כמטחווי קשת מן הכפר הצ'רקסי כמא מפכה מחדש מעיין קטן בשם עין חיזר. עד לא לפני הרבה שנים היה סוד המעיין הנחבא הזה, שכלוא בתוך מבנה אבן, ידוע רק למתי מעט, ואלה היו מתגנבים אליו, נדחקים מבעד לפתח צר, וטובלים במימיו הצוננים.
עם השנים יבש המעיין והוזנח, ופינת החמד הנדירה, שנמצאת בלב שדות, הפכה למטרד. לפני אי אילו חודשים התגייסו רשות הנחלים, המועצה המקומית, משרד החקלאות וגופים נוספים למאמץ משותף, עשו את המעשה הנכון והשיבו את הזרימה למעיין, ובמקביל ביצעו עבודות לניקוי ולסידור המבנה וסביבתו. לא זאת אף זאת: הגופים הממונים בנו בריכה גדולה שאוגרת את מי המעיין, הקימו לצידה מרפסת אבן שצופה מצד אחד על הבריכה ומצד שני אל הנוף המרהיב בסביבה, ובנו מצדדיה שני גרמי מדרגות אבן שעליהם אפשר לרדת אל המעיין. בסמוך לאלה הוכשרו רחבת חניה ומספר שבילים אל פינות ישיבה שמוצלות בצל עצי שיזף, והתוצאה היא פינה מקסימה לבילוי עבור משפחות ומטיילים.
אנשי כפר כמא הסמוך חנכו את האתר המחודש בטקס יפה, בהתאם למסורת הצ'רקסית ובהשתתפות ילדי הישוב, שתלו עצי פרי על הטרסות שמסביב, ועל השלט החדש שמתאר את סביבת המעיין מתנוסס מעתה שם חדש-ישן: לא עוד עין חיזר, אמור מעתה 'עין קאזאן'. שם זה הוא שינוי קל של השם 'עין קאזין' אשר מופיע על מפות המנדט הבריטי, ומן הסתם נסמך על שיבוש אחר של שם שהיה נהוג באותו אזור באותן שנים.
לזכור ולא לשכוח, הגרסה הצ'רקסית
בשלהי תקופת המנדט הבריטי, בשנת 1945, התגוררו בכפר כמא הסמוך 660 תושבים על שטח של 8,819 דונם. כל תושבי הכפר היו, ועודם, בני הלאום הצ'רקסי (כיום ישראלים צ'רקסים) אשר מיישב באופן הומוגני רק שני ישובים בישראל: כמא וריחאניה. סיפורם ההיסטורי של הצ'רקסים לא מספיק מוכר לישראלים רבים, וחבל, היות שהם חולקים איתנו, במידה מסוימת, טראומה לאומית ואנושית.
העם הצ'רקסי נמנה על קבוצת שבטים שישבה בעבר על שטח גדול בצפון הרי הקווקז וחלקה תרבות, היסטוריה ושפה – על אף שכמו עמים רבים אחרים (למשל המונגולים עד לתקופת ג'ינגס חאן או, להבדיל, הכורדים בני ימינו) מעולם לא היו חלק מישות פוליטית אחידה. היסטוריונים סבורים שמוצאם של הצ'רקסיים מן העם החאתי שחי בשטחה הנוכחי של טורקיה באלף השלישי לפני הספירה אך נאלץ לנדוד אל צפון הקווקז. השם "צ'רקסים" ניתן להם ככל הנראה על ידי המונגולים שפלשו אל שטחם במאה ה-13, ומשמעותו במונגולית "חוסם דרך". שנים עשר כוכבים מצוירים על הדגל הצ'רקסי, לציון 12 שבטים, אם כי למעשה היו ככל הנראה יותר שבטים.
התרבות הצ'רקסית הייתה תרבותם של רועים נוודים לוחמים אשר נאלצו להתמודד עם תנאי מחיה קשים בתוואי הררי, וזו השליכה גם על המבנה החברתי השבטי וגם על אופי הבניה והיישוב, היות שהמשפחות נאלצו לנטוש באופן קבוע ישובים שהותקפו ולהקים אותם מחדש במקומות אחרים. במאה ה-18 היה רוב הקווקז חלק מן האימפריה העות'מנית באופן רשמי, על אף שהטורקים לא שלטו בו מבחינה פיזית או מעשית. השטח, שבו חיו הצ'רקסים – מוסלמים על פי דתם – היה גבול טבעי בין האימפריה הרוסית, פרס והאימפריה העות'מאנית, וזאת לאחר כמאתיים שנים שבמהלכן דחקו הרוסים את הפרסים והטורקים, כמו גם את העמים המקומיים, בסדרת מלחמות על השליטה בקווקז.
בתחילת המאה ה-18 החליט הצאר הרוסי החדש, 'פיוטר הגדול', לכבוש את הקווקז באופן מוחלט בדרך לכיבושים נוספים באזור הים הכספי ובים השחור. החל משנת 1763 החלו הצ'רקסים למרוד ברוסים במה שפתח מלחמה בת מאה ואחת שנים שבסופה הם הוגלו או הושמדו.
