כאשר נהגנו על Q2 בהשקה הבינלאומית לעיתונות שערכה החברה על כבישי שוויץ הסקנו מסקנה פשוטה, ובדיעבד כנראה שגם נכונה: מחלקת העיצוב של אאודי עשתה עבודה טובה ויצרה כלי משכנע למראה, וכל השאר פחות חשוב.
מבחינתי, ההבדלים בין כבישי שוויץ לכבישי ישראל לא מסתכמים רק באיכות הסלילה, רמת אכיפת המהירות, המגוון המוטורי שנע עליהם והנוף ההררי ומעורר ההשראה שמסביב – אלא גם בכך שאת הכבישים שלנו אני מכיר טוב מספיק כדי להשתמש בהם כסרגל אחיד לכל כלי הרכב שבמבחן, ולכן תמיד אני מצפה להפתעות.
Q2 לא מפתיע: גם על כבישי ישראל, שעליהם נערמים בשנים האחרונות עוד ועוד קרוסאוברים בני כל המותגים, הוא נראה טוב, רענן ומיוחד כפי שהוא נראה בעיניי תחת האור האירופאי הרך יותר.
כביש ישראלי מדגיש אמנם את כיול המתלים שלו, שמותאם טוב יותר לנהגי ונוסעי האיחוד האירופאי, אבל גם את העובדה שממילא רוב הזמן אנחנו מוצאים את עצמנו נוסעים בשטחים עירוניים או תקועים בפקקי תנועה אינסופיים ולכן כמעט שלא מגיעים ליהנות (או לסבול) ממנו.
Q2 הוא הקרוסאובר הקטן ביותר בהיצע של אאודי כיום, ומכל בחינה שהיא צריך להתייחס אליו כאל אחת הגרסאות של A3 – המכונית הקומפקטית שלהם, גרסה שנועדה להתמודד מול קבוצה מאד ספציפית של מכוניות פרימיום.
קיה ספורטאז', למשל, הקרוסאובר הפופולרי ביותר בישראל כיום, לא חבר בקבוצה הזאת וגם לא ניסאן קשקאי או מאזדה CX-5: בלי קשר למחיר שלהם, ליחס התמורה-למחיר או לרמת השימושיות, כל אלה הם מותגים "עממיים" ואילו אאודי מוכרת לנו ראשית לכל את הסמל שלה.
לו נמצאנו כאן בתחרות על תמורה למחיר היינו צריכים לדבר על פולקסווגן טיגואן, למשל, שחולק עם Q2 את אותה פלטפורמה ומכלולי הנעה אבל מציע הרבה יותר אבזור ושימושיות לכל שקל.
זה לא המצב, מפני ש-Q2 מסתכל לא רק על קרוסאוברים פרימיומיים, נאמר ב.מ.וו. X1 או מיני קאנטרימן, אלא על כלי רכב פרימיומים קומפקטיים בכלל – למשל אלפא-רומיאו ג'ולייטה או על גרסת 'ספורטבק' של אאודי A3, שעליה הוא מבוסס.
הבנתם את העניין: Q2 צריך לתפוס את המבט שלכם ולגרום לכם להתאהב במראה שלו כדי שתחשבו עליו ותחשקו בו, וכל השאר פחות חשוב. זה לא יעבוד אם אתם חושבים על קרוסאובר כעל ג'יפ מגודל שמושיב אתכם גבוה מעל לתנועה וחלק מהפוזה שלכם נובעת מהנפח שאתם גוזלים מן המרחב הציבורי. Q2 הוא אחד הקרוסאוברים הקומפקטיים הצנומים והצנועים במידותיהם החיצוניות, וגם כאשר נוהגים בו מרגישים בסך הכל די דומה לנהיגה במכונית נוסעים ולא בג'יפ.
עבור רובנו, עכברי העיר, זה כמובן יתרון, ובעיקר אם אנחנו מאלה שאוהבים את האנדרסטייטמנט כדרך ביטוי יותר מאשר את הצעקנות. Q2 הוא הרבה יותר מיני קאנטרימן מאשר מיצובישי אאוטלנדר: עיצוב צעיר – לא מצטנע אבל גם לא בוטה – ומידות חיצוניות קומפקטיות, מוכיחים שדברים טובים יכולים להגיע גם באריזות קטנות.
