בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל לאחרונה את עתירת איגוד המוסכים כנגד משרד התחבורה, וחייב אותו לפזר את "המועצה המייעצת לעניין שמאי רכב" ולמנות אותה מחדש, הפעם עם שמאים חופשיים ולא עם עובדים של חברות ביטוח. בכך, באופן די יוצא דופן יש לומר, התערב בית המשפט בשיקולים של משרד התחבורה וסייע לאנשי המשרד להיות קצת פחות טיפשים.
"המועצה המייעצת לעניין שמאי רכב", כשמה כן היא, היא גוף מקצועי שנועד לייעץ לשר התחבורה בנושאי שמאות רכב, וכדי שהגוף הזה – שאמור לפעול באופן מקצועי ואובייקטיבי – יוכל למלא את ייעודו הוגדר בחוק שלא יהיו חברים בו נציגים של חברות הביטוח מחד, ושל איגוד המוסכים מאידך. גם כך, חייו של שמאי הרכב לא קלים במובן זה שהוא נתון בין חברת הביטוח, המבוטח והמוסך, וכל אחד רוצה למשוך את השומה לכיוון שלו.
במדינה מתוקנת אמור משרד התחבורה לייצג ראשית לכל את האינטרס של כלל הציבור, ומיד לאחר מכן את האינטרס של בעלי הרכב. משרד ממשלתי בוודאי שלא אמור להעדיף את האינטרס של חברות הביטוח על פני אלה של כלל אזרחי המדינה. אלא שישראל, במבחן התוצאה, עדיין לא התעלתה לדרגה של מדינה מתוקנת, ולכמה מפקידי משרד התחבורה יש עוד מרחק רב מאד לעשות בדרך לשם. זה, ככל הנראה, ההסבר הסביר ביותר למצב שנוצר כאשר פקידים במשרד התחבורה החליטו להתעלם מדרישות החוק, ולמנות לועדה אובייקטיבית לכאורה דווקא שמאי בית של חברות ביטוח, כלומר אנשים שמקבלים משכורת מגופים בעלי אינטרס כלכלי מובהק.
לאחר דין ודברים בין איגוד המוסכים למשרד התחבורה, אשר נמשך מספר שנים והגיע גם אל מסדרונות הכנסת, נאלצו אנשי איגוד המוסכים לעתור בעתירה מנהלית כנגד ההחלטה העקומה הזאת, ולבקש מסגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, השופט שאול שוחט, לבטל את מינויים של חברי המועצה ולמנות לה נציגים חדשים, לבטל את כל ההחלטות שהתקבלו על-ידי ההרכב הפגום, ולאסור על המועצה לדון בנושאים שחורגים מסמכותה – בהם למשל פיקוח על מחירים במוסך.
בנוסף התבקש בית המשפט להורות למשרד התחבורה לזמן את איגוד המוסכים לכל דיון במועצה שתכניו נוגעים אליו, במישרין או בעקיפין, ולפרסם מראש ובאופן פומבי את סדר היום של ישיבות המועצה ולאחריהן גם את פרוטוקול הדיונים ואת ההמלצות. למקרא דרישות אלה אי אפשר שלא להתפלא על שני דברים: ראשית, מדוע שמשרד ממשלתי – אשר אמור, כאמור, לפעול למען כלל הציבור – לא יפעל בדרך הזאת באופן טבעי ומבלי שיצטרכו להכריח אותו לעשות כך? שנית – מדוע משרד התחבורה גורר את הנושא הכל כך מובן מאליו אל בית המשפט במקום לעשות את הדבר ההגיוני והנכון מרגע שהוגשה העתירה? האם זה אגו מיותר? אמונה בצדקת הדרך (העקומה)? שכרון כח? אטימות? זלזול בכספי ציבור? לא ברור.
במבחן התוצאה, מישהו במשרד התחבורה, תחת ניהולו של השר היוצא ישראל כץ, לא חשב שתפקידו לפעול למען הציבור וכן חשב שכדאי לבזבז את זמנו של בית המשפט ואת כספי הציבור כדי להתקוטט על המובן מאליו. בישיבה הראשונה, שבה נכחו נציגי משרד התחבורה ונציגי השמאים, הציע השופט שוחט לצדדים לקבל את העתירה בהסכמה, ושאנשי משרד התחבורה ימנו נציגים חדשים וראויים לוועדה. באותה הזדמנות השופט קיבל את הבטחת נציג משרד התחבורה לפיה מועדי הישיבות, סדר היום שלהן והפרוטוקולים שלהן יפורסמו באתר האינטרנט של משרד התחבורה.
