בית המשפט העליון דחה ערעור של נהגת שהורשעה בהריגה בתאונת דרכים, וכחודש וחצי לאחר שהיא צפויה ללדת תאומים היא תתייצב לריצוי מאסר בפועל. מפסק הדין שכתב השופט נעם סולברג עולה מסר בעייתי – קבלת אחריות לאחר התאונה עלולה לשמש להוכחת היסוד הנפשי הנדרש להרשעה

ב-1 בנובמבר 2014, כחודש וחצי אחרי שהיא צפויה ללדת תאומים, תתייצב ר' במתקן הכליאה קישון ותחל לרצות עונש מאסר של 20 חודשים, לאחר שערעורה על הרשעתה בהריגה נדחה בבית המשפט העליון. על-פי פסק הדין, ר' עקפה מכונית ושתי משאיות, וכאשר ניסתה לחזור לנתיב הנסיעה פגעה באחת המשאיות, איבדה שליטה ופגעה במכונית שנסעה בנתיב הנגדי. כתוצאה מכך נהרג נהג המכונית, ור' עצמה נפגעה.

ר', שהורשעה בבית המשפט המחוזי בנצרת באוקטובר 2013, ערערה גם על הרשעתה בעבירת ההריגה וגם על גזר דינה. אולם, בית המשפט העליון דחה את הערעור, תוך שהוא משתמש בדברים שאמרה לאחר התאונה לדחיית טענותיה של הנהגת בדבר אי-התקיימות היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה – העבירה השנייה בחומרתה בספר החוקים הישראלי, אחרי עבירת הרצח.

"בדין נקבע בבית המשפט המחוזי כי התקיים בה היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת ההריגה", כתב השופט נעם סולברג בפסק הדין שבו נדחה ערעורה של ר'. "מעשיה של המערערת, באופן עקיפתה במכוניתה שלושה כלי רכב, ביניהם שתי משאיות הגוררות עגלות משא… אינם התרשלות 'רגילה'. זוהי התרשלות 'רבתי'".

למרות שהעקיפה בוצעה במקום שבו מותר לעקוף, ולמרות שלא הואשמה בביצוע עבירות תנועה נוספות, קבע בית המשפט העליון – בהסתמכו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי – כי נהיגתה של ר' הייתה בלתי סבירה. "המערערת נהגה בפזיזות ובקלות דעת, בסטייה ניכרת מן הסביר", הבהיר השופט סולברג.

אלא שסולברג מחזק בהמשך הדברים את קביעתו באמצעות דברים שהנהגת אמרה רק לאחר התאונה, ולכן ספק אם יש בהם כדי להוכיח חד משמעית את היסוד הנפשי בזמן התאונה.

"היא עצמה אמרה כדברים האלה לחוקרי המשטרה: 'עכשיו בדיעבד ברור שלא סביר לעקוף במצב כזה'", הסביר השופט סולברג בפסק הדין, "(ו)דברים עוד נחושים מאלה, אמרה המערערת בשירות המבחן, וביטאה קבלת אחריות מלאה גם במכתבים ובמסרים למשפחת הקרבן".

השימוש שעושה השופט סולברג בדברי הנהגת לאחר התאונה כ"חיזוק" להוכחת היסוד הנפשי הוא בעייתי, בלשון המעטה. למעשה, מדברי השופט עולה מסר חמור, ולפיו טוב יעשו נהגים אם יימנעו מלקבל אחריות למעשיהם ויימנעו מלהודות באשמה. קבלת האחריות מצדה של ר', שהתבטאה במכתבים ששלחה למשפחת הקורבן ובדברים שאמרה בשירות המבחן, שימשו את השופט סולברג לחיזוק החלטתו, לפיה "היא עצמה אמרה" שנהיגתה היוותה "סטייה ניכרת מן הסביר".

מה משמעות המילה "בדיעבד"?
השופט סולברג, כמו שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, עושה שימוש בעייתי בדברים שאמרה הנהגת לחוקרי המשטרה כמה ימים לאחר התאונה, ולפיהם "עכשיו בדיעבד ברור שלא סביר לעקוף במצב כזה". דברים אלה, שמשקפים בבירור הבנה מאוחרת (ולראייה – אמירת "בדיעבד"), שימשו את בית המשפט להוכחת מודעותה של ר' (בזמן התאונה) לכך שנהיגתה הייתה בגדר "סטייה ניכרת מן הסביר".

