תחת הכותרת "ברוני הרכב" שידר השבוע תאגיד השידור הישראלי 'כאן' את הפרק הראשון בעונה החדשה של תוכנית התחקירים "דוח רולניק" של העיתונאי המוערך גיא רולניק.
אין צורך להתאמץ כדי לקשר בין שם הפרק לבין כינוי הגנאי השגור "הברונים השודדים": רולניק, בקולו העמוק והצרוד, מעמיד ארבע משפחות של יבואני רכב על עמוד הקלון ומאשים אותן בשוד הציבור, לא פחות. רולניק, באחד ה"תחקירים" המביכים ביותר מבחינה מקצועית שעסקו בתחום הזה, מייחס את המחירים המופקעים של מכוניות וחלקי חילוף לרכב בישראל ל"ארבע משפחות עושקות" שמחזיקות בכיסיהן את רוב שוק הרכב בישראל, והן האשמות בהשפעה הרעה שלהם על יוקר המחיה.
רולניק לא מסתפק בזה: רגע לפני שהוא מאשים את רוב עיתונאי הרכב בישראל בשיתוף פעולה אקטיבי עם שוד הציבור הוא לא מתבלבל ומאשים את יבואני הרכב בשיטות פעולה שנהוגות בעולם התחתון כמו סחיטה והצתה, ובסידור ג'ובים לפקידי ציבור כדי לצמצם את המוטיבציה שלהם לפעול לקידום תחרות בשוק. מיותר לומר שרולניק לא מציג ולו בדל של ראיה להאשמות החמורות האלה.
עם כל הכבוד לרולניק, ויש כבוד, "התחקיר" שעליו הוא חתום הוא תעודת עניות לאיש ולפועלו וחמור מכך: הוא נועץ מסמר נוסף במקצוע העיתונות החשוב והחבוט, ומדגים איך אסור לעשות עבודה עיתונאית.
ה"תחקיר" של רולניק לוקה בחוליים שמאפיינים את דרך הפעולה של "שופרות" שמתכסים בנוצות של עיתונאים: מגמתיות, שטחיות, הסתה, היעדר תחקיר והתעלמות מעובדות, "אמת אלטרנטיבית" והפצת תיאוריות קונספירציה. עיתונאות אמיתית אין כאן, ובטח שלא עיתונות חוקרת. במקרה הטוב אפשר לייחס לרולניק ולצוותו רשלנות, אבל הסיבה פחות חשובה מן התוצאה: במקום להצביע על אשמים אמיתיים ולגרום להם לשאת באחריות – הוא מסתיר אותם מאחורי מסמך מביך שלא חושף אף עובדה חדשה. בכך רולניק מונע את השינוי האפשרי והכל כך נחוץ.
צופי ערוץ 'כאן' צפו במופע השנאה, כפי שאפשר ללמוד, למשל, מתמונות השחור-לבן של חלק מן "הנאשמים" שרולניק סימן, כנגד ארבעה "ברוני יבוא רכב" עושקים שנהנים מרווחיות מטורפת, מוסדות מדינה ששותפים לפשע נגד הציבור, וחבורת עיתונאי רכב שמסייעים ליבואנים תמורת שוחד.
הסיבה למחירים ההזויים, אליבא דרולניק, היא לא אחרת מאשר ריכוז רוב יבוא הרכב החדש לישראל בידי 4 משפחות, אם כי מפעם לפעם הוא מזכיר גם את הרווחיות הגבוהה של 8 המשפחות האחרות. רולניק לא עוצר לרגע כדי לשאול את עצמו האם אי פעם התקיימה תחרות בשוק הרכב הישראלי, למשל בימים שבהם הוא נשלט בידי משפחות אחרות, וחשוב מכך: האם וכיצד אפשר לייבא לישראל מודלים של תחרות שיפתרו את הבעיה.
צריך לומר כבר כאן ועכשיו שאין צורך לרחם על יבואני הרכב או לערוך עבורם מגבית. הם מסתדרים לא רע, תודה ששאלתם. בחסות המדינה זכו יבואני הרכב במכונות להדפסת כסף, ושיעורי הרוח של חלק מן החברות שלהם בהחלט מקוממים ולא הגונים.
אלא שהתמקדות בתוצאה, במקום בסיבה, שקולה לתחקיר שיחשוף את הרווחיות העצומה של התעשייה הצבאית ממכירת נשק לצה"ל במקום לחשוף את האחראים למחדלים שגרמו למלחמה.
