את המבחן של סאנגיונג טיבולי החדש אפשר לפתוח באנחת רווחה, ועם השורה התחתונה הזאת: "הביטו בו, לימדו אותו, בטאו נכון את השם שלו, ותנו לאחרים (שאתם לא מכירים) לקנות אותו".
ומדוע "אנחת רווחה"?
ראשית, מפני ש'טיבולי' הוא ההוכחה שהאמירה "היום כבר לא מייצרים מכוניות גרועות" פשוט איננה נכונה, והרי אם כל המכוניות היו טובות למי בכלל היה אכפת ממבחני דרכים?
טיבולי, כך יחוש כל מי שנוהג בו עם טיפ טיפה ניסיון, הוא ירייה לכיוון הנכון אשר מפספסת את המטרה מפני שנורתה בחיפזון. זאת לא "מכונית גרועה" בהשוואה ליצירות של העשור הקודם, אבל זאת מכונית פחות טובה כמעט מכל מה שנמכר כיום בישראל בפלחי השוק הרלבנטיים.
שנית, וחשוב יותר, 'טיבולי' הוא מבין כלי הרכב שקל מאד להגיע לגביהם למסקנות מהירות, חדות וברורות, לקבוע מה הם כן ומה הם לא, וכל מי שנהג על חמש מכוניות חדשות בחיים שלו צריך להרגיש באופן מיידי את נקודות התורפה הברורות שלו.
בעוד שלגבי מכוניות אחרות יש מקום לפילפולים ולתחושות אישיות – יש מי שאוהב "נוחות אמריקנית" ואחרים מעדיפים "קשיחות גרמנית", וגם על עיצוב אפשר להתווכח – כאן הדברים מאד ברורים, בהנחה כמובן שאף אחד מאיתנו לא אוהב מנוע שמאבד את הכח שלו דווקא בסל"ד הביניים תוך כדי שהוא משמיע צליל נוכח מידי (וזאת רק דוגמא אחת).
כאשר אורזים את כל הפינוק הזה עם תג מחיר של 120 אלף ש"ח, שזה לא רק קרוב מידי למחיר שבו אפשר לקנות קיה ספורטאג' מבושל היטב, גדול מרווח ואמין, אלא גם מרחק 5,000 ש"ח בלבד מסוזוקי ויטארה החתיך והיפני – כבר לא נותרים ספקות לגבי שאלת הכדאיות של העסקה הזאת.
כלומר, מי אנחנו שנאמר למישהו שלא לקנות דגם ביכורים של יצרנית מכוניות לא מוכרת, עם מנוע חדש שלא צבר כל ניסיון ועם חוסר ודאות בנודע לירידת הערך שלו, ועוד לשלם תמורתו סכום שבו אפשר לקנות לא מעט דגמים בעלי שם ומוניטין, אבל בכל זאת. הנה, אמרנו.
אחרי שפתחנו דווקא עם השורה התחתונה אפשר לעשות 'זום-אאוט' ולהסביר מדוע למרות הכל מדובר באחד הדגמים החשובים שנחתו בישראל בשנת 2015, ולצורך זה דמיינו את עצמכם בשנת 2000, עומדים ברמזור ברחוב המסגר בתל-אביב, מצד אחד שלכם דייהו לאנוס, מאחוריכם יונדאי לנטרה ומן העבר האחר קיה מנטור.
עכשיו אתם יכולים לצחוק כמה שתרצו על 'יצירות האומנות' הקוריאניות שלצידכם, אבל מה אם תוכלו לחזות את העתיד ולהחזיק בידיכם את טבלת סיכום המכירות של שוק הרכב הישראלי לשנת 2015? האם עדיין תצחקו כאשר תגלו בראשה את קיה ואת יונדאי?
סאנגיונג, זה ההימור שלי, לעולם לא תדיח את הקוריאניות מראשות הטבלה (למרות שלעולם אל תאמרו לעולם לא), אבל אם תחזיקו בידיכם את טבלת המכירות של שנת 2020 יכול להיות שכבר לא תצחקו עליה. מפני שלסאנגיונג, אחרי שכמעט הפכה לשותפה לגורלה של דייהו, יהיו ככל הנראה כל הכלים להתמודד בעתיד בכבוד מול יונדאי-קיה, וזה לא ייקח לה 15 שנים אלא הרבה פחות.
קיצור תולדות
'סאנגיונג' ("דרקון כפול" בקוריאנית), הוא מיזם שעד לפני 5 שנים לא שפר עליו גורלו. לא נסקור כאן את כל ההיסטוריה, שהחלה בהרכבת ג'יפים וכלי רכב מסחריים כמו אצל שאר יצרניות הרכב הקוריאניות (למעט סאמסונג מוטור), ונדלג גם על שיתופי הפעולה הטכנולוגיים עם מרצדס שהביאו להם מנועים ופלטפורמות שהורכבו בקוריאה, כדי להגיע אל רגע מכונן אחד – פשיטת הרגל של דייהו, אז בעלת השליטה בחברה שזה מקרוב פשטה רגל בעצמה.
