מגפת קורונה, וחובת עטיית מסכה, הגדילו בעשרות מונים את רמת החיכוך בין אזרחים לבין שוטרים בישראל, ומידי יום אנחנו נחשפים לתיעוד חדש של אלימות קשה של שוטרים כנגד אזרחים.
תלונות כלפי אלימות משטרתית מלוות את מדינת ישראל עוד משנות ה-50, ובמיוחד מאז "אירועי ואדי סאליב", ובשנים האחרונות הן מתרבות בקצב מבהיל אשר מעורר בעיניי רבים חשש כבד מפני סכנה לחופש האזרח ולדמוקרטיה. למען האמת צריך להדגיש הבדל דרמטי שאסור להתעלם ממנו: כמות התיעוד המצולם בימינו גבוהה לאין ערוך מכפי שהייתה אך לפני עשור או שניים. כמעט בידי כל אזרח שמסתובב כיום ברחוב יש מצלמה, מצלמות נוספות מותקנות בכלי רכב ובבתי עסק, ואפילו השוטרים צוידו סוף סוף במצלמות גוף שמאפשרות להציג את המציאות כפי שהיא משתקפת מן הצד שלהם.
במילים פשוטות, אינספור אירועים קשים שבעבר לא יכלו לזכות לחשיפה מפני שלמערכת משטרתית יש יתרון מובנה על-פני האזרח – זאת מערכת היררכית שזוכה לגיבוי אוטומטי – מונגשים כעת לעין הציבור ואינם מושתקים. מצד שני, ריבוי המקרים – החל משימוש מוגזם באלימות פיזית וכלה בירי קטלני – מעיד על תופעה שמסכנת כל אחד ואחת מאיתנו כפרט, ואת הדמוקרטיה הישראלית שכולנו מתגאים בה.
עבודתם של שוטרים אינה קלה, הם עצמם חשופים לאלימות של אזרחים ולסכנות פיזיות ונפשיות, ומידי יום הם מתעמתים עם עבריינים. כולנו נסמכים על הביטחון שהם מקנים לנו ולכן הם זוכים למידה גבוהה ומוצדקת של גיבוי גם כאשר מתגלה בשורותיהם "תפוח רקוב" או כאשר פגיעה באזרח נראית מידתית. אבל האם משטרת ישראל, כמערכת, מנצלת את הגיבוי הציבורי יתר על המידה? ובאיזו מידה משקפים המקרים שנחשפים בפנינו את "רוח המפקד" – הן של צמרת הפיקוד המשטרתית והן של הצמרת הפוליטית?
דוגמא רעה למנטליות משטרתית נחשפה לאחרונה באולמו של השופט נחום שטרנליכט בבית משפט השלום בפתח תקווה, בתביעה שהגישה חברה להשכרת רכב כלפי מדינת ישראל בגין נזקים שגרמה המשטרה למכונית מדגם פורד פוקוס.
במכונית, שהתגלגלה אל מגרש משטרתי סגור, בוצע חיפוש לאיתור סמים, ובתוך כדי החיפוש נגרם לה נזק רב מאד. מיותר להדגיש שבשונה מחיכוך בין אזרח לשוטר המכונית האומללה ניצבה דוממת במגרש החניה, היא לא ניסתה לברוח ולא התנגדה למעצר, ולרשות השוטרים שביצעו את החיפוש עמד כל הזמן שבעולם כדי לבצע את מלאכתם. למעשה – המכונית הייתה "עצורה" במשך כמעט חמישה חודשים, כך שכאשר אומרים "כל הזמן שבעולם" לא מדובר רק במטבע לשון. מה שבטוח זה שבמקרה שלפנינו לא מדובר ב"פצצה מתקתקת" ולכן לא הייתה הצדקה לגרום למכונית נזקים מיותרים. מסקנה מתבקשת היא שמי שביצע את החיפוש זלזל ברכוש שאינו שלו מתוך ידיעה שהוא יזכה לגיבוי של מערכת שבשמה הוא פועל.
עורך הדין שחר זמלר, אשר הגיש את התביעה בשם חברת ההשכרה, טען שלתובעת אין אפשרות לדעת מה היו הנסיבות המדויקות שבהן גרמו השוטרים נזק לרכב, ועל כן יש להחיל כלל משפטי של "הדבר מעיד על עצמו". למשטרה, בעת גרימת הנזק, הייתה שליטה מלאה על המכונית ואם יש נסיבות שמוכיחות שלא הייתה התרשלות – על המשטרה להוכיח אותן.
