הרוח של סוף הסתיו קרירה ויבשה ומחדדת עם כל משב שלה את קווי נוף המדבר. אנחנו עוצרים במקום בטוח ומרוחק משול הכביש, מתענגים על השקט שעוטף אותנו כמו שמיכת פוך כבדה ומגוננת. ההרים משתפלים עם שוליים בצבעי חום ואוכרה, מעליהם שמיים בהירים ופתוחים עד לאופק. כאן המדבר עובד לאט: צל שמתקדם על שפת מצוק, סנונית שחוצה את שדה הראיה ואובדת במרחב אינסופי, שובל חול קצר שגרף בעל חיים ביום או בלילה.

ממשיכים אל מכתש חצרה, הוא 'המכתש הקטן', עומדים על שפת המצוק, והנשימה נעתקת לנוכח עוצמת הטבע והשקט המוחלט, הקדמוני והעמוק שנשבר רק על-ידי שריקת הרוח שגולשת מעל שפת המכתש.

מתחתינו נפערת קערה מושלמת. תיאטרון גיאולוגי אדיר ממדים שעומקו כ-400 מטרים והקיר המזרחי שלו, מואר בשמש הבוקר, מגלה פלטת צבעים מרהיבה של אבני חול בגווני אדום, צהוב וחום. במערב הצללים עדיין עמוקים וקרים ועל קרקעית המכתש מתפתל כעין סרט דקיק ומפותל שמסמן את נתיב נחל חצרה שהוא לבדו אחראי לרוב הפלא הזה.

למרות השם המטעה, "מכתש" שעלול ליצור רושם של פגיעה אדירת אנרגיה בקרקע, אולי של מטאור ענק, נחל חצרה הוא שרוקן את ההר הענק שניצב כאן פעם מכל תוכנו ויצר את הנוף הזה. אבל איך בעצם, מרוקנים הר מבפנים?

כך מרוקנים הר: הסאגה הגיאולוגית של המכתש הקטן

מכתש חצרה הוא תופעת טבע נדירה מאוד בעולם, והיא נקראת "מכתש אירוזי", כלומר מכתש שנוצר כתוצאה של בליה, אירוזיה. זאת העבודה שהותירו לנו עשרות מיליוני שנות פיסול בסלע, עם שלב ראשון שהחל לפני כ-145 מיליון שנים כאשר האזור כולו כוסה בים קדום בשם ים טתיס, שלאחר מכן התייבש.

אל קרקעית ים טתיס שקעו משקעים שהצטברו כשכבות עבות של אבן חול רכה וצבעונית, וכעבור כ-45 מיליון שנים שב הים והציף את האזור תוך שהוא מפזר מעל שכבות החול הצבעוני שכבה קשה ועמידה של סלעי גיר ודולומיט. מבנה זה של שכבת סלע קשה מעל לשכבת חול רך הוא המרכיב החיוני הראשון במתכון.

שלב שלישי, כך מעריכים הגיאולוגים, החל כעבר כ-10 מיליון שנים כאשר לחצים טקטוניים אדירים החלו "לסחוט" את קרום כדור הארץ באזור הזה וקימטו את השכבות השטוחות לסדרת רכסים דמויי קשת שנקראים "הקשת הסורית".

המכתש הקטן ממוקם על פסגת אחד הקמרים האלה, שנקרא "קמר חצרה" ומתאפיין במבנה א-סימטרי: מדרון מזרחי תלול ומדרון מערבי מתון. במהלך 90 מיליון השנים הבאות שויפה כיפת הדולומיט באמצעות תהליכי בליה וסחיפה שהסירו את השכבות העליונות ויצרו נקודת חולשה בשיא הגובה שלה. האקט האחרון, אולי הדרמטי ביותר, היה פריצת נחל חצרה דרך שכבת הגיר הקשה.

כאשר המים שטפו מתוך ליבת האבן אל החול הרך חלה תפנית דרמטית בעלילה: הנחל ויובליו כרסמו בחול ושטפו אותו החוצה בתוך כדי כך שהם ממש מרוקנים את ההר מבפנים החוצה ומותירים את קירות הגיר הקשים כשהם ניצבים זקופים מסביב. כל החומר שפונה מהמכתש יצא דרך פתח ניקוז יחיד, יש שמכנים אותו 'שער אשמדאי' או "שער השטן", והמים סחפו אותו במורד הנחל ואל תוך נחל צין. למעשה, כוחות הטבע פירקו הר קיים מבפנים וחשפו את האוצרות הצבעוניים שהיו חבויים בתוכו.

קטן קטן אבל ממזר גדול

המכתש הקטן (מכתש חצרה) הוא השלישי בגודלו בין מכתשי הנגב: אורכו בין 5 ל-8 קילומטרים ורוחבו בין 5-6 קילומטרים ואפשר לרדת אל הקרקעית שלו בשני שבילים: מעלה עלי בפינה הדרום-מערבית, ומעלה חתרה בצד הצפון-מזרחי. שני אלה הם זכר לרשת דרכים קדומות שחיברו עוד בעת העתיקה בין ערוצי צין לרמת המדבר, וכיום הם מסומנים כשבילי הליכה למטיילים. אסור להיכנס עם רכב אל שטח המכתש אבל מותר לטייל בו רגלית על שבילים מסומנים בלבד וכאשר לא צפויים שיטפונות.