על הכביש
כל עוד שאנחנו נוהגים במרחב האורבני Q2 נותן עבודה טובה: הוא מוגבה מספיק כדי להרים את המבט שלנו מעט מעל לתנועה, שדה הראיה בו טוב לרוב הכיוונים והמידות שלו מתאימות למאבקי החניה היומיומיים. אאודי A3 זקפה ראש, הגביהה קומה (בכ-8 ס"מ) והפכה ל-Q2.
המחיר, יחסית ל-A3 ספורטבק, הוא מידות מעט יותר צנועות בגלל בסיס גלגלים מעט קצר יותר – אם כי זה נגבה בעיקר בנפח המטען ופחות מורגש בתא הנוסעים. ארבעה מבוגרים ממוצעי קומה ישבו כאן בנוחות.
כיול המתלים קשוח מידי ואמנם יוצר תחושה "ספורטיבית" ומדויקת, כזאת שמתאימה לעיצוב הצעיר שלו, אבל בא על חשבון הנוחות, בעיקר כאשר נוהגים על כבישים משובשים. מאידך, איכות ההרכבה גבוהה מאד וכושר שיכוך הרעשים מעולה, ואלה מחזקים את תחושת האיכות שהולמת את הסמל של אאודי.
סביבת הנהג תגרום לכל לקוח של אאודי להרגיש מיד בבית – זהו העיצוב המוכר של A3, הפלסטיקה מצוינת ואיכות החומרים וההרכבה טובים מאד, כמו גם תנוחת הנהיגה. על רקע זה מאכזב לגלות שמושב הנהג מקדם את עצם הזנב שלנו עם חלק מתכתי קשיח שאיננו מרופד מספיק.
במהירויות פרבריות ובינעירוניות משתפרת מאד איכות הנסיעה והקופצנות נעלמת, ואז גם אפשר ליהנות עוד יותר משיכוך הרעשים המצוין ומן התחושה הנעימה, החלקה והאיכותית שנובעת ממנו.
הכל טוב ויפה עד לשלב שבו מנסים להוציא מן ה-Q2 את ה-A3 על כבישי נהיגה. עד לכאן, ודאי במהירויות עירוניות, סיפק לנו מנוע הטורבו-בנזין המצוין של קבוצת פולקסווגן, בנפח 1.4 ליטר, את כל מה שנזקקנו לו: הוא מחובר לתיבת הילוכים רובוטית בעלת מצמד כפול ושבעה הילוכים, מספק כח זמין וגמיש כבר מן הלחיצה הראשונה ועד למהירויות לא חוקיות בעליל, הוא שקט מאד ואפילו חוסך דלק על-ידי כך שהוא מנתק את אספקת הדלק לשניים מתוך ארבעת הצילינדרים שלו כאשר מרפים מדוושת התאוצה.
150 כוחות סוס ו-25.5 קג"מ של מומנט הולמים היטב את המכונית הזאת, שלא שוקלת יותר מאשר רוב המכוניות הקומפקטיות. יבואני אאודי עשו בשכל כשוויתרו על מנוע ה-1.0 ליטר התלת צילינדרי שאאודי מניעה באמצעותו את גרסת הבסיס של Q2, מפני שהוא לא עושה טוב לכלי הזה.
הבעיה, כאשר מגיעים לכבישי הנהיגה, ש-Q2 לא מספק את אותה רמת שליטה בגלגול גוף שמעניקה A3 ולכן גם לא מהנה מספיק לנהיגה.
זה לא שהכלי הזה "מאבד אותה" ומשדר תחושה לא בטוחה או לא מדויקת. ממש לא. גם תחת לחץ מספק Q2 שפע של אחיזה והתנהגות כביש בטוחה, ומה שחסר זאת רק תחושת ההנאה מנהיגה שמספקים כלים מדויקים ונשלטים טוב יותר, למשל מיני קאנטרימן או ב.מ.וו. X1, או אלפא-רומיאו ג'ולייטה.
את נקודת התורפה הזאת צריך לייחס להיגוי מעורפל ולקצב גלגול גוף מהיר מידי אשר נועד להגביר את נוחות הנסיעה אבל, כאמור, לא מלווה בספיגה טובה מספיק של המתלים ולכן גם לא מאד מועיל בנהיגה עירונית.
