בצפון מערב נס ציונה, כשהיא מוקפת שכונות מגורים נאות של בתים נמוכי קומה, מתנשאת גבעה כורכר קטנה שקיבלה את השם 'גבעת התור'.
הגבעה צופה מצפון על בתי המגדלים של ראשון לציון וממזרח אל שדותיהם החקלאים של הישובים בית חנן וגן שורק, ואפילו אל פיסה זעירה של ים, ולכיוון דרום מזרח היא משקיפה אל נס ציונה – אחת המושבות היהודיות הראשונות בארץ ישראל המתחדשת.
לפני כמה עשרות שנים אפשר היה לטפס על גבעות כורכר לכל אורך מישור החוף והשפלה, ואולי זאת הסיבה שלא כל כך הערכנו עד כמה סלע הכורכר נדיר וייחודי בעולם. כיום, לנוכח הבניה המואצת בישראל בכלל ובמישור החוף בפרט – רוב רכסי הכורכר נעלמו וגבעת התור נותרה כאחד השרידים הבודדים – שמורה טבע קטנה שמהווה בית למינים רבים של צמחים, שחלקם בסכנת הכחדה.
באביב פורחים על גבעת התור איריס ארגמן, קורנית מקורקפת, חצב, כלנית ומינים נוספים, ובימי הקיץ היא נותרת חשופה ומאובקת, ורק רוחות הערב מספרות על שטחי הפרדסים העצומים שהיו נטועים סביבה בעבר.
מבנה גבעת התור ארוך וצר, במיוחד בחלקה העליון, והיא נמתחת ממזרח למערב. כאשר מטפסים במעלה הגבעה ופוסעים על השביל המרכזי שפולח אותה נגלה נוף מרהיב וגם פסל מתכת גדול, יצירתו של הפסל יעקב דורצ'ין שקרא לו 'מרכבה 2002'. הפסל הוצב לצד מחצבת כורכר נטושה שממנה נכרו בעבר אבני כורכר לצרכי בניה, ועל משטחי הקירות המיושרים מקננות ציפורים בחגבי האבן החולית והפריכה.
בתחילת הדרך הוצבו שלטי הנצחה לבני נס ציונה שנרצחו ב-7.10 ובהמשך השביל מגיעים אל צומת שבילים. אם בוחרים לפנות ימינה, מזרחה, מגיעים אל פינה יפה שמוצלת תחת ענפיהם העבותים של עצי 'פיקוס השדרות'.
קו ישר מחבר בין שלטי ההנצחה שניצבים לצד שביל הכניסה לבין הפינה הזאת, שבה, בימי המרד הערבי בשנים 1936-1939, ניצבה עמדת השמירה של השומר משה שימקו (1904-1966) אשר שמר באומץ על פרדסי 'גבעת התור'.
לא הרחק משם הוצבו תמונותיהם של חלק מנרצחי ה-7 באוקטובר, וזה מקום מושלם לשבת בו עם כוס קפה ולהרהר ב-143 שנות התיישבות בארץ ישראל ואף חשוב יותר: לחשוב על 100 השנים הבאות של ציונות וישראליות.
נס ציונה היא אחת המושבות היהודיות הראשונות שהוקמו בארץ ישראל, עוד בתקופה 'העליה הראשונה' (1882), והסיפור שלה אולי לא מוכר מספיק.
היסטורית, חבל הארץ הזה היה מיושב ברציפות לכל הפחות מאז תקופת הברונזה המאוחרת, דרך התקופות הפרסית-הלניסטית והתקופות האסלאמית הקדומה ועד לתקופה העות'מאנית המאוחרת, שבה התקיים במקום ישוב ערבי בשם ואדי חנין.
באמצע המאה ה-19 נוסדה בדרום גרמניה תנועה דתית פרוטסטנטית שפרשה מן הכנסיה האוונגלית תחת הנהגתו של כריסטוף הופמן והבטחתו לקרב את הגאולה ואת התגלותו השנייה של ישו באמצעות התיישבות בארץ הקודש.
חברי התנועה כינו את עצמם "ארגון המקדש", או ה'טמפלרים', ולפי אמונתם הדרך לקירוב הגאולה היא מגורים ועבודה קשה בארץ הקודש באמצעות הקמת כפרים יצרניים ועיסוק בחקלאות, מלאכה ומסחר.
במחצית השנייה של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הגיעו לדרום האימפריה העות'מנית, ארץ ישראל, מאות מאמינים טמפלרים שהקימו מושבות ברחבי הארץ תוך השתלבות טובה במרקם החיים המקומי. באחד השלבים המוקדמים יחסית של 'העליה הטמפלרית', בשנת 1878, עלו ארצה 35 חברי קהילה טמפלרית מבסרביה (גבול מולדובה-אוקראינה של ימינו), בראשות גוסטב רסלר, ורכשו 2,000 דונם אדמה מערביי ואדי חנין.
הקבוצה התיישבה באזור שבו נמצאת כיום נס ציונה, ואנשיה חפרו באר מים, הקימו בריכה, נטעו פרדס והתיישבו בתוך וסביב לחאן שהיה בנוי במקום.