למרבה המבוכה, אנשי המשרד לא הסכימו להצעת השופט לבטל את החלטת אותה מועצה בנוגע לתעריף שעת עבודה במוסך, וזאת – אם יורשה לנו – היה סירוב לא חכם, בלשון המעטה – בין השאר מפני שהוא גרר את כולם לדיון נוסף אשר בסיכומו נחשפה ערוות אנשי משרד התחבורה ברבים – בפסק דין מהדהד. השופט שוחט כותב בפסק דינו שלא די בכך שהחלטת "המועצה המייעצת לעניין שמאי רכב" בעניין מחיר שעת עבודה (כפי שאמור לקבל ביטוי בכל דוח שמאות) התקבלה על-ידי הרכב לא סביר של חברי ועדה, הוא גם קובע שבדרך בין הוועדה לבין השר בוצע בה שינוי נוסח על-ידי "גורמים עלומים" במשרד התחבורה.
המועצה קבעה שעלות התיקון תיקבע בדוח השמאי על פי שעתון יצרן הרכב, ושמחיר שעת העבודה יהיה "המקובל בענף נכון ליום עריכת הדו"ח". אלא שלאחר מכן שונה הנוסח שהוגש לשר ל"ציון מחיר שעת העבודה שלפיו חישב את עלות העבודה, לפי מחיר שעת עבודה שלא יעלה על המחיר הקבוע בשלט המוצב במוסך". המילים אחרות, ההחלטה שהועברה לשר היא ראשית לכל לא אותה החלטה שהתקבלה בוועדה, וחמור מכך: היא מטיבה עם חברות הביטוח היות שהיא מאפשרת לשמאי לקבוע עלות שעת עבודה נמוכה יותר.
על כך אמר השופט שוחט: "לא יכול להיות ספק כי קיים שוני מובהק בין נוסח המלצת המועצה לבין נוסח המלצת גורמי המקצוע, ולו משום שהחלטת המועצה מאפשרת קביעת מחיר על פי "המקובל בענף" נכון למועד עריכת הדו"ח ללא קביעת רף (עליון או תחתון), בעוד שהמלצת גורמי המקצוע מציבה רף ברור: מחיר שעת עבודה שלא יעלה על המחיר הקבוע בשלט המוצב במוסך אך יכול שיפחת ממנו.צא ולמד שהמלצת המועצה… כלל לא הובאה בפני השר. מה שהובא לפניו הינו "עיבוד" של המלצה זו, עיבוד שנעשה על ידי "גורמי מקצוע" בלתי מזוהים, שאין לזהותם עם המועצה שהיא הגוף הסטטוטורי שהמלצתו אמורה להיות מונחת לפני השר". בשלב זה אי אפשר שלא לתהות, שוב, אם אנשי משרד התחבורה עובדים עבור הציבור או עבור חברות הביטוח.
לא מיותר להוסיף גם שנציגי משרד התחבורה ניסו להדוף את טענת איגוד השמאים בנימוקים משפטיים-טכניים, ולא לאפשר לשופט לדון בהם לגופם של דברים. תעלול כזה מצליח לאנשי משרד התחבורה לא אחת בדיונים בבתי משפט, ותמיד מעלה ביתר שאת את התחושה שהם ממש מתבלבלים ושוכחים עבור מי הם אמורים לעבוד. מכל מקום, השופט שוחט לא אהב גם את התרגיל הזה, וגם בהקשר זה הוא זרק אותם מכל המדרגות (או, בשפתו המשפטית המעודנת יותר, אמר: "מוטב היה שלא להעלות טענות אלה").
בהמשך פסק הדין כותב השופט שוחט: "סבורני כי משהתגלתה התנהלותה השגויה של המועצה לא יהא זה נכון להעלים עין ממנה שעה שאם היא תתקבל ממילא תוגש עתירה חדשה שתביא לבטלות החלטת השר בעטיה, כל זאת מטעמי יעילות ומתן חשיבות ראויה לזמנם ומרצם של השר ושל יתר העוסקים במלאכה… נוכח התנהלותה של המועצה המייעצת אני מחליט, אפוא, לקבל את העתירה במובן זה שהמלצות המועצה… מבוטלות. תתכבד המועצה, לאחר מינוי חבריה מחדש… להתכנס ולקבל המלצתה בעניין זה כאמור לעיל".
את תגובת משרד התחבורה נוסיף כאן אם וכאשר תתקבל כזאת.
