הצעד הראשון מן ההמולה הריחנית של שוק מחנה יהודה בירושלים אל סמטאות שכונות 'נחלאות' שמצפון לרחוב יפו מרגיש כמו מעבר בין עולמות: הקולות נרגעים, האבן הירושלמית סוגרת עלינו, והרחובות מתפתלים במורד עד למתחמים הוותיקים שנבנו בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.

תוך דקות מתחלף ההווה המסחרר וההומה של הדוכנים בנשימה איטית סביב חצרות ירושלמיות סגורות, דלתות מתקלפות, ושלטי אבן שמנציחים נדבנים וקהילות שחלקן נדמו לעד. מאחורי חזיתות צנועות מסתתרים מקדשי מעט – בתי כנסת של עדות יהודי הבלקן, בבל, גאורגיה ואחרות – שלכל אחד מהם סיפור, קהילה, וזיכרון שטבוע בשיש ובעץ. כאן לא מחפשים "אתר" לביקור או לטיול אלא נכנסים בלחש, מקשיבים לזרימת פלגי ההיסטוריה, ומבקרים בכבוד במקום חי ותוסס שמהווה מרכז לקהילה.

רקע היסטורי – מהעיר העתיקה אל שכונות השוק

כדי להבין את "שכונת" נחלאות צריך לחזור אחורה בזמן, אל אמצע המאה ה-19. עד אז התרכזו רוב יהודי ירושלים בצפיפות מחניקה בין חומות העיר העתיקה וסבלו מתנאי תברואה ירודים ומחירי דיור שהרקיעו שחקים.
החל בשנת 1860, עם הקמת שכונת 'משכנות שאננים' ביוזמת משה מונטיפיורי, החלו יהודים להעז, "לצאת מן החומות" ולהקים בתים מחוץ לעיר העתיקה.

"נחלאות" אינה שכונה אחת, אלא מארג של יותר מ-30 שכונות זעירות שכל אחת מהן היא עולם ומלואו. הקמת השכונות השונות נבעה ממניעים שונים: היו "שכונות כולל" שהוקמו על בסיס כלכלי-חברתי של קהילות מאותה ארץ מוצא, "שכונות יזם" שנבנו למטרות רווח, והיו "שכונות עדה" – שהן לב הטיול שלנו השבוע.

קהילות שלמות שעלו לארץ הקודש התקבצו יחד, בנו בתים סביב חצר משותפת, והקימו בלב כל מתחם את המוסד הקהילתי החשוב מכל: בית הכנסת. כל בית כנסת היה הרבה מעל ומעבר למקום תפילה. זה היה שגרירות תרבותית עבור הקהילה, מקום שבו שימרו את נוסח התפילה המיוחד, את המנגינות, השפה, המנהגים והזכרונות מבית ומולדת.

סיור בסמטאות נחלאות הוא ביקור בשגרירויות של עולמות יהודים מפוארים שנעלמו ואינם – ומחקריו המעמיקים של ד"ר ראובן גפני מ'יד יצחק בן-צבי' חושפים עושר תרבותי ואנושי שטמון במבני האבן הצנועים האלה. בספרו 'נוסח ירושלים: עדות ובתי כנסת במרכז ירושלים' (הוצאת יד בן-צבי) מתעד ד"ר גפני את התהליך, את דפוסי ההקדשות, ואת הרקמה הקהילתית המגוונת במרחב הזה.

השכונה שבה נבקר השבוע היא אחת מאותן "נחלות" – שכונת 'מקור ברוך' שהוקמה בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 וגדלה במהירות סביב הרחובות רש"י–אלפנדרי.
מתיעוד של עיריית ירושלים ומקורות היסטוריים עולה שהשכונה תוכננה כמרחב עירוני צפוף עם חצרות פנימיות ושילוב ייחודי של מגורים, "כוללים" ובתי כנסת. המרקם הזה פועם כבראשיתו מזה יותר מ-100 שנים.

מה לראות – מסלול משולב של רוח, חומר וניהול זמן

את סיור ה'סליחות' שלנו אנחנו מתחילים בבית הכנסת 'יגל יעקב' ברחוב אלפנדרי 18 בשכונת מקור ברוך. בית הכנסת הזעיר הוקם בין השנים 1930-1932 על-ידי בני עדת מונסטיר במקדוניה שצפונית ליוון, והוא נקרא על שם רב הקהילה – יעקב יוסף ישראל – וליתר דיוק על שם החיבור המפורסם ביותר שלו – הספר 'יגל יעקב'.  בית הכנסת הוקם במקור בשנת 1888 בעיר העתיקה, הועתק לשכונת מקור ברוך ושימר בה את חיי ומנהגי הקהילה, בהם גם מסורות ייחודיות לזיכרון הגלות והחורבן.

בבית הכנסת יש חלל תפילה דו־קומתי עם ארון קודש מעוטר ולוחות זיכרון גדולים, ומעבר לארכיטקטורה הפשוטה והיפה המקום הזה הוא אנדרטה חיה: על קירותיו תלויים שני לוחות שיש עצומים – אחד מפרט את שמות התורמים שהקימו את המקום, והשני, קורע לב בפשטותו, נושא תפילת "יזכור" ייחודית לזכר קהילת מונסטיר העתיקה, שכמעט כולה הוכחדה בשואה.