לסאנגיונג היו לא מעט תוכניות פיתוח שאפתניות, גם בגזרת המנועים וגם בענייני דגמים, אבל החיסרון לקוטן והמשבר הכלכלי בקוריאה גדעו אותן באיבן.
אחר כך הגיעו תקופת עצמאות קצרה ועידן העיצוב המכוער, לא ברור מה עבר במוחם של הקוריאנים כאשר איפשרו למעצב בריטי מדוכדך לברוא את 'רודיוס' המקורי – ללא ספק המכונית המוזרה ביותר בעידן המודרני, וגם 'אקטיון' ו'קירון' – שנולדו בעידן שבו 'סאנגיונג' נשבתה בידי ענקית הרכב הסינית 'סאיק' – לא היו תאווה לעיניים.
לזכותם של אנשי סאנגיונג צריך לומר שהם שרדו את פשיטות הרגל ואת החטיפה הסינית, הוסיפו לייצר את 'קוראנדו', 'אקטיון' ו'רקסטון' (וגם כלי רכב מסחריים), ונראה שגם נחתו נחיתה רכה בזרועותיו החסונות של תאגיד 'מהינדרה ומהינדרה' ההודי – אחד מענקי התעשייה של תת-היבשת.
אישית, ככל שאני יכול להעיד על עצמי כ"קורא DNA" של יצרניות רכב, נראה לי שהשילוב של "רעב אנדר-דוגי" שנצבר אצל הקוריאנים של סאנגיונג במשך 20 שנים, עם הגב החזק והכתפיים הרחבות של תאגיד הודי ענק, יכול להפוך לאחד השילובים המעניינים והפורים ביותר של תעשיית הרכב המתעוררת בקצה המזרח, לכן זכרו את השם 'סאנגיונג', ושננו אותו היטב.
כמעט חמש שנים אחרי המכירה למהינדרה, כשהעתיד הכלכלי נראה בטוח יותר מאי פעם בעבר, השיקה השנה סאנגיונג מנועי בנזין ודיזל חדשים – שאותם פיתחה לא רק עבור עצמה אלא גם עבור בעלת הבית שלה, ואת 'טיבולי' שהוא קרוס-אובר קטן-בינוני שמחליק אל תוך הנישה שבין מיני-קרוס-אוברים (ניסאן ג'וק, סוזוקי ויטארה) לקרוס-אוברים בגודל בינוני (ניסאן קשקאי, קיה ספורטאג').
היופי בעיניי המתבונן
אבל רגע לפני שנשוב ונתרכז בטיבולי צריך לומר דבר מה דווקא לגבי העתיד של סאנגיונג, לאחר שמהינדרה השלימה ממש לאחרונה את עסקת הרכישה של סדנת עיצוב הרכב המפורסמת ביותר בעולם – פינינפארינה האיטלקית.
בעוד אי אילו שנים, לא המון יש לשער, יופקד עיצוב המוצרים של סאנגיונג בידי פינינפארינה או שלכל הפחות יושפע על-ידם.
נכון להיום, הדבר האיטלקי היחיד ב'טיבולי' הוא השם שלו, אבל יש לקוות שבעקבות רכישת פינינפארינה תיפרד סאנגיונג מן העיצוב המוזר והמעיק שמלווה אותה יותר מידי שנים – ואולי אפילו תייצר כלי רכב נחשקים ויזואלית יותר מאשר רוב מתחריהם.
'טיבולי' כבר צעד צעד ראשון לכיוון השפיות העיצובית (וזה עוד לפני שעסקת פינינפארינה התגבשה) – אבל יחסית לכלי רכב שמתמודד בנישה שהדבר החשוב ביותר בה הוא המראה והפוזה – הוא איננו כלי שבולט לטובה.
יש כמה נקודות אור בעיצוב החיצוני של 'טיבולי', בעיקר הפרופורציות המיוחדות והמבנה הרחב, ואפשר גם לאהוב את הפרצוף הייחודי ואת החמוקיים המורחבים. אבל בניגוד לג'וק – שמעולם לא אהבתי אבל בהחלט יכולתי להבין מדוע יש מי שמתלהב ממנו, ובשונה מרנו קאפצ'ור שמביאה רעננות או מויטארה שמנגנת לנו על הנוסטלגיה – 'טיבולי' לא ייבחר כקרוס-אובר היפה או המיוחד ביותר.