כשל מקצועי
רשימת כשלי העבודה העיתונאית של רולניק ארוכה ומתחילה בחטא הקדמון של בניית תמונה ונרטיב וסידור כל העובדות באופן שתומך בהם. אין פקפוק, אין סימני שאלה, אין תיאור של מציאות שבתוכה פועל הענף הזה. ההמשך הוא שילוב בין הצגת עובדות לא מדויקות לבין עבודת תחקיר כושלת.
אחד הרגעים המביכים ביותר בפרק הזה הוא סיפור שרולניק מספר על יבואני מיצובישי במה שנראה כמו ניסיון להציג אותם כאנשי העולם התחתון. הצופה התמים עלול לפספס את העובדה שמדובר בפרשה שהתרחשה בתחילת האלף הנוכחי, בימי חברת 'כלמוטור', ורולניק גם לא טורח לספר לצופה אם יש קשר בין מי שמתאר בפניו את הפרשה ההיא לבין בעלי עניין בשוק המוסכים והחלפים.
הסצינה שאליה נחשף הצופה מתארת מאבק בין יבואן חלקים לבין יבואן מיצובישי שבשיאה נשרף העסק הקטן. כמיטב הפרקטיקה של מפיצי הקונספירציות רולניק לא אומר במפורש שיבואנית מיצובישי או, חלילה, שמואל חרל"פ, הבעלים – הם אלה ששרפו את העסק אלא מגלגל עיניים לשמיים ומשאיר את הצופה עם סימני שאלה, בבחינת "תבינו בעצמכם".
ובאמת, מי הצית את העסק הזה (אם בכלל)? מי יודע? אולי נסראללה? אולי רולניק? אולי "אהוד ברק הפדופיל"? כדי שלא להשאיר אותנו בלי אוויר רולניק סוגר את החלק הזה בטענה ש"חרל"פ חתום על הצ'ק" ששולם בסופו של דבר לעסק הקטן, ושהצופה יבין מה שהוא רוצה להבין.
לא מדובר במעידה חד פעמית אלא בשיטה. רולניק מראיין יבואן מקביל שמספר לנו על "הידיים הארוכות של יבואני הרכב" שמצליחות לחבל, לטענתו (המרומזת) בלוגיסטיקה של משלוחי רכב ביבוא מקביל לישראל. גם כאן, רולניק מציף לאוויר סימני שאלה בלי לגבות אותם בעובדות, וזאת עוד דוגמה לעבודה עיתונאית רעועה.
טעויות פשוטות אחרות בתחקיר מעידות על חוסר הבנה בסיסית של השוק, וחמור מכך: חוסר רצון או יכולת לחקור וללמוד אותו. כך, לדוגמה, נטען שהיקף המכירות של רכב חדש בישראל הוא 350,000 כלי רכב בשנה, למרות שבכל אחת מארבע השנים הקודמות נמכרו כאן בממוצע כ-262,000 בשנה ובשנת 2020 נמכרו 200,000. כאשר נתון כל כך בסיסי שגוי – האם אפשר לסמוך על שאר הנתונים שהוצגו? רמז: לא מומלץ.
למשל, רולניק מציג הקלטות שחושפות לכאורה סחטנות שמפעילים יבואני הרכב על המוסכים כדי לאלץ אותם לקנות מהם חלקים במחירים מופקעים. במקרה, ואולי לא במקרה, הוא "שוכח" לספר שיבואני הרכב יכולים להפעיל לחץ רק על מוסכי הרשת שלהם בעוד שרוב המוסכים בישראל הם מורשי משרד התחבורה ולא מורשי יבואן. אופס.
רולניק צודק כשהוא מספר לנו על המחירים ההזויים של חלפים לרכב אבל אפילו בזה הוא לא ממש מתאמץ. במקום להדגים את העיוות עם פנסי רכב שעולים 63,000 שקלים ולהסביר איך זה דופק לנו את מחירי הביטוח הוא מביא שתי דוגמאות עדינות על פגושים. בכלל, הערבוב – לכל אורך הפרק – בין נושאים שונים ולא קשורים כמו הגודש בכבישים (שמוצג, משום מה, על-ידי יבואן מקביל) לבין עיקר העיקרים – המחירים המופרכים של כלי רכב וחלקים לרכב – מעיד, לכאורה, על שטחיות ומוכיח שהבעיה של "ברוני הרכב" היא לא הפורמט הטלוויזיוני אלא רשלנות התחקיר העיתונאי.