כבר בתחילת המאה ה-19 החלו הרוסים במדיניות של רצח עם וטיהור אתני כלפי שבטי הצ'רקסים שחיו במזרח צ'רקסיה, ועד לשנות ה-20 של המאה הושמדו שם רוב הכפרים, ומתוך אוכלוסיה של כ-300 אלף בני אדם נותרו רק 30 אלף. במקביל, הרוסים יצרו תלות כלכלית של שבטי הצ'רקסים במערב, ובין שנות ה-30 לשנות ה-50 של המאה ה-19, עד למלחמת קרים שבה הפסידו הרוסים לברית בין העות'מנים לצרפתים והבריטים, התבצע טיהור אתני של ממש, שהתבסס בעיקר על הרעבת האוכלוסיה.
לאחר מלחמת קרים פיתחו הרוסים שיטה צבאית שהלכה והשתכללה, ובשיאה אף כונתה על-ידי אנשי הצבא שלהם "טיהור". כדי להתמודד מול היכולת של הצ'רקסים לנדוד ולהקים בזריזות מקומות ישוב חדשים, וכן מול השליטה הטבעית שלהם בתוואי ההררי, הרוסים פשטו על מקומות הישוב, שרפו אותם ואת שטחי החקלאות והמרעה, בזזו את הרכוש ולא הותירו לצ'רקסים כל אפשרות לקיום. הצבא הפעיל ארטילריה על כפרים ומטרות אזרחיות, ולקראת סוף המלחמה החל לבצע "משלוחים" שבהם גורשו האזרחים שנתפסו לכיוון החוף, ומשם בספינות רעועות לטורקיה.
בהיעדר ממשל מאורגן לפני המלחמה, או תיעוד כתוב מן הצד הצ'רקסי, ולנוכח מדיניות ההסתרה הרוסית, אין לדעת כמה בני אדם חיו בשטח הקווקז לפני הטיהור הרוסי, כמה נהרגו על-ידי הצבא הרוסי באופן ישיר וכמה נרצחו בדרך או מתו ברעב ובמגיפות. עם זאת, אין ספק שרצח העם הצ'רקסי הוא השמדת העם הגדולה ביותר במאה ה-19, ובמהלכה נרצחו או הומתו בין השנים 1860 ל-1864 יותר ממיליון צ'רקסים. כחמישים שנים לאחר מכן השתמשו הטורקים בחלק מן השיטות האלה כדי לטבוח בעם הארמני, ומה שמשותף לשתי השואות האלה הוא שרבות ממדינות העולם, ולמרבה הצער גם ישראל, לא מכירות בהן בגלל שיקולים מדיניים.
גורלם של הצ'רקסים שנמלטו לשטחי האימפריה העות'מנית לא היה טוב בהרבה, אם כי הטורקים ניצלו את מיומנויות הלחימה הידועות שלהם, את כושר ההסתגלות, את המבנה החברתי ואת היותם מאמינים בדת האסלם – והשתמשו בהם כשומרי גבול באזורי חיכוך בגבולות המרוחקים של האימפריה. חלק מן הצ'רקסים נשלחו לאזורי סכסוך בבלקן, ואחרים נשלחו אל גבולותיה הדרומיים של האימפריה – אל חבל הארץ שנקרא בשעתו 'סוריה הגדולה' וכלל את שטחי ארץ ישראל וירדן. מדיניות דומה, אגב, הונהגה על-ידי הטורקים עם שבטים טורקמנים נאמנים לשלטון.
בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 הוקמו כמה עשרות ישובים צ'רקסים ברמת הגולן, בירדן, וגם באזור חדרה, ובצפון הארץ הוקם, החל משנת 1876, כפר כמא.
143 שנים לאחר מכן חיים כיום כ-3,300 ישראלים צ'רקסים בכפר כמא, במרכז הכפר בנוי מסגד גדול וייחודי בעיצובו בזכות צריח בצורה מתומנת שעל קירותיו החיצוניים משלובות אבני בזלת בשיטה שנקראת 'אבלק'.
מרכז הכפר, שנקרא "הכפר הישן" בנוי בסגנון צ'רקסי היסטורי שבו צמודות חצרות הבתים וקירותיהם משותפים, עם דלת פנימית שמחברת בין חצרות. הבתים האלה בנויים מסביב למסגד והרחובות צרים – סגנון בנייה שנועד במקור להגנה מפני תקיפות על ישוב.
שפת ההוראה בבתי הספר של כפר כמא היא עברית, אבל במקביל לומדים התלמידים גם את השפה הצ'רקסית ואת מורשת העם, וכן את השפה הערבית ואת דת האסלאם. רוב הכשירים לשירות מבין תושבי הכפר משרתים בצה"ל ובכוחות הביטחון,
כאשר נהנים מקרני השמש על המרפסת לצד עין חיזר, או עין קאזאן, אפשר להציץ גם על התנועה ההומה על כביש 65 שמוליך לצומת גולני. ממזרח נגלים מטעי הזיתים של כפר כמא, ואם בשעה זאת תוקף אתכם רעב אפשר להיכנס לכפר ולסעוד באחת מכמה מסעדות משובחות שמגישות מאכלים צ'רקסיים.
כך מגיעים: נוסעים על כביש 65 ופונים מזרחה בצומת כפר תבור אל כביש 767. נוסעים בכביש היפה הזה וחולפים על פני שדמות דבורה, ופונים אל כפר כמא בפניה הראשונה הבאה. ברחוב הראשון פונים שמאלה, ונוסעים עם הכביש (החדש) עד לעין קאזאן.
צילומים: דובי זכאי
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
