ביום שבת, בשעה 15:00 לפי שעון צרפת, יוזנק לדרכו בפעם ה-86 מירוץ המכוניות המפורסם, ואחד הוותיקים ביותר בעולם – 24 השעות של לה מאן. המשימה של 60 הצוותים והקבוצות שיוזנקו אליו פשוטה למדי: לנהוג במכוניות במשך 24 שעות ברציפות, במטרה להשלים את מספר ההקפות הרב ביותר של המסלול. המכונית המנצחת, אשר במהלך היממה ינהגו בה בדרך כלל שלושה נהגים, היא זאת שתקיף את המסלול בן 13.626 הקילומטרים יותר פעמים מכל מכונית אחרת.
זה, כנראה, הדבר הפשוט היחיד שאפשר לומר על מירוץ הסיבולת הקשה ביותר בעולם, וכדי להמחיש את זה אפשר לומר שלא מומלץ להמר אפילו על "התראת הספויילר" שלנו. מי שאמורה להניף את הגביע של לה מאן 2018 ביום ראשון בצהריים היא טויוטה – ולא רק בגלל שהמכוניות שלה השיגו ביצועים מעולים בשנים האחרונות והיו מאד קרובות לניצחון – אלא בגלל שהשנה נותרה טויוטה יצרנית המכוניות היחידה שמתמודדת באופן רשמי בקטגוריה הבכירה, LMP1.
אלא שטויוטה הפסידה כבר את המירוץ של 2018, עוד לפני שהוא בכלל הוזנק, וזה לא בגלל עניין ספורטיבי או מכאני אלא בגלל פרדוקס. אם טויוטה תנצח את לה מאן 2018 יהיו מי שיטענו שזאת לא חוכמה לנצח מירוץ שבו אתה מתחרה רק נגד עצמך.
יש גם אפשרות נוספת, הרבה יותר גרועה יותר מבחינתה ולא בלתי אפשרית: ב'לה מאן', יותר משעליך לנצח מתחרים אחרים, אסור לך להפסיד למירוץ עצמו. זה אומר ששלושת הנהגים של כל קבוצה, המכוניות, והצוותים הטכניים, צריכים לעבור בשלום סדר גודל של 5,400 קילומטרים של נהיגה רצופה ומאד מאומצת, שזה פחות או יותר כמו 18 מירוצי פורמולה 1 ללא הפסקה. טויוטה כבר הפסידה יותר מפעם אחת לקושי הטכני העצום שמציב האתגר הזה, ב-2016 ממש על קו הסיום וב-2017 עם תקלות ותאונות במכוניות שלה.
גם השנה קיים סיכוי, קטן ככל שיהיה, שיהיו אלה כשלים מכאניים או טכניים אשר יכריעו את הצוותים של טויוטה, ובמקרה מצער שכזה, שבו 'לה מאן' ינצח אותה במקום שהיא תנצח אותו, צפויה לה מבוכה קשה במיוחד.
בעקיפין, מי שגרמו לסיטואציה ההזויה הזאת הם אותם מנהלים חסרי אחריות שסיבכו את קבוצת פולקסווגן בפרשת "דיזלגייט" וגרמו לקבוצה הפסדים של עשרות מיליארדי אירו. אחת ההשלכות של הקיצוצים שהתבקשו כתוצאה מכך היא פרישתן של קבוצת אאודי (אחרי עונת 2016), אשר שלטה בזירה הזאת ללא עוררין בין השנים 2000 ל-2014 וניצחה בכל האירועים באותן שנים למעט ב-2003 וב-2009, ושל פורשה, אשר שבה ללה מאן ב-2015 וקטפה שלושה ניצחונות ברצף מאז ועד לשנה שעברה, שלאחריה פרשה.
סיבה אחרת לוואקום שנוצר בקטגוריית העל של המירוץ החשוב הזה הוא נדידת רוב יצרניות הרכב אל סדרת מירוצי המכוניות החשמליות 'פורמולה E', אשר תהפוך לחשובה מאד בשנים הבאות. לא מן הנמנע שכדי לשרוד את המעבר להנעה אלטרנטיבית ייאלצו גם קברניטי הלה-מאן, תחת פדרציית המירוצים הבינלאומית, לברוא קטגוריות חשמליות טהורות עבור סדרת מירוצי הסיבולת, אבל עוד חזון למועד.
בינתיים, במקביל למונדיאל, אנחנו נתרכז ב-60 הצוותים שיתחרו השנה בארבע הקטגוריות של לה מאן, ואלה הם:
LMP1
"ליגת העל" של 24 השעות של לה מאן היא קטגוריית LMP1 (אבות טיפוס 1), שבה מתמודדות כמה מן היצירות המוטוריות המתוחכמות ביותר שנבראו עד היום על פני האדמה. אנחנו מדברים על מערכות הנעה חזקות במידה אדירה, אשר מתוכננות גם לשרוד רמות מוטרפות של קושי טכני.
