ח"כ איתן כבל, וכל חברי ועדת הכלכלה, נמצאים לכאורה במילכוד. על שולחן הוועדה מונחת כעת "הצעה לתיקון חוק הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים", שהיא למעשה ניסיון של הממשלה לקלקל את החוק הקיים כדי שיתאפשר לה לחמוק מן האחריות שלה, שקבועה בו, לחיי אזרחי ישראל על הכבישים.
מי שניסח את הצעת התיקון לחוק חושב כנראה אחד משלושה דברים: או שאין כל קשר בין ההצהרות מרוממות הרוח של חברי הכנסת בעניין חשיבות המאבק בתאונות דרכים לבין הכוונות האמיתיות שלהם ומעשיהם, או שחברי הכנסת והעיתונאים שמסקרים את התחום יותר מידי טיפשים מכדי להבין את משמעות התיקונים שמוצעים לחוק, או שחברי הכנסת הם לא באמת "הגוף המחוקק" אשר אמור להנחות את הממשלה בפעולותיה – אלא חותמת גומי לגחמות הממשלה.
תכליתו של נוסח התיקון המוצע אחת ויחידה: להפוך את הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים משומר הסף של התחום הזה לפוחלץ על הקיר, לגוף שלא יעמוד בדרכו של שר התחבורה ולא יאיר את מחדלי משרד התחבורה ככל שאלה הורגים בני אדם בתאונות.
באופן די נדיר נדרשים היום חברי ועדת הכלכלה של הכנסת לקחת חוק לא טוב, ולהפוך אותו לחוק איום ונורא.
אם יתקבלו התיקונים האלה יהיה לנו חוק שיחזיר אותנו 30 שנים לאחור, אל ימים שבהם כנסת ישראל נמנעה מלדרוש בטיחות בדרכים בישראל.
לקריאה נוספת: ועדת הכלכלה תדון היום בחיסול המאבק בתאונות הדרכים
המילכוד שבו נמצאים ח"כ איתן כבל וחברי הוועדה נובע מן החשש שלהם שהתנגדות עזה מידי לשינויים המוצעים תגרום לממשלה "לשלוף" את הצעת התיקון מוועדת הכלכלה, ולהעביר אותה לאישור ועדה אחרת שבה יש לה שליטה חזקה יותר. מצד שני, בתוך כדי קריאה ראשונה של הנוסח המוצע ניכר היה בחלק מחברי ועדת הכלכלה שהם פחות טיפשים מכפי שקיוו מנסחי התיקון. מהר מאד הם הבינו במה דברים אמורים, ובינם לבין הפרוטוקול הם התבדחו על מינוחים כמו "להמליץ", "לייעץ", או "לקיים ישיבות" – שאלה עתידים להיות תחומי ההתמחות של הפוחלץ החדש.
לו היו ממשלות ישראל נחושות לדבוק במטרות וביעדים אשר אומצו על-ידי הממשלה בשנת 2005 יכולנו לקבור כיום "רק" 220 אזרחים בשנה, ולסעוד "רק" 3,000 פצועים קשה שמצטרפים בכל שנה אל מעגל הדמים. בפועל, גם בגלל הרפיסות של הגוף המחוקק, נהרגים בכל שנה בין 100 ל-150 בני אדם שחייהם יכולים היו להינצל, ועוד בין 2,000 ל-4,000 בני אדם נוספים נפצעים לחינם.
זהו קציר דמים מיותר, ואת המספרים האלה אפשר לצמצם אל קרוב לאפס הרוגים ופצועים קשה אם רק יאפשרו לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים להיות מה שהיא אמורה הייתה להיות – המטכ"ל של המאבק בתאונות.
בשיאה החיובי של ההתגייסות הפרלמנטרית למאבק בתאונות דרכים, בשנת 1994, חתמו 93 חברי כנסת על נוסח הצעת "חוק המאבק הלאומי בתאונות הדרכים", שעבר במליאה בקריאה טרומית. ב-24 השנים שחלפו מאז חלה התדרדרות במוטיבציה הפוליטית של חברי כנסת להיות שותפים למאבק הזה, וכתוצאה מכך הפכו החוקים ליותר ויותר רופסים.
את "חוק המאבק הלאומי", אשר היה גרסה חיוורת להצעת החוק המקורית, החליף חוק הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים שהוא חוק חלש יותר. חוק זה נחקק מלכתחילה מתוך ידיעה שהוא הושג כפשרה, ולכן נוסח כ"הוראת שעה" במטרה לחזק אותו עם השנים. כעת, 12 שנים לאחר מכן, במקום לחזק את הרשות ואת החוק שמתוקפו הוקמה מוצע לסרס אותם לחלוטין ולהחזיר את המאבק בתאונות שנות דור לאחור.
עם מעט כישרון פוליטי, יכול ח"כ כבל להוביל מהלך חוצה מפלגות אשר ישנה את המציאות הזאת ויחזיר את רכבת הבטיחות אל המסילה. כפעולה מיידית אפשר להאריך את תוקף החוק הקיים בחצי שנה, ולקבוע 5 ישיבות של ועדת המשנה לבטיחות בדרכים שבהן יידונו אפשרויות לביצור מעמד הרשות הלאומית. לחילופין, ייתכן שנדרש חבר כנסת אמיץ ונחוש מספיק שיקרא להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, שלישית במספר בנושא הבטיחות בדרכים, שתבחן את הסיבות לכישלון החקיקה הנוכחית ותמצא להן פתרונות.
למעשה, המילכוד לכאורה שבו נמצאים ח"כ כבל וחברי ועדת הכלכלה לא כל כך מורכב. הבחירה שלהם היא בין מצב שבו הם חתומים על חוק רע, לבין מצב שבו לכל הפחות יוכלו לומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה", תרתי משמע.