במאמר מוסגר, ועוד לפני שנספר על ההתעללות המיותרת בפוקוס האומללה, צריך לומר שגם התנהלות המערכת המשטרתית בטיפול באירוע בכללותו מעידה כאלף עדים על אטימות כלפי אזרחים ואף על זלזול בבית המשפט, ולכשעצמה עשויה להעיד על שכרון כח שהיא לוקה בו. כך, למשל, עו"ד זמלר מציין בכתב התביעה שכבר בחודש נובמבר 2018 הוא פנה למשטרה בדרישה לפיצוי בגין הנזקים, אולם במשך יותר משנה לא זכה למענה ולכן נדרשה מרשתו להליך משפטי. במילים אחרות – משטרת ישראל עברה לכאורה על תקנות שנקבעו בידי הכנסת, ולא השיבה לפניה רשמית. לא מן הנמנע שתגובה מצד המשטרה, ודיאלוג עם האזרח, היו חוסכים לא רק את זמנו של בית המשפט אלא גם משאבים רבים של הציבור.
לדברי עו"ד זמלר, גם לאחר שבית המשפט פסק לטובת התובעת וחייב את המדינה לשלם פיצויים, לא פעלו הגורמים המטפלים בהתאם לפסיקת בית המשפט ולא שילמו אותם. חמור מכך: לאחר פנייה נוספת של עו"ד זמלר לבית המשפט זייפו, לכאורה, אנשי המשטרה נתונים בנוגע להוראת התשלום.
התעללות במכונית חסרת ישע
השופט נחום שטרנליכט פותח את פסק דינו בתיאור טענות הצדדים וסיכום של הפסיקה הרלבנטית. הרכב, כך מתואר בתביעה, נעצר על ידי המשטרה, נתפס ונלקח לאחסנה במכלאה מחוזית במגרש משטרת מסובים – שם נגרמו לו נזקים. המשטרה מצידה טענה שביום תפיסת המכונית התקבל מידע לפיו ברכב נוסע סוחר סמים ומוסלקים בו סמים, והרכב אותר על-ידי שוטרים ונעצר על-ידם. לטענת המשטרה, בעת ביצוע המעצר התבקש הנהג לפתוח את הדלת אך נמנע מלעשות זאת והחל בנסיעה. השוטרים נאלצו לנפץ את שמשת דלת ימין הקדמית כדי לעצור את הרכב ולבצע בו חיפוש. למרבה הצער, עדויות השוטרים המעורבים, כפי שצוטטו בפסק הדין, מגלות שהמשטרה "לא דייקה" בטענות אלה.
עוד נטען על-ידי המשטרה שבמהלך החיפוש נמצא בידי הנהג סם מסוג קוקאין ופורקה פלסטיקה בתא המטען ובתא הנוסעים. עם תפיסת הרכב נערך רישום בדבר מצבו ובטופס המתאים צוינו שריטות ופגיעות פח וצבע, שמשה קדמית שבורה וכן פלסטיקה פנימית שבורה, כולל בתא המטען. כארבעה חודשים לאחר התפיסה הוחזר הרכב לידי בעליו. המשטרה טענה שכל פעולותיה בוצעו כדין, ושהשוטרים ביצעו תפקידם בדרך ראויה וסבירה וללא פגיעה העולה על הנדרש – הכל לשם מיגור תופעת הסמים בישראל ושמירה על הסדר והאינטרס הציבורי. לאור זאת, לטענתה, אין לחייב אותה בתשלום פיצוי.
נחסוך מקוראינו את החלק המשפטי שנוגע לאחריות המדינה לנזקים לאזרח ונדלג ישירות אל דבריו של השופט שטרנליכט שכתב: "כשבאמתחתנו הלכות אלו, נצא לבדוק את המקרה הקונקרטי שבפנינו. בעניין זה סבורני שיש להבחין בין הנזקים אשר נגרמו בעת מעצר החשודים וביצוע החיפוש בכביש, ובין הנזקים שנגרמו בעטיו של החיפוש אשר בוצע לאחר מכן בחניון המשטרתי".
שאלה ראשונה שנבחנה היא "האם ניפוץ שמשת הרכב בצד הנוסע, בעת ביצוע מעצר החשודים, היה הכרחי?"… "לטענת הנתבעת מדובר בפרקטיקה סבירה ומקובלת לביצוע מעצר ולא נעשה שימוש בכח מופרז. התובעת טוענת מנגד, כי לא היה צורך בניפוץ השמשה שכן השוטר אשר ניגש לרכב מצד הנהג בעת מעצר החשודים הצליח על פי עדותו להשתלט על הנהג, להוציא את המפתח ולעצור את הרכב".