אאודי, פורשה וטויוטה כבר הריצו בקטגוריה הזאת את הטכנולוגיות ההיברידיות שלהן כך שמבחינה זאת אנחנו לא חוזים השנה בפריצות דרך מרהיבות, אבל בוודאי נשים עין על שתי המכוניות של טויוטה שבהן ינהגו ארבעה נהגי פורמולה 1. במכונית הראשונה, שנושאת את המספר 7, נוהגים מייק קונוויי, חוזה מריה לופז, וקאמוי קובאיאשי אשר השתתף בחמש עונות של פורמולה 1.
כל צוות המכונית השניה, שנושאת את המספר 8, מבוסס על בוגרי פורמולה 1 ובראשם אלוף הפורמולה 1 לשעבר (פעמיים) ונהג מק-לארן ד'היום, פרננדו אלונסו, ואיתו סבסטיאן בואמי וקאזוקי נקאג'ימה – שהשתתפו בפורמולה 1 במהלך 3 עונות כל אחד לפני כעשור. עבור אלונסו, הנהיגה השנה היא צעד לקראת השגת יעד לא שכיח בספורט המוטורי: השוואת ההישג ההיסטורי של נהג המירוצים גראם היל והשתתפות בשלוש אליפויות הקצה של הספורט: פורמולה 1, אינדי 500 ולה מאן. יתרה מכך: אם אלונסו יניף ביום ראשון אחרי הצהריים את הגביע הוא יהיה נהג המירוצים היחיד ב-46 השנים האחרונות שניצח גם שם וגם את מירוץ הפורמולה 1 של מונאקו.
קרן האור המעניינת ביותר בסיטואציה שאליה נקלעה טויוטה היא האפשרות שלה להתעלם מן המתחרים האחרים ולהתרכז בלהביא שיא אחד לפחות. גם אם תנצח, ומבחינת המכוניות והצוותים יש לה את כל הכלים לניצחון, טויוטה לא תהיה היצרנית היפנית הראשונה שתעשה זאת (הישג זה כבר נרשם בטאבו על שם מאזדה), ואין לה שום אפשרות לשבור שיאים קלאסיים אחרים כמו "המרחק הגדול ביותר בין המכונית המנצחת לזאת שבמקום השני" (239.8 ק"מ, בשנת 1927…), או ההישג הפחות חשוב של "המרחק בין שתי המכוניות המנצחות" (20 מטרים, פורד GT40, שנת 1966). טויוטה גם זקוקה להרבה שנים כדי להשוות את מספר הניצחונות של פורשה בלה מאן (19), אבל יש לה סיכוי קלוש להשיג את המהירות הגבוהה ביותר על המסלול (407 קמ"ש, פיג'ו בשנת 1988, והסיכוי קלוש בגלל מגבלת צריכת הדלק).
ישנם מספר שיאים מעניינים שטויוטה כן יכולה לשבור, והחשוב מכולם הוא המרחק הרב ביותר שעברה מכונית במהלך 24 שעות, שיא שמוחזק כעת על-ידי אאודי עוד משנת 2010 ועומד על 5,410.713 ק"מ או 397 הקפות של המסלול. שיא חשוב נוסף ששווה לשבור הוא זמן ההקפה המהיר ביותר – שעומד כעת על 3:17.475 דקות (אאודי 2015), וזה שיא די ריאלי אם נזכור שטויוטה עצמה מחזיקה בשיא זמן ההקפה המהיר ביותר במקצי הדירוג (3:14 דקות בשנה שעברה). עוד שיא מעניין, שנגזר אוטומטית מן השיא הקודם, הוא מהירות ההקפה הממוצעת הגבוהה ביותר, שעומד כעת על 225.228 קמ"ש.
טויוטה היא אמנם יצרנית הרכב הרשמית היחידה ששמה את הכסף והסמל שלה בקטגוריה הזאת, אבל זה לא אומר שיהיה שם משעמם או שיהיה לה קל: מול שתי מכוניות ה- TS050ההיברידיות של טויוטה התייצבו 8 מכוניות נוספות באותה קטגוריה, ובצוות של זאת שנושאת את המספר 11, של קבוצת SMP Racing, נוהג אלוף פורמולה 1 נוסף – הבריטי ג'נסון באטן. באותו צוות נוהג גם ויטאלי פטרוב, שהשתתף בעונות 2010-2011 בפורמולה 1 ואיתם גם מיכאיל אלשין. SMP מריצה גם את מכונית מספר 17, שבה נוהגים נהג הפורמולה 1 סטפן סראזין (1999), ואיתו איגור אורודזב ומאטווס איזאקין.
