על המדרונות המוריקים של ואדי ערה, על גבעות הגליל התחתון ובמישורי השרון, אשר עד לתחילת המאה שעברה כוסו ביערות אדירים של עצי אלון, לא נותרו כיום כמעט אלונים.
בשלהי התקופה העות'מנית, ובמיוחד ערב מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה, נגדעו העצים על-ידי התורכים וענפיהם שימשו להבערת דודי הקיטור של קטרי הרכבות. יערות אדירים הפכו לאפר, ורק פה ושם נותרו "איים" מבודדים של עצים כגל עד ירוק לתפארת העבר.
שמונה איים כאלה, ובהם אלונים קשישים, נותרו נטועים על הגבעות המערביות של ואדי ערה, ואנחנו נהגנו לשם להנאתנו עם שני טנדרים כדי למצוא פינות חמד שרק מעטים מבין המטיילים מכירים ופוקדים.
גשמי החורף האחרונים הותירו אדמה ספוגת מים שעליה ניגרים פלגי מים, כאילו מגששים את דרכם על-פני השבילים, ואלה נדמו כאילו שהם רק ממתינים לטעות הנהיגה הראשונה – וזו לא אחרה לבוא.
הטנדר המוביל החליק ונבלע בבוץ הכבד עד לגובה חלון הנהג, ובתוך רגעים בוססנו כולנו בבוץ כדי לחבר את כבל הגרירה – כל זאת הרבה לפני שפגשנו עץ ראשון.
בקצה גבעה נטוע יער אורנים צעיר יחסית, בן לא יותר מחמישים, והעצים שבו טרם הגיעו לגובהם המרבי. הקרקע שלמרגלות העצים קשה ומסולעת, ובין הסלעים פורחות שלל רקפות ופה ושם זוהרת באדום כלנית בודדת.
כאשר מביטים לכיוון ואדי ערה ממרום הרכס נראה הכביש שחוצה אותו כשרוך שחור שעליו תקועות בפקק מכוניות רבות, ובינינו לבינו מפרידים שדות רכים וירוקים אשר נדמים לרגע כלקוחים ממדינה באירופה.
בין האורנים הצפופים מזדקר לפתע עץ ענק שניכר בצבעי שלכת. אלון הגליל הזה, שבע השנים ועבה הגזע, נראה כלוא ומבויש בתוך עדת האורנים.
כאשר משקיפים מן הגבעה כלפי מטה קל לדמיין את יער האלונים שהיה נטוע כאן במשך מאות שנים, ולפנטז על הסיפור המיוחד, והלא מאד ידוע, אודות תושבי הסביבה הזאת – שבטי הנוודים הטורקמנים.
הטורקמנים הם עם של נוודים רועי צאן שמקורם במרכז אסיה, אשר נדחקו מערבה כבר החל במאה העשירית לספירה. בין השאר הם נדדו לכיוון טורקיה של ימינו ועם הזמן, כאשר הפכו לנתח מהותי מאוכלוסייתה, אף הקנו לה את שמה.
בסוף המאה ה-11, כאשר הסלג'וקים כבשו את שטחי טורקיה, סוריה וארץ ישראל נלוו אליהם שבטי טורקמנים ומצאו לעצמם שטחי מרעה, שמהם נאלצו לסגת עם כיבוש ארץ ישראל בידי הפאטימים ולאחר מכן בידי הצלבנים. סלאח א-דין וביברס, ובעקבותיהם הממלוכים, השיבו את שבטי הטורקמנים לארץ ישראל כחלק מצבאותיהם, ובשנת 1516 הם זכו לתגבורת בדמות גל הגירה נוסף שהגיע בעת כיבוש הארץ בידי העות'מאנים.