תמורה למחיר
יחסית לקטגוריית הפרימיום אאודי מפתיעה לטובה עם תג מחיר בסיסי של 180 אלף ש"ח לגרסת "ביט", אלא שההפתעה מסתיימת ממש כאן. תמורת המחיר הזה מוצעת מכונית די עירומה שלא כוללת הרבה מן האלמנטים הסטנדרטיים של קיה ספורטאז' שעולה 140 אלף ש"ח.
כך, למשל, אין מה לדבר על מערכות סיוע לנהג כמו התראה מפני סטייה מנתיב נסיעה, או התראה מפני כניסה לנתיב נסיעה חסום (אבל יש מערכת התראת התנגשות ובלימה אוטונומית), קוטר גלגלים של 16 אינטש קטן מידי בשביל הפוזה הנדרשת, מסך מולטימדיה מרכזי בגודל של 7 אינטש שלא כולל מצלמת רוורס נחשב בימינו ל'פאסה', אין אפילו חיישני חניה או בקרת שיוט, פתחי מיזוג למושב האחורי, וכמובן שנעדרת גם "חבילת התאורה הפנימית" הססגונית של מכוניות המבחן בחו"ל.
Q2 לא מציע אפשרות להעברת הילוכים ידנית מאחורי גלגל ההגה ואין לו את מערכת המתלים החצי אקטיבית או את האפשרות לשלוט בתגובות המצערת ובקשיחות ההיגוי באמצעות מערכת בקרת מצבי הנסיעה של קבוצת פולקסווגן.
מכאן, כמובן, אפשר להתחיל לשדרג, תמורת תוספת תשלום: עשרת אלפים ש"ח נוספים יעלו אותנו לגרסת 'דיזיין' שמציעה חישוקים קלים בקוטר 17 אינטש, גג שמש פנוראמי, חבילת תאורה ודיפונים פנימיים מבריקים, ספי דלת וקצות מפלט מאלומיניום וכמובן גם את "סנפיר" הפלסטיק הייחודי על קורות C שמאחורי הדלתות האחוריות.
תמורת 25 אלף ש"ח נוספים אפשר לשדרג את שתי הגרסאות הללו באופן שהופך את 'ביט' למאובזרת בערך כמו 'דיזיין' בתוספת התנעה ללא מפתח ומראות מתקפלות, ואילו החבילה של 'דיזיין' כוללת מושבי עור משולב, התנעה ללא מפתח , דיפוני אלומיניום ועוד.
שורה תחתונה
Q2, בעיניי, הוא כלי רכב מודרני ואופנתי שרוכב על גל הקרוסאוברים בדרך צעירה, נעימה, ומבלי להיות בוטה מידי.
העיצוב שלו מודגש מאד אמנם אבל לא גימיקי וזול, הוא מצליח להיראות כמו "אאודי ליום יום", כלומר מכונית פרימיום צעירה ולא מעונבת, ובעיקר נמרצת ונעימה לעין.
Q2 ייקח אותנו בקלילות אל שבילים כבושים היטב אבל לא מתיימר להיות "ג'יפ", הביצועים הדינמיים שלו טובים בזכות יחידת הנעה מצוינת ומחיר הבסיס שלו טוב יחסית לקטגוריית הפרימיום – עבור מי שמוכן להתפשר על האבזור.
המרחב הפנימי סביר (נפח המטען קצת פחות), התנהגות הכביש בטוחה וטובה אבל לא מהנה, והתלונות העיקריות שלנו נוגעות לנוחות הנסיעה – בעיקר במהירויות נמוכות, ולרמת האבזור הנמוכה.
לזכותו של Q2 צריך לומר שעל אף הביקורת שלנו כלפי "הנאה מנהיגה" הוא בהחלט גרם לנו לנסוע הרבה ומהר, מה שמוכיח שזהו כלי נוח לנסיעות בינעירוניות שבהן גם באה לידי ביטוי תחושת האיכות הגבוהה שלו.
בנהיגה לא עדינה הגענו לתצרוכת דלק של קצת פחות מ-10 ק"מ לליטר, שזה לא מזהיר, אבל מחשב הדרך דיווח לנו על סביב ה-12-13 קמ"ל לאורך המבחן כולו.
בסוף היום Q2 הוא קרוסאובר שלא מנסה למכור פונקציונליות או התנהגות, וגם לא פינוק או ייחוס. אין לו ככל הנראה מה למכור למי שלא אוהב את העיצוב שלו – אבל מאד קשה לי לחשוב על מישהו כזה.
