כל מי שקורא בהגדת הפסח – אחד הטקסטים המכוננים של העם היהודי, מכיר את הפסקה "מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית!"
כמו רוב הטקסטים היהודיים, גם לפסקה הקצרה הזאת יש מספר פירושים שונים ומרתקים שמשמעויותיהם לעולם לא מפסיקות להיות אקטואליות. במקרה הזה מדובר בתכנון המרד כנגד הרומאים ובהסתייגויות ממנו. אבל אפילו הדבר היחיד שנדמה שבו אין פער בין הפשט לדרש – אזכור העיר בני ברק, עירו של רבי עקיבא, לא פשוט כפי שנדמה.
לפי אחת הפרשנויות התקיימה העיר בני ברק המקורית במרחק של אי אילו קילומטרים דרומית למיקום שמוכר לנו כיום, במתחם שנמצא מערבית לאור יהודה, מזרחית לתל-אביב, דרומית לרמת גן וצפונית לאזור. שם, באגן הניקוז של הנחלים איילון ושפירים, פני השטח היו שטוחים בעבר, באופן יחסי, וגובהם מטרים ספורים מעל גובה פני הים.
כמובן שמי שנוחת כיום לראשונה בישראל יגלה שבני ברק – כבודה במקומה מונח, ושמעט דרומית לשטח המשוער של בני ברק ההיסטורית מתנשא כעת הר מודרני בגובה של כ-60 מטרים. תושבי המרכז הוותיקים מכירים לא רק את ההר הזה אלא גם את ניחוחות הצחנה שאפפו אותו עד לפני לא הרבה שנים. אם תלחשו באזניהם את המילה "חיריה" הם לא יחשבו על כסף – 'חיר' בערבית, אלא על המזבלה הגדולה שקלטה במשך יותר מ-60 שנים את רוב האשפה של גוש דן.
השם "חיריה" נגזר ראשית לכל משם הכפר הערבי אל-ח'ירייה, שהיה כפר ערבי שהתקיים כשבעה קילומטרים ממזרח ליפו, לצד הדרך שהוליכה מיפו ללוד. בתקופת המנדט הבריטי מנה הכפר 1,420 נפשות. ב-4 בדצמבר 1947 תקפו כ-150 ערבים חמושים, חלקם תושבי הכפר, את קיבוץ אפעל, אך נבלמו "על הגדר". כחמישה חודשים לאחר מכן כאשר הבריטים החלו לפנות את בסיס תל ליטוינסקי הסמוך (תל השומר של ימינו) החלו הערבים לרכז כוחות במקום, וימים ספורים לאחר מכן, במהלך "מבצע חמץ" שנועד לכתר את העיר יפו, נכבשו הכפר וסביבותיו על ידי כוחות חטיבת אלכסנדרוני של "ההגנה", ותושביו נמלטו.
לאחר הקמת המדינה הוקמה במקום מעברת חיריה, תחת השם "כפר המסובים", וזו פעלה במקום עד לשנת 1972 – אז חולקו אדמו הכפר בעיקר בין רמת גן לרמת אפעל. על השטח של מרכז הכפר נבנה במהלך השנים מחלף מסובים המוכר לנו כיום, על כביש מספר 4 ("כביש גהה", כפי שמכונה חלקו המרכזי). על אדמותיו הצפוניות של הכפר נבנה פארק ה'ספארי', ומעט מבתי הכפר שנותרו על תילם משמשים את עיריית רמת גן.
כבר בסמוך להקמת המדינה החלו הרשויות העירוניות השונות באזור לפנות את הפסולת של תושביהן אל האדמות הדרומיות של אל-ח'ירייה, אזור בשטח שנמצא כיום דרום מערבית למחלף מסובים ומצפון למחלף גנות, והחל בשנת 1952 הוא הפך לאתר הטמנה רשמי ולמזבלה הגדולה ביותר באזור המרכז. במהלך השנים הלך האזור השטוח וגבה עוד ועוד, עד אשר התנשא, בשנת 1988, להר מלאכותי של זבל ואדמה בגובה של כ-60 מטרים.
לאורך השנים נברו אנשים שונים בהר שהוזן באשפה של תושבי גוש דן תוך שהם מחפשים בה אוצרות, וזה הוליד משמעות נוספת לשם 'חיריה' (והפעם: הר הכסף). לא מן הנמנע שהטמנת הזבל הייתה נמשכת עוד, למרות מפגעי הריח הקשים לתושבי הסביבה, לולא הפכה המזבלה וסביבותיה למרכז חייהן של להקות עצומות של ציפורים שמסכנות את תנועת המטוסים שממריאים ונוחתים בשדה התעופה בן-גוריון, הסמוך.
ממשלת ישראל החליטה כבר בשנת 1993 על הפסקת הטמנת אשפה נוספת במקום, בגלל הסכנה הרבה לתעופה האזרחית, אבל כדרכן של החלטות ממשלה בישראל גם היישום של תוכנית זאת ארך זמן רב. בשנת 1998, כ-46 שנים לאחר שחיריה הפכה לאתר אשפה רשמי היא הוסבה לתחנה לאיסוף ומשלוח אשפה, ברכבת, אל אתר ההטמנה 'דודאים' שסמוך לבאר שבע. מאז נשלח ה"חיר" של תושבי גוש דן וממלא בניחוחותיו את האוויר של תושבי הדרום.