קילומטרים אחדים דרומה לשפת המכתש נמצא 'מעלה עקרבים' – כביש מנדטורי איקוני שנפרץ בראשית ימי המנדט הבריטי וקישר בין באר שבע לבין דרום הערבה ומפרץ אילת.

הדרכים שהוליכו אל מעלה עקרבים שימשו ציוויליזציות קדומות אבל ראשונים שבנו במעלה הזה דרך מודרנית היו מהנדסי הלגיונות הרומים במאה השנייה לספירה. אלה פרצו שביל מפותל וחיזקו אותו עם קירות תמך ומדרגות רחבות. מרכבות רתומות לא יכלו לעבור כאן אבל שיירות גמלים ובהמות משא עברו עליו בדרכן אל מצודות (כמו מצד צפיר שבראש המעלה) שאבטחו את גבולה הדרום-מזרחי של האימפריה.
על הדרכים האלה נעו שיירות שהובילו סחורות יקרות ערך מנמל אילת הקדום צפונה ומערבה, כל הדרך אל רומא.

כמעט אלפיים שנים לאחר מכן, בשנת 1927, פוצצו מהנדסי צבא המנדט הבריטי דרך חדשה ומפותלת במעלה עקרבים, כדי לחבר בין תחנות המשטרה שלהם בממשית (כורנוב) ובעין חצבה. לאחר קום המדינה, הדרך הזו הפכה לעורק החיים היחיד, המסוכן והחיוני, שחיבר את ישראל הצעירה לנמל הדרומי שלה באילת.

ב-17 במרץ 1954, ההיסטוריה חרטה על הכביש הזה צלקת עמוקה. אוטובוס אגד שחזר מחגיגות יום אילת נקלע למארב של מסתננים. 12 מנוסעיו, גברים, נשים וילדים, נרצחו בדם קר. הטבח זיעזע את המדינה הצעירה עד עמקי נשמתה והפך את המעלה לסמל של פגיעות לאומית. לאירוע היו השלכות מרחיקות לכת: הוא חשף את התלות המסוכנת בעורק תחבורה יחיד ופגיע, והוביל להחלטה אסטרטגית לבנות כביש חדש, בטוח יותר, דרך מצפה רמון, שמוכר לנו כיום ככביש 40 המודרני. אלא שסלילת כביש 40 החדש חתמה את גורלו של מעלה עקרבים אשר הפך מעורק תחבורה לשריד היסטורי שרוחות העבר נושבות בין פיתוליו.

כביש 227 ("כביש המנדט") הוזנח בשני העשורים האחרונים על-ידי ממשלות ישראל והפך למסוכן לנסיעת כלי רכב, וקטעים שונים שלו סגורים כיום ואסורים לכניסה. למרות זאת מדובר באחד מצירי התנועה היפים ביותר בארץ ישראל.

נחל צין, שמתעורר לחיים למשך עשרות ימים בודדים בכל חורף, הוא אחד מעורקי הניקוז החשובים בנגב ולאחר גשמים משמעותיים הוא נשטף בשיטפונות מרהיבים אך מסוכנים. האזור סובל גם מנזק סביבתי נורא שנגרם בו בגלל דליפת דלק אדירה שהיא תוצאת הרשלנות של האחראים לקו צינור הנפט אילת-אשקלון ונזקיה מוסיפים לפגוע בחי ובצומח גם לאחר עבודות שיקום יקרות וממושכות.

המשמעות מבחינתנו, המטיילים, היא לא לרדת מן השבילים המסומנים ולא להיכנס למקווי מים, גם ואולי אפילו במיוחד לאחר הגשם.

כך מגיעים:

אל תצפית המכתש הקטן ולראש מעלה עקרבים: נוסעים דרומה מבאר שבע על כביש 25 לכיוון דימונה. פונים דרומה, ימינה, בצומת רותם אל כביש 206 וכעבור כ-9.5 ק"מ פונים מזרחה (שמאלה) אל כביש 227 וממשיכים על החלק הסלול של הכביש עד לתצפיות.

אל עין צין ועין עקרבים: נוסעים צפונה מצומת הערבה (מפגש כבישים 90 ו-25) על כביש 90 ופונים מערבה, שמאלה, בצומת עין חצבה אל כביש 227. ממשיכים לאורך כ-10 ק"מ עד לתחילת הירידה של מעלה עקרבים. לפני תחילת המעלה פונים שמאלה אל דרך עפר שמסומנת בשחור ונוסעים עליה לאורך כ-2 ק"מ עד לחניון שבתחילת המסלול.

הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי

לקריאה נוספת:

טיול לסופ"ש: אל מכתש רמון בטיול רכוב

טיול לסופ"ש: אל הסודות הכמוסים של הגן הקסום

טיול לסופ"ש: אל הר יואש