כך, למשל, רולניק דוחף את עיתונות הרכב לתוך הסלט שהוא מגיש לצופה ושואל "למה אני לא קורא ביקורות ששוחטות רכבים"? אז ראשית לכל – מה זה קשור? האם "שחיטת רכבים" תצמצם את הריכוזיות בענף ותוריד את מחירי המכוניות? האם ביקורת על איכות הבניה תוריד את מחירי הדיור? ושנית: האם באמת קראת מבחני רכב? את כולם?
כחלק מקמפיין ההשנאה רולניק מציג את יצחק סוארי, יו"ר הדירקטוריון של קבוצת אלייד, כבעלים של צ'מפיון מוטורס (הוא לא), ומספר לנו שדני רופ, רענן שקד, דני קושמרו ואלי אילדיס הם "עיתונאי רכב". חבל שהוא לא טרח לראיין עיתונאי רכב "סדיר", כזה שתחום עיתונאות רכב הוא עיסוקו השוטף, שכנראה היה מסייע לו למקד את הזעם למקומות הנכונים.
כאשר העובדות לא מעניינות לא מפליא שהתוצאה מביכה. ה"תחקיר" של רולניק לא גילה לנו אף עובדה חדשה שלא הייתה ידועה ומוכרת, ושיא השיאים זה שהוא מפספס את החדשות האמיתיות, והמחרידות לכשעצמן, שמונחות ממש מתחת לאף שלו: בתחקיר שעוסק בריכוזיות בענף הרכב אין אזכור לכך שבשנתיים האחרונות הגיעו לישראל כ-40 מותגי רכב חדשים – וכמעט כולם נחתו אצל אותן 12 משפחות במקום להתפזר אל יבואני רכב חדשים.
אחד משיאי המבוכה, שעלול להעיד גם על פגם בהבנה של מבוא לכלכלה ב', מגיע כאשר רולניק מציג את יבואני הרכב כשותפיה של רשות המיסים ומציג תיאוריית קונספירציה שלפיה ל"מדינה" לא כדאי להיאבק ביבואנים או בריכוזיות מפני שהיא מכורה למיסוי על רכב. רולניק היקר שכח כנראה שה"מדינה" גובה את המיסוי על רכב לפני שהוא מקבל רישוי ושהוא מחושב לפי המחיר שלו בכניסה לנמל ולא באולם התצוגה.
לרשות המיסים לא אכפת אם יהיו כאן 4 יבואנים או 400, העיקר שיימכרו כאן הרבה מכוניות. מתח השיווק הגבוה כמעט שלא מייצר מס, ולעומת זאת אם המחיר לצרכן היה נמוך סביר שהיו נמכרות כאן יותר מכוניות והיה נגבה יותר מס קניה.
רולניק מצלם מבחוץ את משרדי רשות התחרות וטוען, בלי שום אסמכתא, שהרשות לא עושה את עבודתה רק מפני שיבואני הרכב משחדים את ראשי הרשות באמצעות תפקידים מפנקים בסקטור הפרטי. האם זאת האשמה מבוססת? אולי, אבל כמה קשה להביא רשימה של ראשי הרשות ואולי, סתם כך, גם לבקש מהם תגובה?
אם רולניק היה משקיע יותר עבודה בלנתח ולהבין את שוק הרכב הוא יכול היה להצביע על האשמים האמיתיים במצב הנוכחי – למשל על שר התחבורה והבטיחות בדרכים, לשעבר, ישראל כץ – זה שמוצג בתחקיר כמי שנמצא בצד הנכון של ההיסטוריה. רפורמת התחרות בשוק הרכב התחילה לפני השר כץ, ולא בשנת 2016 כפי שרולניק מציג, וכאן בדיוק נמצא העץ שמתחתיו הוא היה צריך להתחיל לחפור. רולניק יכול היה לגלות את הכשלים של 'ועדת זליכה' ואת הגלגולים של "חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב", ואז הוא יכול היה לסדר נכון את כל הכוכבים.
לקריאה נוספת:
למה מחירי המכוניות בישראל כל כך גבוהים ואיך אפשר להוריד אותם?
קומבינת ה-0 קילומטר חוזרת וזה אומר שחלק מיבואניות הרכב דופקות אתכם בחסות הממשלה
פוסל במומו
למען הגילוי הנאות חשוב לומר שרולניק פגע בי אישית, כעיתונאי רכב, כאשר הוא מציג את העוסקים במקצוע הזה כמשתפי פעולה של יבואני הרכב. עוד יותר מכך כואבת לי הפגיעה שהוא פגע במקצוע שלי כעיתונאי.