השוטר פ. אשר עצר את הרכב ואת הנהג העיד כך: "אני הגעתי לרכב, פתחתי דלת נהג, היה פקק והרכב נעצר, זה קרה בכביש 6 במחלף נשרים. אני נגשתי לדלת הנהג, פתחתי אותה, הרכב התחיל קצת להידרדר קדימה, הוצאתי את מפתחות הרכב והרכב נעצר. אני הוצאתי את הנהג מהרכב, ביצעתי עליו חיפוש".
"המדובר, קובע השופט שטרנליכט, "ברכב שהתדרדר קצת קדימה אך נעצר מיד, והנהג הוצא מן הרכב. אכן קשה להבין כיצד הרכב התדרדר קדימה, כאשר הרכב עמד באותה עת בעליה, כפי שאישר השוטר בהמשך עדותו, שהרכב מיד נעצר, הנהג הוצא מהרכב, והשוטרים השתלטו על הרכב. בנסיבות אלו, כאשר הרכב נעצר, לא ברור מדוע היה מקום לניפוץ השמשה בצידו של הנוסע האחר על ידי שוטר נוסף… מי שניסה לספק הסבר לניפוץ החלון היה השוטר הנוסף, שהיה במקום, ואשר ניפץ את שמשת החלון הימני קדמי ברכב. הוא העיד "הרכב נעצר בחסימה, שהגענו לרכב אנחנו צועקים לו "משטרה," הרכב המשיך להדרדר, ניפצתי לו את החלון עם פטיש ייעודי".
השופט שטרנליכט מצטט מעדותו של השוטר 'ע', זה שניפץ את שמשת הרכב, בתשובה לשאלה מדוע היה צריך לנפץ את החלון: "ניסיתי למשוך את הרכב, ברכבים החדשים ברגע שאתה מתחיל בנסיעה הדלתות ננעלות, בשלב כזה המטרה היא להשתלט על הרכב כמה שיותר מהר, אם לא מצליחים לפתוח את הדלת בפעם הראשונה כי היא ננעלה או משהו כזה, שוברים את החלון להוציא את המפתח ולנטרל את הרכב. זה נעשה במקביל, אני לא מחכה לפתיחה שלו, המטרה הראשונית להיכנס לרכב. מי שנמצא ברכב שלא ייתן מכת גז ויפגע בשוטרים או אזרחים, המטרה קודם להשבית את האוטו. ברגע שפ. נכנס פנימה, הוצאנו את האנשים החוצה …"
אלא שהשופט מטיל ספק בגרסה הזאת: "אם פ. היה זה שניגש לדלת הנהג, מדוע היה צורך בניפוץ שמשת הנוסע האחר?! זאת ועוד, לדבריו של פ. הוא הצליח מיד לפתוח את דלת הנהג, וכאשר הרכב התחיל להתדרדר קצת קדימה הוא שלף את מפתחות הרכב. העולה מן הדברים, כי פ. ביצע השתלטות מהירה על הנהג. מדוע, איפוא, היה על עובד לנפץ את שמשת החלון?! לא מצאתי בדבריהם של השוטרים, שהעידו בפני, הצדקה של ממש לניפוץ שמשת החלון… חוששני שההסבר הנכון לניפוץ שמשת החלון מצוי דווקא בדבריו של השוטר ע. בהמשך עדותו, כאשר השיב לשאלות בחקירה הנגדית: "כחלק מההכשרה של שוטרים ובלשים היא ללמוד לעצור רכב, זה הנחיות, זו השיטה המטרה היא לנטרל את הרכב מכל תנועה, אם דלת לא נפתחת…".
מדבריו אלו של השוטר ע. עולה כי מדובר בשיטת פעולה רגילה, הכוללת ניפוץ חלון, ללא בדיקה, ולו מינימאלית בלבד, האם הדבר דרוש בהתאם לנסיבותיו של אותו מקרה. יודגש, כי איש מהשוטרים לא העיד, כי מי מנוסעי הרכב התנגד למעצרו, וכי נעשה ניסיון כלשהו מצידו של נהג הרכב לברוח מהמקום. כל שנאמר על ידי שני העדים, שהיו שותפים לעצירת הרכב ולהוצאות הנוסעים ממנו, השוטר פ. והשוטר ע, כי הרכב התדרדר קצת קדימה, אך נעצר מיד. במצב דברים זה לא ברורה הפעלת הכח הבלתי מידתית בדמות ניפוץ שמשת החלון הימני קדמי. אם כך הם פני הדברים הרי שאין להצדיקם. ככל שגרימת נזק לרכוש אינו נדרשת לשם ביצוע הפעולה, אין המשטרה רשאית לגרום את אותו נזק… ועליה לפצות את הניזוק בגין אותם נזקים.