טיבולי, בעיניי, דומה הרבה יותר, בפרופורציות העיצוביות ובמנטליות, לקיה סול מאשר לקרוס-אוברים הג'יפוניים, וזאת למרות המסורת ארוכת השנים של סאנגיונג כיצרנית של רכבי שטח ועל אף שהוא מוצע בעולם גם עם הנעה כפולה.
כאשר פוסעים לתוך טיבולי מגלים את היתרון היחסי האחד והיחיד שלו – מרחב פנימי טוב, ובעיקר רוחב מרשים, אך זה בהשוואה לקרוס-אוברים הקטנים ולא לבינוניים.
גם איכות ההרכבה טובה, וחומרי הפלסטיקה שעל חלקיהם העליון והמרכזי של הדאש-בורד נראים טוב, אלא שיותר מידי חלקים אחרים – בעיקר בתחתית הדאש – שולחים אותנו כמה שנים אחורה.
מעצבי הפנים של סאנגיונג החליטו לבעוט במקובלות, והמקובלות בועטות בהם, ובעיקר בנו, בחזרה. כלומר, זה נחמד לבנות מתג זעיר ושברירי על מוט ההילוכים לטובת תפעול ה'טיפטרוניק', להחביא את כפתור שינוי מצבי השיכוך של ההגה בצד אחד של לוח המכשירים ואת כפתור בחירת תוכנת הניהול של המנוע בצד אחר – אבל למה לעזאזל לעשות משהו שאין בו שום היגיון ארגונומי ובטח שאין בו תועלת עיצובית?
מדוע לפזר את מתגי השליטה של מיזוג האוויר בתור גפרורים אופקיים ושבריריים ולערבב אותם באותה גיזרה וצורה עם אותו מתג לשליטה בקשיחות ההיגוי, ועם כפתורי איפוס מד המרחק – למרות שאין שום קשר בין הפונקציות הללו, כאשר כל שמשיגים הוא תפעול לא נוח שלהם?
תנוחת הישיבה בטיבולי לא מספיק גבוהה, כמצופה מקרוס-אובר, ושדה הראיה קדימה לצדדים מוגבל על-ידי קורות הצד הרחבות.
היות שמדובר בכלי שאמור להיות אופנתי, הרי שיותר מכל מפריעה השמרנות העיצובית בתא הנוסעים, אשר משדרת תחושת ישיבה במכונית נוסעים עממית ממוצעת. טיבולי לא משדר מסר זול או עלוב, להיפך – הפלסטיקה מכובדת ועמידה – אבל גם לא מייצר מסר 'פרימיומי' או מודרני במיוחד, כלומר שהוא בעיקר סתמי.
המושב מאחור שטוח, ורחב כאמור, כלומר ששלושה מבוגרים יוכלו לשבת עליו בנוחות סבירה מבחינת מרחב כתפיים, אבל הוא נמוך מידי ולכן גם הלחץ על הברכיים יעיק בנסיעות ארוכות. תא המטען גדול, בעיקר עמוק, עם שפת הטענה גבוהה ומפתח רחב ונוח.
ד"ר 'חצי אפוי'
כבר כאשר מתיישבים מול ההגה, ועוד לפני שמתניעים, מתקבלת תחושה שמישהו מיהר לשגר את הכלי הזה לשוק עוד לפני שמהלך הפיתוח שלו הושלם כראוי. תחושה זאת רק תלך ותגבר מכאן ואילך.
המושבים נאים והצבעוניות שמסביב נעימה, אבל המושב עצמו קצר מידי ולא תומך בברכיים, ואין אפשר להגיע לתנוחת נהיגה מושלמת בגלל שגלגל ההגה לא מתכוונן למרחק (הלו, אנחנו כבר בשנת 2016!).
נסה להוריד את סכי השמש ותגלה שהם נתלשים ממקומם (לא מן הציר אלא מן הקליפס), ועל אף שתא חפצים סגור בין המושבים מספק מקום אחסנה סביר – חסרים תאים נוספים סביב הנהג. מדרך רגל שמאל מרווח ונוח לשימוש, מוט ההילוכים הרבה פחות, ועל ההגה יש שפע של כפתורים ומתגים.
אחת הרעות החולות בימינו, וזה כבר חלק מן החפיפניקיות הישראלית, הן מערכות המולטימדיה מבוססות-אנדרואיד שרבים מיבואני הרכב ממהרים לאבזר בהן את המכוניות.
רבותיי: ככה לא בונים חומה! המערכות הללו עדיין לא עובדות טוב, הממשק שלהן גרוע, האפליקציות עולות זו על זו ומפריעות, והן דורשות יותר מידי תשומת לב של הנהג ולכן הן גם ממש מסוכנות.
