לכל מקצוע וכל תחביב יש את הסיכונים הייחודיים להם, אבל בשקלול של מספר המועסקים ומספר שעות העבודה שלהם מסתבר שנהיגת משאית היא המקצוע הקטלני ביותר – לפחות בארצות הברית של אמריקה.
שני דוחות שונים שפורסמו בחודשים האחרונים בארה"ב, ואשר מסכמים היבטים שונים של פציעות ומוות בעבודה בארה"ב מסיקים שנהיגת משאית היא עניין מסוכן, ובין השורות גם מסתתרת הסיבה לכך: כסף כמובן.
דוח ממשלתי של מחלקת הסטטיסטיקה של משרד העבודה האמריקני, אשר פורסם בשבוע שעבר, מגלה שמספר נהגי המשאיות שנהרגו על כבישי המדינה בסיכום שנת 2015 ירד אמנם במעט ביחס לשנת 2014 אבל עדיין עומד על 761 הרוגים.
מספר זה מהווה כמעט רבע מכלל הרוגי תאונות העבודה בארה"ב, ומקורות בתעשיית ההובלה האמריקנית מייחסים אותו בעיקר לשני גורמים תורמים: הגידול בביקוש להובלות "קטנות" – בגלל גידול בהיקף הרכישות באמצעות האינטרנט, וכן תחלופה גבוהה מאד של נהגים בתעשיית ההובלה – כתוצאה מתנאי עבודה שאינם הולמים את השכר שמשולם לעובדים.
מומחים שונים שהתבקשו על-ידי מספר כלי תקשורת להסביר את התוצאות הקשות העלו מספר עובדות וטיעונים שכל אחד מהם כנראה נכון בפני עצמו.
בין השאר הוזכרה העובדה שלנהגי הובלה אין שליטה מוחלטת בסביבת העבודה שלהם היות שהם נמצאים על כבישים ציבוריים, ולראיה – כמעט שני שלישים מתאונות הדרכים שבהן היו מעורבות משאיות נגרמו באשמת הנהג של כלי רכב אחר.
ובכל זאת, בארה"ב, כמו בישראל, ניכר שתנאי העבודה, היכולת להתמקצע, ובעיקר התגמול שמקבלים הנהגים תמורת עבודתם והקשר המוחלט בינו לבין הפריון שלהם מחד, והיעדר קשר בין תגמול לבטיחות מאידך – משחקים תפקיד מפתח בתוצאה הסופית. מצב זה צפוי להחמיר – כך מזהירים מומחים אחרים – ככל שיגדל הלחץ על נהגים לנהוג יותר שעות במהלך כל יממה כדי לעמוד ביעדים מלחיצים יותר ויותר.
גורמים מתוך התעשייה אמרו שלא לייחוס שהכל המשמעותי ביותר של תעשיית ההובלה האמריקנית הוא מתח הרווחים הנמוך שאיתו היא פועלת, אשר מאלץ אותה "להתייעל" על חשבון הנהגים, והאמירה הזאת נשמעת מאד דומה למציאות שמוכרת גם אצלנו, בישראל.
מומחים אחרים מאשימים את מינהל הבטיחות בדרכים האמריקני בכך שעד היום לא נקבעו סטנדרטים לבטיחות פאסיבית של משאיות, כפי שקיימים לגבי מכוניות נוסעים, אם כי אי אפשר להתעלם מן הטכנולוגיה הבטיחותית שחודרת במהירות גם לכלי רכב אלה – בעיקר בתחום מערכות הסיוע לנהג ואמצעים למניעת תאונות.
מי שנזעקו לשדר לאומה האמריקנית ש"הכל בסדר" הם כמובן אנשי "אגודת המובילים האמריקנית" אשר שלפו סטטיסטיקה לפיה מספר התאונות הקטלניות שבהן מעורבות משאיות בארה"ב ירד ב-32% מאז שנת 1980 למרות הגידול בהיקפי הנסועה והמטען שמובל על הכבישים, ושיעור התאונות לקילומטר (שמשקלל את כמות הנסיעה הכוללת) צנח ב-74%.
הנתונים האדומים
בעוד שהסטטיסטיקה האמריקנית מדרגת את נהיגת המשאיות כמקצוע הקטלני ביותר במדינה מסתבר שהסיכוי לפציעה קשה גבוה פי יותר משלושה בקרב חוטבי העצים (132.7 פציעות קשות למאה אלף עובדים לעומת 25.2 בקרב נהגי הובלה), ואחריו מדורגים מקצועות הדייג (54.8 פציעות קשות ל-100 אלף עובדים), טייסים מקצועיים (40.4), גגנים (מתקני גגות, 39.7), אוספי אשפה (38.8) ועובדי תעשיית הפלדה (29.8).
רוב נהגי ההובלה שנהרגו בארה"ב נפגעו כמובן בתאונות דרכים, ובהקשר הזה ראוי להזכיר עובדה סטטיסטית מעניינת אם כי כזאת שצריך לבחון בזהירות המתאימה. רק 1% מקרב נהגי המשאיות שנהרגו הן נשים, וזאת למרות שנשים מהוות בין 5-6% ממצבת נהגי המשאיות במדינה. נתון זה אמנם יכול להיות מוטה מפני שהוא כנראה לא משקלל את סוגי התפקידים השונים (למשל נהגי הובלה ארוכת טווח לעומת משאיות חלוקה), ובכל זאת מדובר בהפרש של מאות אחוזים בין שיעור המעורבות של גברים לנשים.
דוח אחר שפורסם בארה"ב מוקדם יותר השנה מזכיר לנו שסטטיסטיקות, ככלל, יש לקחת בזהירות המתבקשת (ובעיקר לשים לב למשתנים שנבחנים בהן), והוא אף מציג מציאות שנראית מעט יותר דומה לזו המוכרת לנו מישראל.
דוח זה מתייחס למספר האבסולוטי של הרוגים ומגלה שהמספר הרב ביותר של הרוגי תאונות עבודה נרשם, כמובן, בענף הבניה עם 1,154 קורבנות.
עם זאת, גם בדוח הזה "מככב" ענף ההובלה עם 957 הרוגים, ואחריו ענפי השירותים (768), חקלאות (720), ייצור (668), קמעונאות (594) והממשלה (571).
כאמור, לכל מקצוע יש סיכונים ייחודיים לו ולנהגי מוניות, למשל, יש את הסיכוי הגדול ביותר להירצח בתוך כדי ביצוע עבודתם. דו"ח שהוזמן על ידי שירות הדואר האמריקני בעקבות מספר מעשי רצח שזכו לתהודה תקשורתית בארה"ב גילה (כמובן) שמצבם של דוורים ועובד שירות הדואר לא יותר גרוע, סטטיסטית, מזה של עובדים אחרים. עורכי המחקר גילו ששיעור מקרי הרצח במתקני דואר נמוך מזה ש"מקובל" במסחר קמעוני (שכולל 'חנויות נוחות'), או בשירות הממשלה (שכולל שוטרים).
