צונח מדרון תלול עד לנחל כזיב, ומולה נישא המצוק הענק של הר זיו.
כך מגיעים: מערת החייל הרומי ממוקמת בשולי שביל ים אל ים וצריך לסטות ממנו כדי להגיע אליה במיוחד, אולם זאת דרך שכדאי לעשות. שביל שעולה בתלילות מנחל כזיב לכיוון מצד אבירים הוא הדרך שמומלצת בספר. מי שמחליט להגיע במיוחד רק למערה יכול לבחור בדרך נוחה וקלה יותר, שמתחילה על הכביש הצר שמוליך לישוב המבודד 'אבירים'. בעיקול של הכביש, מימין (הצד של הישוב) מתחיל שביל מסומן בסימון שבילים שחור, ולצידו יש שילוט מסודר אל "מערת המקדש". זהו שביל הליכה באורך של ארבעה קילומטרים, וברמת קושי בינונית. מפת טיולים וסימון שבילים מס' 2.
צילומים: דובי זכאי
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