התעללות בחניון
השאלה השניה ששואל השופט שטרנליכט היא "האם החיפוש שבוצע ברכב בחניון המשטרתי נעשה באופן רשלני תוך גרימת נזק בלתי מוצדקת?", והוא משיב: "לטענת הנתבעת, החיפוש נעשה על פי שיקול דעתם המקצועי של השוטרים האמונים על ביצוע חיפושים מעין אלו. במהלך חיפוש שכזה מחפשים השוטרים מבצעי החיפוש במקומות שלגביהם יש חשש להסלקה, וזאת לאור ניסיונם. החשש מפני גרימת נזקים לרכב אינו יכול לגבור על הצורך של המשטרה לפעול למימוש תפקידה וסמכויותיה. במקרה דנן היה מדובר לשיטתה באירוע שעורר חשד ממשי לקיומם של סמים המוסלקים ברכב, ולפיכך הייתה מחויבת לערוך חיפוש יסודי ברכב, ואלמלא הייתה עושה כן, הייתה המשטרה מתרשלת בתפקידה.
השוטר צ. אשר ביצע את החיפוש ברכב העיד: "החיפוש נעשה בחנייה של המחוז לא בחיפזון. כמו כל חיפוש רגיל שאנחנו מחפשים, לאחר תפיסת סם, מניסיוננו שהרבה פעמים מחביאים סמים בפלסטיקה של הרכב … מניסיוני כל מקום ברכב שהוא טיפה רופף, יש לנו חשד שיכול להיות שם אספקה של סמים… אני לא רפד ואני לא מוסכניק, נדרש ממני לבצע חיפוש, וזה מה שעשינו לצורך ביצוע חיפוש… הידע ביחידה עובר בין אחד לשני, שמים דגש על מקומות הסלקה שנתפסו בהם בעבר".
המשך עדותו של השוטר צ. מדבר בעד עצמו, ובעיקר סותר את טענת המשטרה בכתב ההגנה שהוגש לבית המשפט:
"ש. ברכב הזה נעקרו חלקים, נשברו חלקים, כאשר הרכב עומד בחניון משטרתי שלאף אחד אין גישה אליו, יש לכם זמן לעשות את החיפוש מתי שאתם רוצים, נשאלת השאלה מדוע אתם גורמים נזק בחיפוש לרכב, למה אתם לא יכולים להביא איש מקצוע שיעשה את זה?
ת. אני לא הכתובת. לא יודע.
ש. אפשר להביא כלב שיחפש סמים?
ת. זה לא שאלה שרלוונטית אליי. אני עושה מה שאומרים לי הולך לבצע חיפוש".
הנה כי כן, מעדותו של השוטר צ. עולה כי על אף שהחיפוש נעשה שלא בתנאי לחץ לא ננקט על ידו שום אמצעי למזעור נזקי החיפוש. לא נעשה על ידו שום צעד על מנת לבצע את פירוק חלקי הרכב באופן שיש בו כדי למנוע את הנזק או להקטין את שיעורו… ברוב הגינותו תיאר השוטר צ. את ההתרחשות כהוויתה, כאשר פעל בהתאם להוראות שקיבל, וביצע חיפוש, שהותיר נזקים כבדים ברכב, מבלי שהצביע על צורך אמיתי לגרימת נזקים אלו. משפעלה המשטרה באופן בלתי מידתי, והותירה את הרכב עם נזקים כבדים, עליה לשאת בנזקים אלו".
סוף דבר
התנהלות משטרת ישראל כלפי פורד פוקוס אחת והבעלים שלה עשויה להעיד במקרה הטוב על נהלים מאד בעייתיים של המשטרה, ובמקרה הרע על קוד גנטי של גוף ששם את עצמו מעל לחוק ושוכח שתפקידו להגן על האזרח ולא לגרום לו נזקים. אין מחלוקת שצריך להיאבק בסוחרי סמים בפרט ובעבריינים בכלל, אבל עם הכח מגיעה גם אחריות, וכאשר מוסיפים גם תרבות של שקר למשוואה הזאת יש בהחלט מקום לחשש.
השופט שטרנליכט קיבל את כל טענותיו של עו"ד שחר זמלר וקבע שמדינת ישראל – כלומר כל אחד ואחת מאיתנו – תפצה את בעלת הרכב בכ-11,000 שקלים בתוספת ריבית והצמדה.
תא"מ 70054-12-18