במאה ה-18 ולאחר מכן במאה ה-19 העבירו העות'מאנים שבטי טורקמנים נוספים אל עמק יזרעאל ואל צפון השרון, וכן למבואות עכו ועמק זבולון, כחלק משיטה שבה יישבו אזרחים נאמנים להם, כמו צ'רקסים ודרוזים, בגבולות האימפריה שלהם – בין השאר כדי לבלום את חדירתם של שבטים בדואים פורעי חוק.
בשונה מן הנוודים הבדואים נוהגים הטורקמנים לנדוד בין מקום ישוב קבוע לבין נקודות ריכוז עונתיות לצורך רעיית העדרים, והטורקמנים הארץ ישראליים סיגלו לעצמם במהלך השנים את השפה הערבית ושכחו לגמרי את השפה הטורקמנית. תושבי ארץ ישראל התייחסו לשבטים אלה כאל בדואים שנקראים "ערב טורקמאן", ואלה חיו כאריסים ששילמו חלק מיבולם לבעלי הקרקעות וחלק ממנו כמס לשלטון העותמני.
בשלהי השלטון העותמני, ובתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל החל תהליך יישוב של טורקמנים בישובי קבע, אולם הם לא נטשו את מקל הנדודים והיו מלווים את עדרי הבקר והצאן שלהם אל שטחי המרעה בהתאם לעונות השנה ולמחזורי העיבוד של החקלאים היהודים ושל הפלאחים ובעלי הקרקעות. במהלך מאות שנים נטמעו רוב הטורקמנים באוכלוסיה הערבית המקומית וחלקם נטשו את האדמות עם פרוץ מלחמת העצמאות והפכו לחלק מפליטי שנת 48.
האגדות בוואדי ערה מספרות עד היום על עדרי הצאן של הטורקמנים וגם על עדרים של סוסים אצילים ומטופחים שאולפו על-ידם, ואגדות אחרות מספרות שהאלונים הראשונים ניטעו כאן לפני מאות שנים על ידיהם, ובוודאי שימשו אותם לצל ומחסה.
עץ האלון נחשב למקודש למוסלמים, ואלה ניטעו מסביב לקברים בכלל ולקברי שייח בפרט, שם אף אחד לא העז לגעת בהם, לא כל שכן לכרות מהם ענפים לבעירה.
אלונים, בגלל הנוף הענק וסבך הענפים המחודדים שלהם, הפחידו בעבר את עוברי האורח והרועים – במיוחד במהלך השלכת בחורף, כאשר הענפים שלהם נראים עירומים.
קל לדמיין כיצד נראה עץ כזה בעת סערת ברקים: עם תאורה דרמטית ומפחידה ברקע, וקולם של רעמים, עלול אלון להיראות כדמות שמסתערת לעברך, וקל להבין מדוע יש מסורות שבהן מכונים העצים האלה "ג'יני", שד.
כעת אנחנו עוברים מעץ לעץ ומתרשמים מן הגודל, הגזעים העבותים וענפי הענק הסבוכים. מעבה יער אלונים מייצר כמות גדולה של חנקן, וזה כר פורה למיני צמחים שונים כמו סרפד גדול, חוביזה, גדילן וחרדל לבן, ולכל אחד מאלה יש תפקיד אחר ברפואה העממית המקומית.
כך מגיעים: המסלול שלנו מתחיל על שביל שיוצא מכביש ואדי ערה עצמו (כביש 65), בצמוד ממזרח למשטרת עירון.
בגלל כמויות הבוץ מתאימה הדרך הזאת להליכה רגלית או לרכבי שטח בעלי הנעה כפולה, אבל לא למכוניות נוסעים או ג'יפונים רכים. מטפסים על הגבעה ובשיאה פונים צפונה מימין ליער האורנים. בין עצי האורן אפשר להבחין באלונים, ומכאן מוליך השביל לכיוון הכפר מואעוויה שעל המדרון המערבי של ואדי ערה. במרכז הישוב נמצא קבר שייח שמוקף בקברים אחרים, ואלונים כבירים נטועים סביב.
צילומים: דובי זכאי
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