לעמוד כאן, בדממה, זה להרגיש את כובד ההיסטוריה ואת הסיפור של קהילה שזה אחד משרידיה האחרונים. כדאי להתעכב על הלוחות והכתובות, שהם כספר פתוח שמספר על עולם שנגדע. בקשו רשות להיכנס, שמרו על שקט, והימנעו מצילום בשעת התפילה.

מכאן נמשיך לבית הכנסת 'זכות אהרן סילוירה' ברחוב רחבת אבוהב. בית הכנסת הזה הוקם על-ידי יוצאי העיר חלב שבסוריה, בנדיבותו של אהרון סילוירה, סוחר אמיד ואיש חסד שנפטר בשנת 1925.

לסילוירה ולאשתו לא היו ילדים והם החליטו להוריש לקהילה את ביתם בן שתי הקומות ולהפכו לבית כנסת ובית מדרש שיהיה פתוח יומם וליל ללומדי תורה. על לוח ההקדשה בכניסה חקוק פסוק מספר ישעיהו: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת". הפסוק הזה מספר את סיפורו של המקום כולו: הנצחה שאינה תלויה בדם, אלא ברוח ובקהילה.

משם נמשיך אל בית הכנסת 'טוויג' של העדה הבבלית ברחוב רשב"ם 8. יש בו אולם מרכזי עם תאי תפילה קטנים מסביב, וזה מרחב פעיל לאורך היום כולו, בדגש על שעות בוקר מוקדמות.

העדה הבבלית – שנוכחותה ניכרת סביב השוק – הטביעה את חותמה בבית הכנסת – אחד מבין מספר מוסדות שמזוהים עם בני בבל בשכונות הצפופות שסביב השוק. בית הכנסת של העדה הבבלית נוסד בשנת 1933 על ידי הנדבן יחזקאל נעים טוויג לעילוי נשמת אביו. זה היה אחד מבתי הכנסת הראשונים באזור זה של שכונת מקור ברוך, והוא שימש מרכז רוחני לקהילה העיראקית המפוארת שהתיישבה סביב השוק. המקום מהווה עדות חיה למורשת העשירה של יהדות בבל שהכתה שורשים באדמת ירושלים. האדריכלות הפשוטה, עם מבואה מונמכת וקירות לבנים, משקפת את רצון הקהילה לשמר חיבור למורשת ולהתאימה לצניעות המקומית.

משם נמשיך אל בית הכנסת תפארת ירושלים / אוהל אברהם ברחוב חפץ חיים 29. בית הכנסת שוכן במרחב השכונות החרדיות שבצפון-מרכז העיר, וגם בו מספרים האולם והחצר שסביבו את סיפור גלגולי הקהילה לאורך עשרות שנים. לצד אלה פועלים בתי כנסת ותיקים אחרים ובהם 'מנוחת יהודה' ברח' נבון 10 ו'אגודת אחים – אנשי אמריקה' ברח' ראשית חכמה.
נכבד את כל הקהילות ונבקר בבתי הכנסת עם לבוש צנוע, גברים מתבקשים לחבוש כיפה ונשים מתבקשות לעלות אל עזרת הנשים. כאשר מתקיימת תפילה – המתינו מחוץ לאולם, ובקשו רשות לפני כניסה.

מידע מעשי – עיתוי, ניווט וחניה

בימי הסליחות עמוסים בתי הכנסת יותר מכרגיל, ועדיף לבקר בשעות בוקר מוקדמות או אחרי הצהריים המוקדמים. קל להגיע עם תחבורה ציבורית ובאמצעות הרכבת הקלה אל תחנת 'מחנה יהודה /יפו', משם יש מרחק הליכה של דקות אחדות אל הרחובות אלפנדרי–רשב"ם–חפץ חיים.

סביב השוק יש חניה ציבורית בחניונים מוסדרים וכדאי להתעדכן לגבי מצב התפוסה בהם והמחירים באמצעות אפליקציות החניה השונות. מומלץ לסיים את הסיור בביקור בשוק מחנה יהודה הססגוני בדגש על דוכני התבלינים והקפה.

לא טיול לרכב

המסלול כולו עירוני וצפוף ואין יותר מידי סיכוי למצוא חניה נוחה, לכן עדיף להגיע עם תחבורה ציבורית או לחנות באחד מחניוני מרכז העיר.

כך מגיעים:

בתחבורה ציבורית: הרכבת הקלה אל תחנת מחנה יהודה / יפו
עם רכב: מגיעים אל מרכז העיר דרך כביש 1 ושדרות שז”ר אל רחוב יפו.

הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי

לקריאה נוספת:

טיול לסופ"ש: אל עין שוקק

טיול לסופ"ש: אל ראשו של הגלבוע

טיול לסופ"ש: אל גבעת התור