מבלי לגלוש עמוק מידי לפוליטיקה, אין ספק ששנת 2019 תיזכר לדיראון עולם כשנה שבה עסקו אצלנו יותר מידי אנשים בפילוג ופיצול של החברה הישראלית, וחלקם גם בעיוות ההיסטוריה ולכל הפחות בטשטוש זכויותיהם הרבות של בוני הארץ. כעת, כאשר אפשר לקוות שהרע הזה כבר מאחורינו, זה הזמן ללכת אל הים, ליהנות מרוחות ספטמבר המיוחדות, לספר את סיפורם של אנשי "הציונות המעשית" – ובמידת הצורך גם לעשות חשבון נפש לקראת השנה היהודית הבאה עלינו לטובה.
במשך עשרות רבות של שנים נחשבה גבעת אולגה לאחות המוזנחת של חדרה, ורק יודעי ח"ן ניווטו דרכה מערבה אל אחד החופים הנעימים ביותר לרחצה בקצה הצפוני של מה שמוגדר אצלנו "מרכז הארץ": גדרה-חדרה. בעשור האחרון, גם כתוצאה של משבר הדיור וגם כחלק מנפלאות הקומבינה של ועדות התכנון, נבנית מדרום לשכונה קשת-היום הזאת שכונה חדשה למהדרין, 'עין הים' שמה, ומצטרפת אל מתחם דירות הנופש והתיירות 'כפר הים', שבו – גם זה בתלאות רבות – נבנה בית המלון הראשון של חדרה.
באופן סמלי, הראשון שזיהה את יופיים של החוף והים שממערב לחדרה והקים כאן את ביתו היה יהושע חנקין, אלא שלרוע מזלו הוא לא זכה מעולם להתגורר בו. רעייתו אולגה, שעל שמה נקראת השכונה, חלתה ורותקה למיטתה והוא בחר לסעוד אותה בביתם שבחדרה. בית ה"באוהאוז" הנהדר שהשקיף מעל מצוק הכורכר נותר נטוש למשך שנים רבות.
חנקין נולד לפני 155 שנים בכפר קטן בדרום האימפריה הרוסית, בשטח שכיום נושא את הדגל של אוקראינה. בשונה מן הנרטיב שלמדנו בבית הספר, אביו של יהושע עסק בחקלאות והיה מעורה, במקביל, בחוגי ההשכלה היהודיים. משפחת חנקין עלתה ארצה בתחילת העלייה הראשונה כדי להימלט מן הפוגרומים ביהודי רוסיה הצארית, והתיישבה ביפו בשנת 1882. בתוך סיפורו הידוע יותר של יהושע חנקין מסתתר סיפורה הלא פחות הרואי וטראגי של אשתו, אולגה, אשר הייתה אישה פורצת דרך ובת למשפחה ציונית שנמנתה על מייסדי ביל"ו ומקימי הישוב היהודי. אולגה בלקינד (כשמה לפני נישואיה) למדה מיילדות ברוסיה הצארית ועלתה ארצה 4 שנים לאחר משפחת חנקין כדי להצטרף למשפחתה כאן. משפחות בלקינד וחנקין עסקו בחקלאות ובגאולת קרקעות והיו בין המורדים ב"שלטון הפקידים" של הברון רוטשילד. אולגה בלקינד, יחד עם שתי נשים נוספות, נפגשה עם אשת הברון רוטשילד כדי לשכנע אותו לפטר את הפקיד הראשי שמונה לנהל את מתיישבי ראשון לציון. המאבק המשותף הוביל את המשפחות יחד אל המושבה גדרה.
אולגה בלקינד הייתה מבוגרת מיהושע חנקין ב-12 שנים, אבל השניים התאהבו והתחתנו למורת רוחם של בני משפחת חנקין. בני הזוג התמודדו יחד מול קשיים רבים בפרויקט גאולת האדמות, וההצלחה הראשונה שלהם הייתה רכישת כ-10,000 דונמים שעליהם הוקמה המושבה העצמאית רחובות. אולגה יילדה את נשות אצולת הממון הערבית שהחזיקה באדמות בארץ ישראל וגם את נשות האריסים הערבים שעיבדו בפועל את אותן אדמות, וגם יהושע התערה היטב בקרב ערביי הארץ. הוא שלט היטב בחוקי המקרקעין העות'מאנים, אשר לא אפשרו ליהודים לרכוש קרקעות, אבל גם הכיר את דרכו במסדרונות הכח וה"שימון" המקומיים. בזכות הקשרים הטובים של בני הזוג הם הצליחו להוציא לפועל עסקאות רבות של רכישת אדמות.