פרט טופוגרפי חשוב שאנשי הקבוצה אולי לא ייחסו לו את המשמעות הראויה הוא שבשטח שהם רכשו מן הערבים הייתה ביצה, והם לא היו ערוכים לתנאי המחיה במקום ולמאבק במלריה.
בתוך זמן קצר מתו 12 מהם, שליש מן הקבוצה, מקדחת וממחלות אחרות. רוב המתים היו ילדים, בהם שניים מבניו של רסלר, והקבוצה לא יכלה לעמוד בכך ושבה לבסרביה. גוסטב רסלר עצמו הוסיף לקיים קשר עם קהילת הטמפלרים ומונה לנציג יקבי היין שלהם באודסה שברוסיה הצארית.
בשנת 1882 פגש רסלר באודסה את ראובן לרר, חסיד חב"ד שהיה איש "חובבי ציון", ורקח איתו "עסקת קומבינציה": רסלר הבטיח ללרר ששטח האדמה שהטמפלרים רכשו מערביי ואדי חנין הוא מקום מעולה שנמצא בסמיכות רבה לירושלים, ובמסגרת העסקה מסר לרר לרסלר את ביתו באודסה תמורת השטח בארץ ישראל. שנה לאחר מכן הגיע לרר עם משפחתו לנחלה שרכש בארץ ישראל וגילה שהמקום רחוק למדי מירושלים ויש בו מבנה נטוש, באר הרוסה ופרדס מוזנח. זה לא ריפה את ידיו והוא שיקם את המקום והתאמץ למצוא מתיישבים יהודים נוספים כדי להקים ישוב שאותו כינה "נחלת ראובן".
מה שנראה בתחילת הדרך כמו "עסקת עוקץ" מפוקפקת התברר לימים, בעיקר בזכות המתיישבים הראשונים והתנועה הציונית, כראשית ימי הגאולה וכהצלחה אדירה. אט אט החלו להגיע אל 'נחלת ראובן' מתיישבים שחלקם רכשו אדמות מלרר ואחרים הקימו בתים על שטחים שהוא עצמו הקצה להם.
אמנם, ככל שהמושבה החלה להתפתח ולשגשג נאלצו המתיישבים להיאבק לא רק ביתושים ובמזיקים לחקלאות אלא גם בערביי הסביבה. אברהם ילובסקי, הנפח של הישוב, נרצח בשנת 1888 בידי מתנקש ערבי והפך שלא בטובתו לקרבן האלימות הראשון של היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל.
אלא ש"התגובה הציונית ההולמת" הגיעה שלוש שנים לאחר מכן, כאשר מיכאל הלפרין, מאנשי העלייה הראשונה, הקים בחלקה הצפוני של נחלת לרר מושבת פועלים וקרא את שמה בישראל 'נס ציונה', מתוך פסוק ו' בפרק ד' בספר ירמיהו: "שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל". נס ציונה התפתחה והפכה לעיר ואם בישראל, ובשטחה המוניציפלי פעילים כיום – בין השאר – המכון למחקר ביולוגי בישראל ופארק המדע קריית ויצמן.
חשיבותה האסטרטגית של גבעת התור נובעת, תרתי משמע, מבריכת בטון גדולה שהוקמה בחלקה העליון כדי לספק מי שתיה לנס ציונה ולפרדסי הסביבה. למרגלות הגבעה התנהל בנובמבר 1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, אחד הקרבות בין הבריטים לעות'מנים הנסוגים. בקרב זה נלחמו חילי החטיבה הניו זילנדית הרכובה בחיילי הארמיה השמינית של צבא האימפריה אשר נעזרו בקצינים גרמנים. הקרב הזה נחשב מיוחד מבחינה צבאית-טקטית מפני שיושמו בו מהלכים שניצלו את הטופוגרפיה, בדגש על שליטה בראשי גבעות הכורכר.
כיום מכוסים קירות בריכת המים החרבה בציורי גרפיטי, ומכאן אפשר לטייל במעלה השביל מערבה, אל רום הגבעה, שם נטועה פינת הנצחה לחיילי החטיבה הניו זילנדית הרכובה. מכאן יש תצפית נהדרת מערבה, לכיוון העיר יבנה דרך השדות החקלאיים של בית חנן, וזה מקום מומלץ מאוד לשעת שקיעה.
במורד הגבעה ממשיכים בשביל הצפוני אל גן רחב ידיים ומטופח שבו הוקמו בריכות נוי עם מזרקות ולידן מדשאה ועצים רבים שמצלים על השטח ועל פינות ישיבה נוחות. גשר שהוצב בחלקו הצפוני של הגן מוליך אל פינת משחקים לילדים, ומכאן אפשר לחזור אל מגרש החניה על השביל שמקיף את הגבעה.
כך מגיעים: נוסעים על כביש 412 מראשון לציון לכיוון נס ציונה, ובכניסה לנס ציונה פונים ימינה אל רחוב 'המאה ואחת'. ממשיכים מערבה עד לכיכר ושם פונים ימינה אל מגרש חניה שממנו עולים אל גבעת התור. ב'וייז': "גבעת התור, נס ציונה".
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי.
לקריאה נוספת:
טיול לסופ"ש: אל ארץ אלף המערות