בהמשך פסק הדין מנסה השופט סולברג להצביע על ראיות אובייקטיביות לכאורה, לפיהן ר' אכן הייתה מודעות לכך שנהיגתה אינה סבירה. "באופן מודע יצאה המערערת לעקיפה של שיירת כלי הרכב, נסעה במשך זמן לא מבוטל בנתיב הנגדי, במהירות שמעל למותר, בחושך, בכביש חד-מסלולי, דו-סטרי, לקראת עיקול בדרך ובשיפוע בכביש, בהכירהּ את תנאי הנסיעה בכביש", ציין השופט.

אולם, גם בדברים אלה יש ליקויים. על כך שר' נהגה "במהירות שמעל המותר" למד השופט סולברג מבדיקת הטכוגרף של אחת המשאיות שעקפה, למרות שאין בכך משום ראייה חד-משמעית, ואף אין לראות בנתון זה משום ראייה קבילה להוכחת מהירות נסיעתה של ר'. השופט גם מתעלם מקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה כאשר החלה ר' את העקיפה התנאים אפשרו זאת: שופט המחוזי קבע כי שדה הראייה שעמד לרשותה היה תקין ומספק, וכי לא חל איסור על עקיפה במקום.

חזקה לא חזקה
הרשעתה של ר' בבית המשפט המחוזי, ודחיית ערעורה בבית המשפט העליון, מבוססות על "חזקת המודעות" – פיקציה משפטית, שנועדה לאפשר את הוכחת היסוד הנפשי של נאשמים. "לחובתה של המערערת קמה חזקת מודעות לפיה היה באפשרותה לצפות את התוצאה הקטלנית מאופן נהיגתה", הסביר השופט סולברג בפסק הדין, תוך שהוא מציין שחזקה זו לא נסתרה.

אולם, עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי דווקא מעלה לא מעט סתירות אפשריות של החזקה. "רציתי לעקוף משאית ולא משאיות, (ו)מעבר לזה יצאתי לעקיפה של המשאית כי היה לי שדה ראיה ובדקתי לפני כן שיש לי שדה ראיה ואני יכולה לעקוף", אמרה הנהגת בחקירתה. "… רציתי לעקוף אותה כי היא הייתה בצד ימין בכיוון השול, וחשבתי שאני יכולה". משקלם של דברים אלה אינו פחות מדברי הנהגת לפיהם "בדיעבד ברור שלא סביר לעקוף" – ולכל הפחות אפשר לראות בהם משום עדות אפשרית לכך שכאשר החלה ר' בעקיפה, היא לא הייתה מודעת לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית.

בעניין זה גם ראוי לציין ששימוש באותה "חזקת מודעות" בתאונות דרכים קטלניות הוא בעייתי, כאשר מעורבים בהן נהגים נורמטיביים. החזקה קובעת שאדם מודע לטיבה הפיזי של התנהגותו, קיום הנסיבות ואפשרות גרימת התוצאות "הטבעיות" של אותה התנהגות.

הבעיה בשימוש בחזקת המודעות במקרים של תאונת דרכים, היא פשוטה: נדרש שאדם יהיה מודע לאפשרות גרימת התוצאות הטבעיות של התנהגותו, אך נהגים נורמטיביים – ועל כך מעידים אלפי פסקי דין בערכאות נמוכות (בתי משפט לתעבורה) – אינם נוטים ליטול סיכונים שעלולים להביא למותם-שלהם, ולכן הם ממילא אינם מודעים לאפשרות גרימת תוצאה קטלנית של מעשיהם. המקרה של ר' אינו שונה: תיאור התאונה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי עשוי ללמד על טעות בשיקול הדעת, ואף טעות חמורה, אך נראה שאין בהם הוכחה חד-משמעית לכך שנהיגתה של ר' הייתה בלתי סבירה.

מעבר למסר הבעייתי שעולה מפסק הדין שכתב השופט סולברג, ולפיו נראה שמוטב לנהגים להימנע מלקחת אחריות למעשיהם, המקרה הפרטי של ר' הוא טרגי: שליחתה למאסר כחודש וחצי לאחר הלידה הצפויה לא תקל על הכאב של משפחת הנהג ההרוג, והיא אף עומדת בניגוד להמלצת שירות המבחן, שהציע לבחון את המרת המאסר בעבודות שירות.

את התוצאה העגומה של ההחלטה לדחות את ערעורה של הנהגת, לכל הפחות בנוגע לגזר דינה, אפשר למצוא בדברים שכתב השופט סולברג בסיכום פסק דינו: "התאומים יוכלו לשהות עם המערערת בבית הסוהר בתקופת כליאתה, או שיהיו במשמורת האב ובני המשפחה, כפי שיבחרו המערערת ובעלה לעשות".