הפרויקט הגדול הבא של בני הזוג חנקין היה רכישת 30,000 דונם של אדמות ביצה, והקמת המושבה חדרה, שם גם הקימו את ביתם, ולאחר מכן רכשו אדמות בשטח שעליו בנויה כיום מרחביה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוגלה יהושע חנקין על-ידי הטורקים לאיסטנבול, אולגה הצטרפה אליו למרות שלא נדרשה לכך, ועם כיבוש הארץ על-ידי הבריטים הם שבו לכאן והמשיכו לגאול אדמות במשנה מרץ.
בשנת 1920 רכש חנקין, בתמיכת הקרן הקיימת לישראל, 51,000 דונם בעמק יזרעאל ועל השטח הזה הוקמו נהלל, כפר יחזקאל, תל יוסף, עין חרוד וגבע, ובסיוע ארגון ציוני קנדה הוא רכש את אדמות עמק חפר. בעשור שלאחר מכן רכש חנקין במכירה פומבית כ-120 דונם צנועים בין כפר סבא הערבית לבין קלקיליה, ובסמוך לאחר מכן מונה לנהל את חברת הכשרת היישוב.
בשנות ה-30 של המאה הקודמת, יחד עם משה סמילנסקי, רכש חנקין כ-30,000 דונמים בנגב, וכעשור לאחר מכן הוקם על השטח הזה קיבוץ רביבים. בסך הכל, במהלך חייהם הארוכים והפוריים בארץ ישראל היו בני הזוג חנקין מעורבים ברכישת כ-750,000 דונם אדמות, שעליהם הוקמו ישובים רבים, ואלה היוו כמעט שליש מכלל הקרקעות הפרטיות בבעלות יהודית ערב מלחמת השחרור.
בית נופש על החוף
רכישת הקרקעות בכל רחבי הארץ נועדה לצרכי התיישבות וחקלאות, ובתוך כדי כך חלמו החנקינים להקים על אדמותיה המערביות של חדרה כפר נופש בשם 'חפציבה'. ייבוש הביצות באזור ארך הרבה יותר זמן מן המתוכנן, מה שגרם לכך שמחלת המלריה הפילה חללים רבים מקרב החלוצים וגרמה לזעם כנגד חנקין. חלק מן המתיישבים נאלצו לנטוש את האדמות, ועל חלקן השתלט שבט צ'רקסי אשר נמלט באמצע המאה ה-19 מרצח העם שביצעו בו הרוסים על גבול רוסיה-טורקיה.
הקמת כפר הנופש התעכבה, אבל בני הזוג, כדרכם, רצו להמחיש את הרעיון באמצעות הצבת עובדות בשטח. אחת הטרגדיות של בני הזוג חנקין היא שלמרבה האירוניה אולגה עבדה כמיילדת אבל השניים לא הצליחו להביא ילדים לעולם. בזקנתם הם בחרו להנציח את עצמם ואת פועלם בהקמת בית מידות (יחסית לאותה תקופה) על ראש מצוק הכורכר שממערב לחדרה. בשנת 1936 החלו בהקמת בית נאה בסגנון 'באוהאוס' הגרמני, שהיה נהוג באותה תקופה, והקמת הבית הושלמה בשנת 1938. למרבה הטרגדיה, באותו זמן אולגה חלתה ורותקה למיטתה, והזוג לא יכול היה לממש את המעבר לבית החדש. אולגה בלקינד-חנקין נפטרה בשנת 1943 בגיל 91. יהושע חנקין נפטר שנתיים לאחר מכן, בגיל 80.
