פרויקט הרכבת הקלה הוא אחד ממבצעי "החינוך מחדש" הגדולים, ודאי היקרים, בתולדות ישראל.
חמישים שנים לאחר שנהגתה הצליחו סוף סוף קברניטי האומה להתחיל לחפור לנו, ואם מי מאיתנו סבר בטעות שהכל נועד לטובה מומלץ לו לחשוב שנית, מפני שמלכתחילה התכנון היה לשאוב כמה שיותר כסף מן הציבור.
המזימה החלה עם קולות של פיתוח למערך הסעת ההמונים, אשר הפך במבחן התוצאה לסיוט מתמשך שממנו "נהנו" רק מעוטי יכולת חסרי ברירה.
במקביל, באמצעות עיוות מס, המדינה תמרצה מקומות עבודה להעניק לעובדים שלהם "רכב צמוד", ועובדים אחרים נאלצו בלית ברירה לרכוש לעצמם כלי רכב כדי להגיע איתם לעבודה.
בעוד שמאות אלפי כלי רכב הניבו מאות מיליארדי שקלים כמיסוי לאוצר המדינה, פיתוח תשתיות הכבישים לא הדביק את הקצב ועומסי התנועה הפכו לשגרת חיינו.
כעת מגיעה מכת המחץ: כאילו כדי לדאוג שכל אותם כלי רכב לא יוכלו להגיע אל מקומות העבודה בתל-אביב, או אל מקומות בילוי, החלו החפירות ואיתן ההמלצה המקוממת: "סעו בתחבורה ציבורית", אותה 'הסעת המונים' שמעולם לא הצליחה לספק שירות ראוי.
רבים מתושבי המדינה יגלו בחודש הבא את מה שתושבי תל-אביב גופא למדו כבר מזמן: מכונית הפכה לחפץ מיותר, ורוב הזמן היא תעלה אבק בחניה. חכמים שבינינו יזדרזו למכור את מכוניתם עוד לפני שמחירי המכוניות יצנחו באין קונה, וזה בדיוק מה שצפוי לקרות ברגע שתושבי המרכז יבינו שאין להם מה לעשות עם מכונית.
בינתיים כבר ממהרים מי שנואשו כבר מכל הצהרה ממסדית לרכוש לעצמם רכב דו גלגלי – אופניים חשמליים או קטנוע, ואחרים ממתינים על הגדר כדי לבחון את עומק הבוץ.
ממשלה שפועלת למען אזרחיה דואגת לתחבורה ציבורית מסודרת ומדויקת לפני שהיא מתחילה פרויקט בקנה מידה כזה, ומפתחת פתרונות תחבורה אלטרנטיביים כמו השכרת האופניים בתל-אביב או השכרה קצרת מועד של מכוניות לפני שהדחפורים מתחילים לחפור את העיר. אצלנו אולי מצפה הממשלה שהאזרחים יעבדו עבורה, ולא להיפך, ולכן חופרים תחילה ורק לאחר מכן (אולי) חושבים.
והיה המשל של 'תעלת בלאומילך' למציאות.