ציני ככל שזה יישמע (וזאת לא הכוונה) המולטימדיה הישראלית הלא אפויה (מוצעת בתוספת תשלום) מתאימה מאד לאופי הלא אפוי של 'טיבולי' כולו, כפי שאפשר להיווכח מיד לאחר ההתנעה.
מנוע ה-1.6 החדש של סאנגיונג נולד כשהוא כבר מיושן, מפני שמי לכל הרוחות משיק בשנת 2015 מנוע בנזין אטמוספירי (חדש).
אבל הבעיה האמיתית שלו היא לא רק שהוא אטמוספירי, אלא שהוא פשוט פחות טוב מכל מנועי ה-1.6 ליטר האטמוספירים האחרים, הותיקים ממנו, של יצרנים אירופאים, יפנים או קוריאנים.
יכול להיות שזה בעיקר עניין של כיול, אולי בסך הכל נדרשת כאן עוד עבודת פיתוח של ניהול המנוע, אבל התוצאה היא מנוע שמספק כח סביר אבל לא מרשים בתאוצה ראשונית, מעט מידי כח בסל"ד הביניים, והרבה מידי רעש משלב זה והלאה.
לנהגים רגועים לא יחסר כח – טיבולי יכול לשייט באופן רגוע והוא מייצר אפילו תחושה בשרנית כל עוד שלא לוחצים עליו. אבל מי שמבקש להאיץ ברצינות יחוש בהרבה מידי המולה, על-פני יותר מידי שניות, לפני שהוא מגיע למהירויות שיוט גבוהות.
תיבת ההילוכים אמורה להיות טובה ואמינה, אחרי הכל היא מגיעה מבית אישין היפני ויש לה שישה יחסי העברה, אבל משהו בתקשורת האלקטרונית בינה לבין המנוע עדיין לא גוהץ עד הסוף ולכן מידי פעם מתקבלות העברות הילוכים מודגשות מידי.
נתוני פליטת המזהמים של המנוע הם בין הפחות טובים למנועים כאלה (דרגה 13), מה שאומר שאפשר לצפות גם לתצרוכת דלק גבוהה יחסית לכמה מן המתחרים "בחיים האמיתיים".
עמוד נוח
אחד השיפורים החשובים ביותר בעשור האחרון ברוב כלי הרכב חל בכושר השיכוך של מתלים, אבל גם כאן לסאנגיונג יש עוד על מה לעבוד.
המתלים של טיבולי משדרים מסר קשיח, כאילו ספורטיבי, אבל לא מספקים את האיכויות המקובלות כיום אלא בעיקר, כפי שהבטחנו, תחושה של "עדיין בבישול".
נדמה שאם נפרק כל אחד מן המרכיבים לכשעצמו – מהלך מתלים, קצב גלגול, שליטה בגלגול, ספיגת מהמורות – נקבל ערכים סבירים – אבל הביחד של כל אלה לא מתאחד לעבודה רהוטה, ולכן המכונית הזאת מתבלבלת במצבים שונים, בהם גם יומיומיים, של פניות ובלימות.
התוצאה, אפילו לנהג הרגוע, לא מספיק נוחה, ודאי לא איכותית, ובעיקר לא אחידה, ונדמה שדרושה כאן ההתערבות המהירה של צוות מהנדסי מתלים אירופי לתיקון המצב.
גם שיכוך הרעשים לא מככב, עם יותר מידי המולת גומי על פני סוגי אספלט שונים ויותר מידי רעשי מנוע תחת תאוצה, לכן לא מדובר בכלי רכב נוח במיוחד.
לטיבולי יש רשימת אבזור מכובדת, ובין השאר גם 7 כריות-אוויר בטיחותיות, אבל אין לו עדיין חותמת של מבחן ריסוק אירופי, ואין בו מערכות חכמות במיוחד למניעת התנגשות.
ישנה רק סיבה טובה אחת לקנות את סאנגיונג טיבולי – והיא התאהבות בעיצוב שלו, מפני שבאהבה, כמו באהבה, אין דבר כזה אין דבר.
סיבה אחרת יכולה להיות מחיר אטרקטיבי במיוחד, שאולי יגיע בהמשך, ומתוך היכרות עם ההיסטוריה של היבואן אפשר להניח גם שרמת השירות והאחריות במקרה של תקלות תהיה גבוהה מאד.
אבל כאשר משקללים עלות-תועלת, ובמיוחד לנוכח האופי הלא מספיק מגובש של 'טיבולי', עדיף להמתין למתיחת הפנים שלו בעוד שנתיים או שלוש, או לדגמים הבאים – אם אלה יזכו לחן האיטלקי המיוחד שפינינפארינה יכולה להאציל עליהם.
