ח.ב, הבעלים של מכונית מדגם ביואיק לה קרוס שמחיר המחירון שלה כחדשה היה, בשעתו, כרבע מיליון שקלים, תבע לאחרונה את יבואנית קבוצת ג'נרל מוטורס לישראל, חברת UMI, ואת המוסך המרכזי שלה, בגין נזק שלטענתו נגרם למנוע מכוניתו בגלל פגם ייצור.
ח.ב. נאלץ להחליף את המנוע המקורי של הביואיק לאחר שזה ניזוק כתוצאה מאובדן נוזל הקירור והתחממות המנוע, ובין שתי אופציות שהוצעו לו במוסך המרכזי של היבואנית – התקנת מנוע חדש תמורת 70 אלף ש"ח או התקנת מנוע משומש מפירוק, שעלה 40 אלף ש"ח, הוא בחר באפשרות השנייה.
אלא שכעשרים ימים בלבד לאחר שקיבל לחזקתו את המכונית המתוקנת סבל גם המנוע השני מהתחממות, שגם היא נגרמה בגלל אובדן של נוזל הקירור.
לנוכח התקלה החוזרת טען ח.ב. שהמוסך התרשל בתיקון כאשר לא איתר נזילה ממיכל העיבוי הפלסטי של מערכת הקירור. מיכל זה הוחלף כבר פעם אחת בעברה של המכונית (לאחר 140 אלף ק"מ), וזו, לטענתו, הייתה אותה תקלה שגרמה לנזק במנוע המקורי.
ח.ב. הסתמך על חוות דעת של מומחה מטעמו, המהנדס אביעד שמואל, לפיה קיים במיכל העיבוי הפלסטי פגם ייצור. משכך, טען, חלה חובה של החברה לפצותו בגין הנזק המקורי, כמו גם עבור נזק סמוי שנגרם לטענתו למנוע השני כתוצאה מן ההתחממות.
גרסת הנתבעת
חברת UMI, באמצעות עו"ד אבי פראתי ממשרד אוסלנדר – שלו, דחתה את התביעה תוך שהיא מסתמכת על חוות דעת של השמאי ישראל דרנוב מחברת אומדנים. דרונוב קבע שהמנוע המקורי של המכונית קרס מפני שבתוך שנתיים ושמונה חודשים גמא כ-189 אלף ק"מ (מתוכם כ-100 אלף במהלך 12 החודשים הראשונים על הכביש).
דרנוב סבר, כך מסתבר, שמכונית כמו ביואיק לה קרוס לא בנויה לעמוד בנסיעה של 190 אלף קילומטרים, ולדבריו מדובר בקילומטרז' גבוה פי חמישה מזה שנוסעת בממוצע מכונית בישראל. את הבלאי הגבוה של המנוע, ושל מיכל העיבוי, יש לדעתו לייחס לקילומטרז' חריג.
היבואנית טענה גם שהמנוע החלופי במכונית כלל לא נפגע, ומכיוון שהמיכל הוחלף הרי שהוא תקין לחלוטין.
בתביעתו דרש ח.ב. מן היבואנית לרכוש ממנו את המכונית במחיר מחירון (שהיה בשעתו 91 אלף שקל), ובנוסף לכך לפצותו ב-150 אלף שקל בגין הוצאות שנגרמו לו, לטענתו, בשל השבתת המכונית לתקופה ארוכה והצורך לשכור במקומה מכונית חלופית, וכן בגלל הוצאות נילוות נוספות. בסיכומו של דבר עמדה העלות הכוללת של התביעה על 278,528 שקל.
שופט בית משפט השלום בראשון לציון ארז יקואל דחה את התביעה במלואה, ואף חייב את ח.ב. לשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 20 אלף ש"ח, וזאת לאחר שקבע שבמכונית לא היו פגמים או כשלים, וכן לא היתה רשלנות של המוסך באיתור תקלה או בטיפול בה.
השופט יקואל קיבל את טענת הנתבעת שמשמעותה, כאמור, שהמכונית לא יכלה לעמוד בקילומטראז' של 190 אלף ק"מ וזאת למרות שבחינת היסטוריית הטיפולים העידה שלא בוצעו בה תיקונים או טיפולים שחורגים מן הסביר.
לגבי המנוע קבע בית המשפט שאין קשר בין החלפת מיכל העיבוי לבין התקלה שגרמה למנוע להתחמם, כפי שעולה מכרטיס התיקון שצורף לתצהיר מנהל המוסך ומעדות המומחה בתיק.
המנוע, לפי קביעת השופט, התחמם בכלל בגלל כשל אחר: נזילת מים מצינור בבית המצערת, ותקלה זאת אותרה על ידי המוסך כבר בעת החלפת המנוע המקורי ותוקנה באותה הזדמנות.
השופט דחה את הטענה לפיה קיים פגם ייצור במיכל העיבוי, בין השאר מפני שהתובע נסע עם מיכל זה יותר מ-1,400 ק"מ לאחר שהוחלף. בנקודה זאת קיבל השופט יקואל את דברי השמאי ישראל דרנוב, לפיהם לו היה המיכל פגום לא יכולה הייתה המכונית לגמוא איתו מרחק כזה.
חיזוק לאותם דברים מצא השופט גם בדברי מנהל המוסך המרכזי אודות בדיקות שהמכונית עברה לאחר החלפת המנוע המקורי, ובכלל זה גם נסיעת מבחן שביצע, ואת טענתו לפיה לו היה כשל במיכל העיבוי הוא היה מתגלה בבדיקות, וממילא המכונית לא יכולה הייתה לנסוע 1,600 ק"מ נוספים ללא מים במערכת הקירור.
הרעיון לפיו דליפה איטית מאד של נוזל הקירור יכולה הייתה לנבוע מפגם בייצור לא עלתה כנראה לדיון או שנדחתה, וכנראה שהצדדים גם לא הביאו עדות כלשהי לגבי שכיחותה של תקלה כזאת במכוניות דומות בארה"ב – ככל שזאת בכלל קיימת.
היות שהמכונית נמצאה כבר מחוץ לתקופת האחריות הסטנדרטית, שחלה למשך שנתיים ומכסה עד 100,000 ק"מ, ולנוכח זאת שהשופט קיבל את הטענה לפיה לא פגם ייצור ולא רשלנות של המוסך הובילו לכך שהמנוע של הביואיק התחמם ונהרס, נקבע שהאחריות לכיסוי הנזק חלה על בעל המכונית לבדו.
השופט יקואל גם דחה את טענת התובע בנוגע לשווי השוק של המכונית לאחר שהסתבר שהיא הייתה מעורבת בשתי תאונות, שאחת מהן לא הוזכרה בכתב התביעה למרות שהייתה חמורה.
לפיכך נדחו טענות התובע גם לגבי שווי המכונית וגם לגבי חוסר היכולת שלו למכור אותה.
בסופו של יום נדחתה התביעה והתובע חוייב לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח.