בשנת 2005, כשנתיים לפני שחטף שבץ מוחי סופני, הורה ראש הממשלה אריאל שרון על הפיכת אתר 'חיריה' לחלק מפארק לאומי חדש, אשר לימים נקרא על שמו, ועל הפיכת אתר הטמנת האשפה לפנינת המחזור של ישראל. הפארק, אשר מנוהל כחברה ממשלתית עצמאית שכמחצית מתקציבה מגיע מתרומות ומחציתו האחרת מתקציב המדינה, כפוף למשרד להגנת הסביבה אבל, מטבע הדברים, נוגע למספר רב של רשויות מקומיות ומדינתיות. לא מפליא, לכן, שהוא כבר כיכב גם בדוח ביקורת חמור של מבקר המדינה בשנת 2014.
מבחינתנו חשוב יותר להדגיש שיותר מ-46 שנות איסוף אשפה וזבל אורגני פועלים את פועלם הטבעי, וגם תהליכים שמתרחשים רחוק מן העין משפיעים על האקולוגיה ועל בני האדם ובעלי החיים: הר הזבל של חיריה הפך ברבות השנים ל"יצור" חי אשר מייצר מידי שנה כמויות אדירות של מתאן, אשר בהיעדר יד מכוונת נוטה להתלקח וליצור שריפות ספונטניות במעבר האדמה ועל פניה. כך משוחררים לאטמוספירה גזים שפוגעים לא רק באיכות החיים ובבריאות כל החי באזור, אלא גם מאיצים את "אפקט החממה" וגם פוגעים בשכבת האוזון שמגנה עלינו מקרינה.
ההערכה היא שפליטת המתאן מחיריה תימשך לכל הפחות עד לשנת 2030, וכדי לצמצם את הבעיה הזאת כלל חלק מפרויקט השיקום של המזבלה הטמנת מערכת צינורות לאיסוף גז המתאן, אשר משמש כיום לצרכים תעשייתיים וכך חוסך את ההובלה והשימוש בדלקים אחרים. במקביל הוקם במקום מפעל למחזור אשפה, כך שלא כל הזבל התל-אביבי נשלח דרומה – אלא חלקו ממוחזר, ועל ראש הר האשפה הוקם פרויקט גן לתפארת – עם אגם של מים חיים ובליבו מזרקות וגשרים, משטחי דשא עצומים, עצים נאי צמרת וקילומטרים של שבילים למטיילים, ולצדדיהם נקודות תצפית רבות.
מידי שנה מבקרים באתר המחזור של פארק אריאל שרון רבבות תלמידים מכל רחבי הארץ, כדי ללמוד על תהליכי מחזור אשפה ולהתרשם מהם באופן אישי, וגם מבקרים "רגילים" יכולים לטייל במקום, או – בסופי שבוע – אפילו להצטרף לסיור מודרך (ללא עלות וללא הרשמה מראש, בימי שישי בשעות: 09:30, 11:30, 13:30, בשבתות מידי שעה בין 09:30 ועד 14:30). כך אפשר להכיר את פלא השיקום של הר הפסולת הגדול בישראל, כמו גם ללמוד ממקור ראשון על תהליכי קיימות ואקולוגיה.
מתחם ההר פתוח לקהל הרחב ללא תשלום בכל ימות השבוע בין השעות 09:00-15:30 למעט בימים שבהם מתקיימים בו אירועים מיוחדים (אפשר להתעדכן באתר האינטרנט של הפארק).
אגב, כל המפעל המרשים שהוקם כבר על הר הזבל, וכבר כיום אפשר ליהנות ממנו עם תצפית מדהימה על רוב ערי גוש דן ועל התנועה האווירית לנתב"ג וממנו – הוא כאין וכאפס לעומת תוכניות הפיתוח העתידיות של מתחם הפארק כולו, אשר משתרע בין הגבול הדרומי שבין תל-אביב ורמת גן מצפון, פארק בדין במערב, אזור בדרום וכביש 4 בקטע שבין רמת אפעל והישוב גנות ממזרח.
כך מגיעים:
למרות כל הדיבורים על קיימות ואיכות סביבה, הדרך היחידה להגיע למתחם היא עם רכב פרטי או ברכיבה על אופניים, היות שאין תחבורה ציבורית למקום. במהלך ימות השבוע (ראשון-שישי) פועלים במקום שאטלים מהחניון התחתון (שאטל אחרון יוצא בשעה 14:50), ובשבתות העלייה היא עם כלי רכב פרטיים עד לחניון העליון, משם בכל מקרה יש מרחק הליכה (בעליה ובשיפוע) של כ-500 מטרים עד לנקודות התצפית.
כדי להגיע למתחם נוסעים מצפון לדרום על כביש 4, חולפים על פני מחלף מסובים ופונים מערבה, לכיוון תל-אביב, במחלף גנות. כאן צריך לשים לב: מיד עם הכניסה למחלף גנות, עוד לפני הפניה לתל-אביב, מתפצל כביש קטן יותר, ימינה, אל פארק אריאל שרון.
צילומים: דובי זכאי, פארק אריאל שרון
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