כמו בכל שאר הנושאים שבהם עוסק הפרק הזה גם הכפשת כלל עיתונאי הרכב באה לשרת את נרטיב ההשנאה, ולמען מטרה זאת רולניק מרשה לעצמו לבלבל (אולי במקרה? מי יודע?) בין מגזינאות רכב לבין עיתונאות רכב.
כדי להבין ענף מסוים ולהתמחות בו – למשל בתחום הרכב – אין מנוס אלא לשלם לאנשי מקצוע שיעשו את העבודה, ובהקשר זה חייב הצופה החכם לשאול את עצמו אם רולניק טרח להביט על הגיבנת של עצמו, למשל מה קורה בתחום הרכב במערכות של 'דה מרקר' ו'הארץ', או בערוץ 11?
מי שייכנס לאתרי האינטרנט של הארץ ו-TheMarker, המערכות העיתונאיות שרולניק צמח בתוכן ונטל חלק מהותי בעיצוב שלהן, יגלה עובדה מעניינת. בשניהם לא תמצאו מדור רכב בסרגל האתר, אולי מפני שהקבוצה הזאת לא משקיעה משאבים בהעסקת עורך תחום במשרה מלאה. ב-TheMarker מועסק דניאל שמיל, קולגה יקר ומוערך שכותב על התחום, אבל האם ההחלטה (במבחן התוצאה) שלא לבחון מכוניות (אלא במינון מאוד נמוך) משרתת או פוגעת בקוראי האתר? מה עדיף – מבחן דרכים אובייקטיבי או לא לבחון בכלל? ואם וכאשר כן ייבחנו שם מכוניות – מי ישלם תמורת טובת ההנאה הלכאורית הזאת? המערכת? היבואנים?
רכב, כפי שרולניק מיטיב לתאר ב"ברוני הרכב", מהווה כ-12% מן ההוצאה של משק בית בישראל וזה הנטל הכלכלי השני בעוצמתו אחרי דיור. אפשר היה לצפות שמערכת עיתונאית רצינית, ובוודאי מערכת של ירחון כלכלי, תוביל קמפיינים מעשיים לתיקון עוולות השוק. אלא שמי שיקליד "רכב" בשורת החיפוש של אתרי 'הארץ' ו'TheMarker' לא ימצא שם תחקירים לוהטים ותוכניות פעולה לרפורמה מרחיקת לכת. תחת זאת הוא יובל אחר כבוד למדור התוכן השיווקי, ואל כתבות פרסומיות שמומנו על-ידי יבואני הרכב.
מחירי הרכב בישראל הם הגבוהים ביותר מבין רוב המדינות המפותחות בעולם וחמור מכך: עלויות תחזוקת הרכב בישראל הן בין הגבוהות בעולם. זאת, אגב, אחת הסיבות לכך שהגיל המוצע של מכוניות בישראל נמוך מאשר באירופה ובארה"ב. אלה בדיוק הנושאים שמדור הרכב הדמיוני של 'הארץ' צריך לטפל בהם.
יש הרבה מה לתקן בענף הרכב בישראל, וגם בענף העיתונות, אבל הסלט שמוגש ב"ברוני הרכב" מסיט את המבט מן העיקר ועוסק בתוצאה במקום בסיבה. רולניק מציג שלוש משפחות של יבואני רכב ויו"ר של יבואנית רביעית והם באמת חלק ממי שנהנים מן המבנה הלקוי של הענף. העניין הוא שלא הם מי שכתבו את החוק, והם גם לא עוברים עליו.
מה רולניק מצפה מהם לעשות? להתנצר? להפוך למלכ"רים?
מי שאשם בכל כשלי הכלכלה בישראל הם מי שכותבים את החוקים ומי שמפקחים על השוק, ומי שאחראים לגרום למחוקק ולרגולטור לעשות את הדבר הנכון הם אנחנו, העיתונאים, וציבור הבוחרים. רולניק יודע את זה היטב, אבל הוא בחר בחירה מושכלת שלא לשים מצלמה מול הפרצופים של בצלאל סמוטריץ' ושל מירי רגב.
לקריאה נוספת:
סוף עידן יבואני הרכב: היצרניות עוברות למכירה ישירה
עשר שנים למהפכת יבוא הרכב הכושלת של ישראל כץ
רשות התחרות לבעלי הרכב: תעזרו לנו לעזור לכם
רוצה להחליף מסנן אוויר ברכב שלך? משרד התחבורה שולח אותך למוסך
מה דעתכם על פיילוט מחירי החלקים לרכב של משרד התחבורה?