כל אלה ירדפו או יברחו משתי מכוניות של קבוצת ריבליון, מספר 1 (שבה נוהגים שני נהגי פורמולה 1 – ברונו סנה ואנדרה לוטרר) ומספר 3, אשר נחשבות לבעלות סיכויים גדולים להביא הישג מכובד, קבוצת Manor TRSM (מספר 5 ו-6), מכונית מספר 4 של קבוצת ByKolles Racing, ומכונית מספר 10 של קבוצת DragonSpeed.
LMP2
הקטגוריה השניה בחשיבותה, ובביצועיה, בלה מאן השנה היא גם הצפופה ביותר עם 20 מכוניות וקבוצות, והיא מקושטת בגלריה מכובדת של לא פחות משמונה נהגי פורמולה 1. אלה אמנם מכוניות מעט פחות מהירות ממכוניות אבות הטיפוס בקטגוריה 1, אבל חיצונית הן נראות די דומות והן מאד מאד תחרותיות.
בשנה שעברה, עד שפורשה חזרה לעצמה ואחרי שטויוטה פרשה, הובילה מכונית LMP2 של קבוצת ג'קי צ'אן רייסינג את המירוץ למשך מספר שעות ובסופו של דבר גם ניצחה את הקטגוריה שלה. גם הפעם נראה שלקבוצת המירוצים של ג'קי צ'אן יש סיכוי לחולל סנסציות.
8 מכוניות בקטגוריה הזאת הן מתוצרת חברת אורקה, ו-7 מתוצרת חברת ליג'יה, ובנוסף להן מתרוצצות גם 3 מכוניות מתוצרת חברת דאלארה ואחת מתוצרת אלפיין. קבוצת 'ג'קי צ'אן' חילקה את הסיכונים בין שתי היצרניות המובילות (ליג'יה ממוספרות במספרים 33 ו-34 ואורקה במספרים 37 ו-38), ומולה בולטות קבוצות 'יונייטד אוטוספורטס' שמריצה את נהג הפורמולה 1 פול די רסטה במכונית מספר 22 ואת חואן פאבלו מונטויה במכונית מספר 32. נהגי עבר נוספים מפורמולה 1 נוהגים ב'פאניס בארטז' מספר 23 (וויל סטיבנס), ג'אן אריק ורגן נוהג בג'י דרייב מספר 26, גיידו ואן דר גארד וג'אן לאמרס נוהגים שניהם ברייסינג הולנד, מס' 29, ופליפה נאסר במכונית מספר 47.
GTE-pro
אקשן אמיתי יתחולל השנה בקטגוריית GTE-Pro שבה מתמודדות מכוניות שנראות כאילו הן מכוניות מייצור סדרתי, כאלה שמוצגות באולמות תצוגה. למעשה המכוניות האלה משופרות מאד ביחס למכוניות החוקיות לכביש, עם מנועים שפותחו במיוחד ולא מעט אירודינמיקה שנועדה לסייע להן להיצמד לאספלט במהירויות גבוהות.
השנה מתמודדות בקטגוריה הזאת 17 מכוניות, מהן 4 פורשה 911 RSR של קבוצת פורשה GT, 4 פורד GT של קבוצת פורד צ'יפ גאנסאי, שלוש פרארי 488 GTE של קבוצת AF קורס, שתי ב.מ.וו. M8 חדשות של קבוצת ב.מ.וו. MTEK, שתי אסטון מרטין ונטאג' חדשות של קבוצת אסטון מרטין רייסינג, ושתי שברולט קורבט של קבוצת קורבט רייניג GM.
מבין ארבע הקטגוריות קטגוריה GTE היא זאת שבה מתקיימת התחרות הצמודה ביותר ולכל אחת מן המתמודדות יש סיכוי די שקול לזכות, לפחות ככל שמדובר ביכולות הדינמיות של המכוניות השונות.
למרות שההימורים נוטים לכיוון של פורשה, חשוב לשים השנה עין על אסטון מרטין ועל ב.מ.וו. שמשיקות מכוניות חדשות, וגם על פרארי עם גרסה חדשה של GTE 488. לפורד יש, כרגיל, מוטיבציה גבוהה עם GT, אבל פורשה, כאמור, נראית טוב, חוגגת את יום השנה ה-70 שלה ו-19 ניצחונות של לה מאן, ויש לה גלריית נהגים מכובדת.
GTE-Am
הקטגוריה שבה מתרוצצות המכוניות הקרובות ביותר לאלה שמוצעות למכירה באולמות התצוגה היא GTE-Am, ובשונה מן ה-GTE הבכירה יותר, שבה מתמודדות קבוצות רשמיות של יצרניות הרכב, או רשמיות למחצה, כאן מתמודדות קבוצות נתמכות – אך פרטיות.
השנה מתחרות בקטגוריה הזאת רק 13 מכוניות: שש פורשה 911 RSR, חמש פרארי 488 GTE, ושתי אסטון מרטין ואנאטז', שאחת מהן מורצת על-ידי קבוצה רשמית של היצרנית.