בתקופת המרד הערבי הגדול (מאורעות 1936-1939) שימש בית חנקין כמקום מפגש לאנשי השומר וההגנה, אבל באופן כללי הוא נותר בודד ונטוש על ראש הגבעה. מיד לאחר הקמת המדינה הוקמה לא הרחק משם מעברה, ושכונה בנויה ראשונה הוקמה ב'גבעת אולגה על-ידי יהודים שנמלטו מן הכיבוש הנאצי באירופה דרך סין, ולכן נקראה בשעתו "שיכון עולי סין". בתחילת שנות החמישים הוקמה "גבעת אולגה א" ובה שוכנו יוצאי אירופה וארצות הברית, ובסמוך לאחר מכן הוקמה "גבעת אולגה ב" ובה שוכנו יוצאי צפון אפריקה. לימים הוקם שיכון נוסף "גבעת אולגה ג'" שבו שוכנו יוצאי טריפולי, מרוקו ורומניה, בתחילת שנות ה-60 נבנה שיכון עבור אחרוני דיירי המעברה ובשנות ה-70 נבנה שם מרכז קליטה ושוכנו עולים מן הקווקז, ולימים גם מאתיופיה.
משנות ה-70 ועד לשנות ה-2000 חלה שקיעה במעמדה של גבעת אולגה כמעט מכל בחינה, וזאת למרות המיקום הנדיר שלה – עשרות מטרים בלבד מקו החוף. בשני העשורים האחרונים, כאמור, מתחדש האזור שמדרום לגבעת אולגה, ותנופת הבניה מתחילה להקרין גם על השכונות הוותיקות יותר.
הטיול שלנו השבוע לוקח אותנו דרך השכונה, אל הצצה ראשונה מעל מפרץ קסום שנקרא 'מפרץ בנימין'. כאן, בשנת 1914, עלתה על החוף סירת משוטים קטנה ועליה הברון בנימין דה רוטשילד בכבודו ובעצמו, כשהוא מלווה בידי אשתו הברונית, בדרכם לפגוש את איכרי חדרה. תמיכתו של הברון באותה תקופה הייתה קריטית, היות שפרויקט ייבוש הביצות היה תקוע והמתיישבים היהודים נאלצו, כאמור, להתמודד לא רק עם הקדחת אלא גם עם סכסוך האדמות. בזכות כספי הברון ניטעו עשרות אלפי עצי אקליפטוס (מתוך מחשבה שגויה שאלה יקלטו את מי הביצות) ויובשה ביצת חדרה.
הגעתו ההיסטורית של בנימין דה רוטשילד סייעה לשנות את פני המערכה וזיכתה את מקום הנחיתה בשם 'מפרץ בנימין' מאז ועד היום. מה שנותר ללא שינוי ב-105 השנים האחרונות הוא הקסם של המפרץ: חלקת חול רך בין שתי גבעות כורכר, ים בצבע טורקיז מפתה, וכרבולות גלים שדוהרות אל החוף. מה שהשתנה הוא הכרסום במצוק הכורכר, אשר החל עם הקמת סכר אסואן במצרים. מספר גושי כורכר התנתקו מן המצוק ונחתו שדודים על החול הרך, ובשעות הבוקר, כאשר השמש זורחת, מוטל עליו גם הצל הכבד והמכוער של בתי כפר הנופש 'כוכב הים'.
החוף עצמו מתאים לרחצה ויש בו שירותי הצלה, אפשר לבלות בו בהנאה במהלך היום כולו ובשעת צהרים, או ערב, אפשר לטפס למעלה אל בית חנקין אשר שוחזר ושומר בידי המועצה לשימור אתרים ועיריית חדרה. שם, לצד מוזיאון קטן שמנציח את פועלם של בני הזוג חנקין, פועל בית קפה ומסעדה שבו אפשר להתענג על שקיעה רומנטית ולהקשיב לגלי הים שמכים בחוזקה למרגלות המצוק. בשעות החשכה נפרשת מסביב מניפת האורות של חדרה והאזור כולו, ובלב הים נשקפת נקודת אור של דייג בודד.
כך מגיעים: פונים במחלף אולגה שעל כביש 2 לכיוון מערב, לפי השילט כפר הים. מחנים את הרכב מול הבתים הגבוהים ויורדים בשביל שמוליך אל חוף הים. אל מצוק הכורכר שעליו בנוי בית חנקין מוליכות מדרגות מן החוף.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
