האם אנשי משרד התחבורה קיימו דיון מקצועי, מעמיק וראוי לפני שהחליטו להפריט את מבחני הנהיגה, או שמא מדובר בפעולה כוחנית ונטולת היגיון מקצועי אשר בוצעה בהשראת שר התחבורה?

האם אנשי המקצוע במשרד התחבורה שקלו את כל השיקולים שראוי היה לשקול לפני שהחליטו להפריט את המערכת שמאפשרת לנהגים חדשים לעלות על כבישי ישראל?

האם נבדקו ההשלכות הבטיחותיות של מהלך כזה? היכולת האמיתית של המשרד לפקח על "טוהר המבחנים"? האפשרות למנוע שחיתות?

האם קיימת סכנה כלשהי בעקבות ההפרטה, ואם כן – כיצד היא תצומצם במסגרת התוכנית שנהגתה?

האם וכיצד נלקחה בחשבון העובדה שכ-30 מיליון שקלים בשנה, דמי אגרות שמועברים כיום לתקציב המדינה, צפויים לעבור בעתיד לידי הזכיינים?

האם נבחנו אפשרויות אחרות לשימוש בסכום הזה כדי לייעל את מערך המבחנים או להעלות את רמת הלימוד ואת ביצועי הנהגים החדשים?

האם נבחנו אלטרנטיבות להפרטה?

מי הם האנשים שהחליטו להפריט את המבחנים, ומה הרקע המקצועי שלהם? האם הם למדו מן הניסיון של הפרטות קודמות? האם יש ניסיון עם הפרטת שירותי רישוי ומה נלמד ממנו?

מה היו השיקולים שלהם ומה היו כל הנימוקים שהועלו לדיון בעד ונגד הפרטה כזאת?

האם נשמעו דיעות שמתנגדות להפרטה ומי השמיע אותן? האם הן נלקחו בחשבון וכיצד? אם לא נשמעו דיעות כנגד ההפרטה – האם זה אומר שבדיונים שותפו כל מי שיש להם ידע ומידע רלבנטיים לנושא?

האם נבדקו מהלכים דומים שבוצעו בעולם, אם כן מה הן האינדיקציות שמתקבלות מבדיקה כזאת ואם לא – מדוע לא?

אלה רק חלק מן השאלות שחשוב לשאול, ובעיקר לקבל עליהן תשובות מניחות את הדעת, רגע לפני שמשרד התחבורה מעביר את הסמכות המעשית לרישוי נהגים חדשים מידי עובדי מדינה לידי זכיינים פרטיים אשר אמורים לנהל את מערך המבחנים כעסק כלכלי לכל דבר.

חלק ניכר מן התשובות לשאלות האלה, ולאחרות, אמור להימצא בפרוטוקולים של דיונים שאמורה הייתה לקיים "הועדה להכנת מכרז ההפרטה" בראשות סמנכ"ל משרד התחבורה אבנר פלור – אשר דנה לכאורה בהפרטת מערך מבחני הנהיגה המעשיים.

אלא שנכון לרגע זה אי אפשר לדעת כמה דיונים קיימה הוועדה הזאת, מי היו המשתתפים בהם, האם נרשמו פרוטוקולים, האם כל ההשגות שקשורות להפרטה קיבלו שם ביטוי ופתרונות, ואפילו אי אפשר לדעת מה עשויים היו להיות המניעים של גורמים כאלה ואחרים שלקחו חלק בדיונים.

כדי לבחון את השאלות הללו ולקבל עליהן תשובות המתנו עד לאחר פרסום המכרז, וזאת לנוכח ייעוץ משפטי שקיבלו לפיו עשויה להיות למשרד התחבורה אפשרות שלא לפרסם דיונים פנימיים כל עוד שלא התקבלה החלטה.
עם זאת, מרגע שההחלטה התקבלה והמכרז פורסם – וכל עוד שלא מדובר בביטחון המדינה או בצנעת הפרט – כל המידע הזה שייך לציבור וזכות הציבור לקבל אותו.

לאחר פרסום המכרז פנינו אל דובר משרד התחבורה וביקשנו לקבל את הפרוטוקולים של "הועדה להכנת מכרז ההפרטה", וכן "כל מסמך שעשוי היה להשפיע על קבלת ההחלטות של הנהלת משרד התחבורה בנושא הפרטת המבחנים המעשיים, ובכלל זה – למשל – השוואות בינלאומיות, פניות ותשובות מטעם גורמים מקצועיים בתחום לימוד הנהיגה ו/או המבחנים, וכן כל מסמך שעשוי להסביר את ההחלטה לבחור בפתרון שנבחר – קרי: הפרטת מערך הבחינה המעשית".

ההיגיון מחייב שאנשי משרד התחבורה אמורים להיות גאים בפעולות שלהם, כל עוד שאלה מבוצעות למען הציבור ובאופן מקצועי ורציני, ואם אין להם מה להסתיר הם אמורים לחלוק עם הציבור בשמחה מידע אודות פעולותיהם.
אבל גם במקרה שאנשי המשרד לא גאים בעבודתם, או אם יש להם מה להסתיר, אין הדבר נתון לשיקול דעתם היות שהמידע הזה שייך, כאמור, לציבור – וחל עליהם איסור חוקי למנוע את פרסומו.

בשלב הזה, זאת תגובת משרד התחבורה: "כדי לקבל מסמכים פנימיים של המשרד אתה מוזמן לפנות לממונה על חוק חופש המידע במשרד". במילים פשוטות – במשרד התחבורה מסרבים להעביר לידינו את המסמכים שביקשנו.

אנחנו פנינו כמובן אל הממונה על חוק חופש המידע וביקשנו את המסמכים האמורים, אולם עד שנקבל אותם מתחזק מאד הרושם שיש לאנשי משרד התחבורה סיבות טובות שלא לפרסם את המסמכים.

לנו, כתוצאה מכך, יש סיבות טובות לחשוד במניעים שלהם, או ברמה המקצועית שלהם, וזאת לכל הפחות עד שיפורסמו מסמכים שעשויים להסיר חשד שכזה.